אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



הנשים הסמויות מעין  

Back
דף הבית >> מאמרים ומחקרים >> הנשים הסמויות מעין
 

הגירסה העברית מובאת כאן בשלמותה.
קישור לגירסה בערבית: http://www.alsabar-mag.com/ar/article__109/ارامل_دون_مكانة_قانونية_في_اسرائيل
קישור לגירסה באנגלית של המאמר הנשים הסמויות מן העין
קישור למקור הגירסה בעברית: http://www.etgar.info/he/article__246/ן

הנשים הסמויות מעין – אלמנות חסרות מעמד אזרחי בישראל[1]

מתוך הרצאה בכנס אלמנוּת בחברות ים-תיכוניות, שהתקיים במכון ון ליר, 3.12.2007

אורלי אלמי



[1] ההרצאה מבוססת ברובה על עבודתי בעמותת "רופאים לזכויות אדם" כרכזת הפרויקט בכפרים הבלתי מוכרים בנגב בין השנים 2002-2007. במסגרת זו טיפלתי במקרים של אלמנות חסרות מעמד ובנושאי מעמד בישראל. עבדתי בשיתוף פעולה עם ארגונים קהילתיים של תושבי ותושבות הכפרים הבלתי מוכרים בנגב ועם גופי הרווחה, החלפתי מידע עם עמיתים מארגונים שונים, הסתובבתי בשטח, נפגשתי עם אנשי מקצוע, התכתבתי עם גורמי ממסד, קראתי אמנות בינלאומיות, דו"חות של ארגונים שונים, בג"צים ופסיקות בתחומי נשים, חסרי מעמד, ואלמנות בפרט.

 

   

ח'יתאם, אלמנה בת 47, אם לשלוש, היא חסרת מעמד אזרחי בישראל. ח'יתאם מתגוררת באחת העיירות בנגב זה 20 שנה. בשנת 1998 נפטר בעלה, ערבי-בדואי אזרח ישראל. מאז פטירתו מתגוררת ח'יתאם עם בנותיה הישראליות בצריפון בסמוך לבית משפחת בעלה. לאחר מות הבעל נעשה ניסיון בתיווך משרד הרווחה להגיש עבורה בקשה לאישור שהייה בישראל. הבקשה נדחתה בטענה שרק בן הזוג יכול להגיש בקשה מסוג זה. כיוון שח'יתאם היא חסרת מעמד אזרחי, היא ובנותיה, המוכרות כאזרחיות משום שנולדו בישראל ונרשמו בתעודת הזהות של האב, מתקיימות מקצבת שארים המועברת לבתה הבגירה. זו הושאה בגיל 17 לפי החלטת בני משפחת בעלה, שגם הוציאו את הילדות מבית הספר בגיל 12.

סיפורה של ח'יתאם הוא תמצית גורלן של מאות נשים תלושות בחברה הערבית-הבדואית. הן הגיעו לישראל מהשטחים הכבושים או מאחת ממדינות ערב, בעיקר מירדן, לאחר שנישאו לבן זוג בדואי, לפעמים בנישואי פוליגמיה. נשים אלו, שלא נולדו בישראל, יכולות להסדיר את מעמדן המשפטי רק אם הבעל מגיש בקשה ל"איחוד משפחות". במקרים של נישואי פוליגמיה המקרה מסובך יותר. מדינת ישראל אינה מכירה בנישואי פוליגמיה גם אם אינה מעמידה את הבעלים לדין. משום כך נשים שהן שניות ומעלה אינן יכולות לקבל מעמד חוקי בישראל. כך מוצאת את עצמה האשה במצב של תלות מוחלטת בבעל.

לאפלייתן של הנשים האלו שני פנים: ראשית, הן מופלות בשל היותן נשים בחברה הערבית-הבדואית בנגב, חברה בעלת מאפיינים חברתיים ותרבותיים ייחודיים בתוך החברה הפלסטינית בישראל. שנית הן מופלות, בשל היותן נשים פלסטיניות נטולות מעמד אזרחי במערך המשפטי-אזרחי-לאומי-דמוגרפי של מדינת ישראל. בכל אחד מהמעגלים האלו, מעמדן כאלמנות מעמיד אותן בקטגוריה מוחלשת במיוחד.

לאחר מות הבעל, מעמדה של האלמנה בחברה הפלסטינית-ישראלית הפטריארכלית מוחלש ביותר. במשך כל חייה, האשה נתפסת כזקוקה לליווי מצד גבר, אביה בצעירותה ובעלה בבגרותה. במהלך שנות הנישואין תלויה האשה בבעלה לצרכים שונים: משפחתיים, כלכליים וחברתיים. עם מות הבעל "חוזרת" האשה להזדקק לליווי מצד הגברים במשפחתה, אביה ו/או אחיה. אבל בחברה הערבית-הבדואית בנגב מצב האלמנה קשה עוד יותר בשל מעמדה המשמעותי של המשפחה המורחבת בחיי בני הזוג. המשפחה המורחבת נחשבת ליחידה החשובה והקובעת ביחס להחלטות משפחתיות רבות.

בחברה הערבית-הבדואית בדרום ילדים נחשבים כחלק ממשפחת האב, ו"ההורות הטבעית" המוכרת בחוק הישראלי לגבי אם ואב אינה מקובלת. החלטות רבות בנוגע לחיי ילדיה, כמו גם בנוגע לחייה שלה, מופקעות לחלוטין מידי האשה/האלמנה, והן מתקבלות בידי הגברים הקובעים במשפחה בלא ידיעתה ובלא שתהיה לה אפשרות להביע דעה. לאחר מות בעלה, שמהווה את החוליה המקשרת בין משפחתו לבינה, אין לאשה זו מקום בקרב המשפחה המורחבת, ולא מן הנמנע שהמשפחה תראה בה עול מיותר ותבחר "להחזירה" למשפחתה ולארצה ולהפרידה מהילדים, שלתפיסתה שייכים לה. משפחתה של האשה רואה בפעולה זו מהלך הגיוני כיוון שהקשרים המאחדים בין המשפחות הותרו עם מות הבעל.

מקובל שכספים מסוימים, כגון קצבת ילדים, שייכים לאשה בשל אחריותה על משק הבית, גידול הילדים והדאגה לבריאותם. נגישותן של אלמנות ערביות חסרות מעמד אזרחי למשאבים אלו ויכולתן להפעילם היא נמוכה ביותר, כיוון שחלק מאמצעים אלו קשורים למעמדה האזרחי של האלמנה. בלא מעמד אזרחי, קצבאות הביטוח הלאומי אינן מועברות אליה. יחד עם זאת, הדרך לחזור להוריה, החיים בשטחים הכבושים או באחת מהמדינות השכנות, אינה פתוחה בפניה בדרך כלל. אם תצא ויתגלה ששהתה בישראל זמן רב בלא אשרה, לא תוכל לחזור לביתה. כיוון שילדיה אינם רשומים בתעודת הזהות שלה, גם אין באפשרותה לעבור עמם במעבר גבול מוסדר, מחשש שתואשם בחטיפה.

בעיני משפחתה, האלמנה נחשבת כנטל כלכלי ארוך טווח, כיוון שסיכוייה להתחתן בשנית קטנים ביותר. עובדה זו משפיעה לרעה על יכולתה לשאת ולתת על רצונותיה, הן מול משפחתה והן מול משפחת בעלה. המצב הכלכלי בשטחים הכבושים מהווה חיץ נוסף בין הנשים לבין מימוש רצונותיהן. משפחתה שלה עשויה לתמוך בהשארת ילדיה בידי משפחת האב כדי לאפשר להם עתיד טוב יותר, וכן כדי להימנע מתוספת של פיות להאכלה שיגדילו את הנטל המשפחתי בלא כל תוספת של הכנסה.  

ג'האן החלה תהליך להסדרת מעמדה החוקי כאשת אזרח ישראלי, וקיבלה מעמד של תושבת ארעית, מעמד המקנה לה זכויות סוציאליות. תוך כדי התהליך נפטר בעלה. משפחתו החליטה להחזיר למשרד הפנים את תעודת הזהות שלה, זאת על אף שהייתה בשלב מתקדם בהליך המדורג. למעשה, בכך קבעה עבורה משפחת בעלה היכן תתגורר בהמשך חייה, משום שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להישאר בארץ בלי תמיכה (בדרך כלל תומך בדמות בעל/אב) ובלי מעמד. היא אינה זכאית לקצבאות סוציאליות, היא לא יכולה לעבוד ונתונה בסכנת גירוש יום-יומית. ואם לא די בכך, משרד הפנים דורש מאשה לעזוב את הארץ לאלתר ברגע שאין לה זכות למעמד אזרחי. כך, בסופו של דבר, קובעת משפחת הבעל  האם תגדל ג'יהאן את ילדיה, אם לאו.

אלמנה, להבדיל מאשה גרושה, נהנית מכך שה"אשמה" על סיום הקשר איננה בה. יחד עם זאת, אלמנה, כיחידה חברתית, מוצאת עצמה פעמים רבות בשוליים יותר מאשה גרושה. גירושין משחררים את האשה מהקשר למשפחת בעלה. שחרור זה (שכרוך בדרך כך בקריעתה מילדיה) מחזיר אותה חברתית להיות חלק (גם אם לא תמיד רצוי) ממשפחתה. כמו כן, פתוחה בפניה במקרים מסוימים האפשרות להתחתן בשנית, אף שהנישואין המוצעים לה בשל גילה ומעמדה האישי הם מוצלחים פחות.

לעומת נשים גרושות, האלמנה נמצאת במעין "לימבו" חברתי. היא אינה בהכרח חלק ממשפחתה, אך היא גם איננה עוד חלק רצוי ממשפחת בעלה. אין לה חזקה על ילדיה, לא על מעמדה בחברה ולא על מעמדה האזרחי. גם עתידה האפשרי אינו מוגדר והיא נוטה להישאר בשולי משפחת הבעל, לצמצם את קיומה ולאבד את החלק הקטן ממילא בקבלת ההחלטות לגבי ילדיה. בתמורה לזאת מתאפשר לה להמשיך להיות אם, או לפחות אדם בעל זכות קיום. מעמדה זה מייצר אפשרות לחופש יחסי. מחויבויותיה המשפחתיות והחברתיות קטנות.  

איחוד משפחות. נשים שנישאו לתושבי/אזרחי ישראל[1] יכולות לקבל מעמד אזרחי לאחר הגשת בקשה מצד בעליהן, בכפוף להחלטת משרד הפנים. ככלל, עד לשנת 1995 נהג משרד הפנים לאשר בקשות אלו ולהעניק לאשה מעמד הזהה לזה של בן זוגה הישראלי בתוך זמן קצר. אבל מאז 1995 אימץ המשרד מדיניות של נוהל מדורג לצורך "איחוד משפחות" שאורך כחמש שנים. במהלך שנים אלו מקבלות בנות הזוג הזרות מעמד זמני בישראל, ולאחר מכן הן מקבלות מעמד אזרחי קבוע. אם במהלך תקופה זו נפטר הבעל, מתייחס משרד הפנים לקשר כאילו פקע. עד לפני כמה שנים משמעות הדבר הייתה ביטול אפילו מעמדה ה"זמני" ודרישה לגירושה של האלמנה. לפני כמה שנים יצר משרד הפנים נוהל לגבי גירושין. הנוהל קבע תנאים מסוימים שבהתקיימם תערוך ועדה מיוחדת דיון באפשרות להענקת מעמד מטעמים הומניטריים לאשה. אלמנות הוכנסו לקטגוריית הגרושות וטופלו לפי נוהל זה. בשנת 2006 עתר המרכז לפלורליזם יהודי בשם מספר אלמנות כנגד החלת נוהל "גירושין" על אלמנות, ודרש התייחסות מצד המדינה לעובדה שהקשר לא פקע מרצון.

זכויות סוציאליות. עקב מבנה האזרחות והתושבות בישראל, בלא מעמד אזרחי אין באפשרות הנשים לקבל את הרוב המכריע של הזכויות בישראל, ובכלל זה מרב הזכויות הסוציאליות. הן אינן מוכרות במוסד לביטוח לאומי כזכאיות לקבלת זכויות כלשהן (למעט מענק אשפוז ולידה ובמקרים של תאונת עבודה ו/או פעולת איבה) ואין ביכולתן לקבל שירותי בריאות ממלכתיים. מבחינת המדינה, נשים אלו הן שוהות בלתי-חוקיות והן חשופות לסכנת גירוש בכל עת.  

מעמד משפטי ומגדר

גם לפני הנהגת הנוהל המדורג, נשים רבות שהיו נשואות לישראלים לא זכו למעמד, וזאת משתי סיבות עיקריות: האיסור על ריבוי נשים והתלות המובנית בבן הזוג לשם הגשת בקשה לאיחוד משפחות.

עקב האיסור על ריבוי נשים בחוק העונשין אימץ משרד הפנים מדיניות של אי-הענקת מעמד לנשים שאינן נשים ראשונות. מדיניות זו קיבלה גיבוי מלא לאורך השנים מבתי המשפט השונים בישראל (פס"ד אבו עסא, 1126/02 מ-2002):

    "מדיניות היא הנוהגת במשרד הפנים, ולפיה מסרב המשרד להידרש לבקשות של איחוד משפחה במקום שהמדובר הוא בנישואי ביגמיה. משרד הפנים סובר כי היענות לבקשה לאיחוד משפחה במקום שבן-הזוג הישראלי חייב עצמו בעבירת ביגמיה, יש בה לא אך סיוע בעקיפין - לאחר מעשה - לביצוע העבירה, אלא עידוד ביצועה של העבירה...

 

אכן כן הוא הדבר: סירוב לעותר יכול שיפגע באשתו החוקית, ואולם אין בפגיעה זו כשלעצמה כדי לפגום במדיניות משרד הפנים. מדיניות משרד הפנים מושתתת על טעמים טובים וראויים,ולא נמצא לנו כי עניינם של העותרים מהווה חריג ראוי למדיניות הכללית. אם, אמנם – כטענת עורך-דין כרמון - סירוב לעותר יפגע באשה פגיעה קשה, יכול העותר ללכת אחריה למקומה, שהרי אישהּ הוא, ודאגתו לאשתו ולילדיו היא הדאגה הראשונה שחייבת להטריד אותו".

 

בפסיקה זו הולך בית המשפט בעקבות משרד הפנים ומעניש שתי נשים ("החוקית" והשניה) על מעשי הבעל. שהרי אם הבעל "ילך אחרי" אשתו השניה, אשתו החוקית תיוותר בישראל בלי הגנה ובלי תמיכה סוציאלית. אם היא תלך עמם, היא תיאלץ לגור במדינה אחרת, רחוקה מקרובי משפחתה, וגם לגדל את ילדיה בסביבה זרה. האשה השניה נותרת בלא מעמד ובלא זכויות. באופן זה מופעלת חקיקה שבבסיסה מגינה כביכול על מעמד האשה בישראל, אך למעשה פוגעת בנשים ערביות-בדואיות רבות שהושאו בנישואים פוליגמיים.

למרות סיפוריהן הקשים של אלמנות חסרות מעמד, מאחורי כל פניה שהגיעה לארגונים לשינוי חברתי בשנים האחרונות עומדת אשה שבזכות יכולותיה האישיות העזה לחפש דרך לפרוץ את כבליה ולחפש לעצמה הגנה וזכויות, כמו בסיפורה של האמה:

האמה נולדה וגדלה בירדן. בגיל 23 היא חיה כאשה גרושה בבית אמה, לאחר שהמשמורת על שני ילדיה ניתנה לאביהם החי בדרום ירדן על-ידי בית דין. לאחר שאביה נפטר, אחיה לחצו עליה להתחתן עם סאמי, ערבי-בדואי אזרח ישראל. היא נישאה לו כאשתו הרביעית שנה לאחר מות אביה, וב-1998 הגיעה לישראל כשהיא הרה לתאומים. בשל היותה אשתו הרביעית, לא הייתה לה כל אפשרות לקבל מעמד ו/או זכויות. סאמי גם התגלה כבעל מכה. האמה התגוררה בפחון בשכונה ענייה של רהט וסבלה מאלימות קשה. ניסיונה להיעזר בקרובי משפחתו נתקל בהחרפת האלימות כלפיה ובאיום על חייה אם תתלונן פעם נוספת. בסוף שנת 2005 נפטר סאמי באופן פתאומי. בגיל 32 נותרה האמה בלא מעמד ובלא אפשרויות קיום. בצר לה ביקשה לצאת לעבוד. בתחילה עבדה אצל אחד מבניו הבוגרים של סאמי, בתמורה למזון ולמגורים. אולם האמה הייתה זקוקה לכסף, ועל כן עברה לעבוד עם אחד מחבריו של בעלה המנוח. או אז החליטה המשפחה, דהיינו ילדיו הגדולים של בעלה מנשותיו האחרות, להחזירה לירדן כי היא "עושה צרות". הוחלט שהילדים, כפי שמקובל בחברה הערבית-הבדואית, יוותרו בידי בני המשפחה בישראל. בוקר אחד בתחילת 2006 לקחו ממנה בני המשפחה את מסמכי הילדים והסיעו אותה לגבול עם ירדן. האמה צלצלה לעמותת "רופאים לזכויות אדם" בדרכה באוטובוס מיריחו לגבול. למזלה, לא תיארו לעצמם בני המשפחה שהאמה תפעל בדרך כלשהי ולא "וידאו" את העברתה לירדן. האמה עברה למקלט בישראל והחלה במאבק למען קבלת המשמורת על ילדיה וקבלת מעמד שיאפשר לה לחיות בישראל. בעלה, שנשא חמש נשים בחייו, לא שילם מעולם את המחיר, לא על ריבוי הנשים ולא על האלימות שנקט נגדן. לעת עתה, בהסכם שהוצע על ידי משפחת הבעל בבית משפט לענייני משפחה, האמה קיבלה משמורת זמנית על הילדים רק בתנאי שתתגורר בקרבת משפחת בעלה. מעמדה טרם הוסדר.

ילדים, משפט וחברה

בישראל מעמד מוקנה מהורה לילדיו ולא להפך. כלומר, למרות העובדה שמדובר במי שחיה בישראל שנים רבות ומגדלת בה את ילדיה, ולמרות העובדה שהסיבות לאי-הסדרת מעמדה היו באופן מובנה וממוסד מחוץ לשליטתה, מדינת ישראל אינה רואה כל אחריות כלפי הסדרת מעמדה לאחר מות הבעל.

אם וכאשר עולות לדיון שאלות בדבר זכויותיה ומעמדה, מתמקד הדיון בדרך כלל בשאלת זכויות ילדיה הישראלים. העובדה שמדובר באשה בוגרת, שאחראית לטובתם ולשלומם של ילדיה ואשר המדינה אינה מאפשרת לה למלא חובה זו, נבחנת רק מתוך נקודת המבט של טובת הילד. בהשארת האשה בלא יכולת כלכלית ומעשית לגדל את ילדיה, לשמור עליהם ולתכנן את עתידם, מאפשרת המדינה את המשך התלות המוחלטת של האשה במשפחת הבעל, ופוגעת ביכולתה לתפקד כאם עבור ילדיה, כמו גם כאדם בוגר וחופשי לקבל החלטות בחברה.

סוגיות אלו הן בעלות חשיבות רבה בנוגע לאלמנות החיות בחברה הערבית-הבדואית בנגב. מצד אחד, החוק הישראלי רואה באם "אפוטרופוס טבעי", ומצד אחר, על-פי חוקי החברה הערבית-הבדואית שייכים הילדים למשפחת האב. אם וכאשר מגיע הדיון לבית משפט אזרחי, יש סיכוי מסוים שמטעם הומניטרי זה יינתן מעמד לאשה. גם נוהלי משרד הפנים מבחינים בין אשה (גרושה או אלמנה) שיש לה ילדים קטנים שהיא המטפלת העיקרית בהם ו/או מקיימת עמם קשר קרוב ורצוף, לבין מי שלא ילדה לבעלה המנוח. במובן זה, השיח הוולדני וההתייחסות הראשונית לאשה כאם ולא כאדם, כמו גם העדפת זכויות ילדים תוך התעלמות מזכויות נשים, מאפיינת את עמדת המדינה בפועל כלפי אלמנות חסרות מעמד.

למרות היותן בוגרות בגופן, בנפשן ובשכלן, מנועות אלמנות ערביות-בדואיות חסרות מעמד אזרחי מלהחליט החלטות בנוגע לגורלן ולגורל ילדיהן. המדינה מתעלמת מאחריותה הישירה כלפי הנשים כמו גם מאחריותה למתרחש בחברה הערבית-הבדואית, המהווה חלק מהחברה בישראל.
לו הייתה מדינת ישראל מכירה במצבן של הנשים ובאחריותה למצב ומעניקה לאלמנות זכויות אדם ואזרח, היא הייתה נותנת בידי הנשים אפשרויות לשינוי מעמדן. בכך הייתה סוללת המדינה את הדרך לשינוי חברתי בקרב החברה הערבית-הבדואית ובמעמד האשה בישראל.


 

[1] תושב קבע - אדם בעל זכויות של קבע בישראל, שאינו בעל אזרחות בישראל. אלו הם בעיקר תושבי ירושלים המזרחית, רמת הגולן, ומשת"פים שהוכרו על-ידי המדינה. אליהם התווספו באחרונה ילדי מהגרי עבודה ובני ישראל ("הכושים העבריים"). כמו כן, קיימים פרטים שקיבלו מעמד זה בהענקת המדינה, מסיבות הומניטאריות. ההבדלים העיקריים בין אזרח לתושב קבע הם: תושב קבע אינו יכול לבחור לבחירות הארציות ולהיבחר בבחירות מקומיות וארציות ואין במעמד זה להקנות לו דרכון, אלא תעודת מעבר בלבד. מעבר לכך, אם תושב קבע חי מחוץ לישראל למעלה משבע שנים, ניתן לשלול ממנו את מעמדו.

   
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים