אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



התמודדות עם שכול ואובדן  

Back
דף הבית >> בלוג התמודדות עם שכול ואובדן >> התמודדות עם שכול ואובדן
חיי השניים החלו ב-17 ביולי 1990. הנקישה הלא צפויה בדלת, חוליה במדים. מאותו רגע שום דבר כבר לא היה כמו קודם.
דקה לפני הנקישה ההיא הייתי אשה צעירה, בת 29, מאושרת בחיי, עם בעל אוהב, ילד בן שבע ותינוקת. דקה אחרי הייתי אלמנת צה"ל. יום לפני יצאתי לחופשת קיץ מבטיחה. יום אחרי עמדתי, לראשונה בחיי, בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בני, ניר, אמר קדיש על אבא ביום הולדתו השביעי.
תחושות ההלם, העצב והכאב הבלתי נתפש הציפו אותי ברמות שהמילים לא יכולות לתאר. הופיעו בחיי תופעות מוזרות ולא מוכרות כמו עיוות בתפישת הזמן, זיכרון נדיף ולילות בלי שינה. באותם ימים, שבועות וחודשים אחרי מותו של רמי, נדמה היה לי שהתופעות האלה יישארו בחיי לנצח. לא יכולתי לדמיין שמשהו יוכל עוד להשתנות. לא יכולתי להאמין שעוד יהיו קרני אור שייכנסו לחיי. אז עוד לא ידעתי כי תופעות אלה לא ייחודיות לי. לא ידעתי כי הן חלק מתהליך ההתמודדות עם אובדן, עם משבר או עם טראומה.
השנים עברו. מצאתי את עצמי מתמודדת עם האובדן, עם גידול הילדים, עם מציאת משמעות לחיי. בנינו משפחה חדשה, מורכבת ומורחבת, פיתחתי קריירה בתחום מערכות המידע. במהלך השנים נפתחתי גם ללימודים ולתהליכי התפתחות עצמית ברבדים ובכיוונים שונים. העברתי שנתיים, במהלך לימודיי לתואר שני בהנחיית קבוצות בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת לסלי, בכתיבת תיזה על אלמנוּת ארוכת טווח.
במהלך שנתיים אלה קראתי עשרות מאמרים וספרים על נושא האבל והשכול, עיבדתי בתוכי תכנים שנכתבו במהלך כשנה וחצי על ידי עשרות נשים בפורום תמיכה של אלמנות צה"ל, וכתבתי ... כתבתי ... וכתבתי ... עד שלא היתה לי ברירה אלא למסור את התיזה, כדי לקבל את התואר. בתקופה ההיא כבר העזתי להתמודד עם מקטעים בחיי שהושמו בצד לאחר ההתאלמנות. בתקופה ההיא התחלתי להתבונן קצת אחרת על תהליכי ההשתנות הייחודיים של כל אדם תוך התמודדותו עם אובדן.

במהלך השבעה על בני, ניר (נרצח בבר-נוער בתל אביב ב 1 באוגוסט 2009), 19 שנה אחרי מותו של אביו, החלו לעלות בתוכי תובנות אישיות לגבי תהליך האבל, כמו גם לגבי התופעות השונות והמשונות אשר מתרחשות ומשתנות עם הזמן. הפעם כבר ידעתי קצת יותר. הפעם כבר ידעתי שמתחיל תהליך. הפעם כבר ידעתי שהחיים חזקים, שהתופעות האלה הן חלק מהתהליך. הפעם כבר ידעתי שיום אחד תעז קרן אור אחת להיכנס לחיי, ואחריה עוד כמה. הפעם כבר ידעתי שיהיה שיפור כלשהו עם הזמן. אולי הזיכרון לא יחזור להיות מה שהיה, אבל יהיה שיפור.
במהלך השבעה ובחודשים שאחרי כאבתי. מאוד. עד היום. אבל גם התבוננתי במה שקורה לי. הרשיתי לעצמי לגעת בכאב, כמה שיכולתי. הרשיתי לעצמי להיות עם כל מה שעלה בתוכי, עם כל מה שיכול היה לעלות בכל נקודת זמן. התבוננתי, וכתבתי. בעיקר לעצמי. מקצת התובנות העליתי לאתר, אחרות עוד בארון, מחכות לתורן לצאת לעולם.

התובנות שאנסה להציג כאן הן שלי. אני מניחה שהן מושפעות לא רק מהתהליך הפנימי שלי אלא מהחומרים שקראתי לאורך השנים. אני מודה שהזיכרון שלי בתקופה זו הוא די נדיף, אבל אעשה מאמץ לציין את המקור בכל מקום שאוכל לזכור מאיפה שאבתי את המידע.

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים