אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



השתלמות מתנדבי תהל"ה 15/1/2010  

Back
דף הבית >> אירועים, נאומים וכתבות >> השתלמות מתנדבי תהל"ה 15/1/2010

סדרת המפגשים של השתלמות מתנדבי תהל"ה החלה ב 15 לינואר 2010
 
מפתחות לעתיד תהל"ה
 
עתיד, אישי, ארגוני או חברתי, נבנה על בסיס ההווה, שנוצר בעבר. ההווה של תהל"ה, כפי שתיארה יעל, מבוסס על פועלם המבורך של יונתן ודבורה, אותם שמענו קודם, של יושבי ראש, מתנדבים ופעילים שתרמו מזמנם, מרצם וכספם במהלך השנים. התחלתם את הפעילות בתקופה אחרת, קשה יותר, סובלנית פחות, מודעת פחות לצרכי הקהילה מאשר היום. ועשיתם עבודה נפלאה, אותה אני מעריכה מאד.
 
תרשו לי להניח שעתיד תהל"ה השתנה ב 1 לאוגוסט 2009. הבן הפרטי שלי נרצח, ואיתו ליז טרובישי. נערים ונערות נפצעו ונפגעו, פיזית ונפשית. הקהילה עברה זעזוע, רבים במדינת ישראל חשו נפגעים. שני נערים יישארו משותקים, יישארו בכסאות גלגלים ולא יוכלו להגשים את חלומותיהם, להיות רקדן או דוגמן. כסא הגלגלים מצטלם טוב יותר מסיוטי לילה, פחדים, פוסט טראומה, יד מרוסקת, או רגל עם כדור, ולכן אותם רואים. אבל יש גם דברים הנראים פחות, מצטלמים פחות. קיימים גם אחים ואחיות שמתקשים להמשיך, סבתא שכבר לא יושבת עם הנכד שעות ליד המחשב, והוא מלמד, מסביר בסבלנות אין קץ. והיא כבר לא מקבלת ממנו את הבטחון שהוא תמיד יהיה שם בשבילה, כמו שהבטיח.
 
משהו בתוכי רוצה לפעול כדי שאירוע כזה לא יחזור. שהיד על ההדק לא תהיה קלה כל כך. לא של רוצח, לא של חברות ביטוח או כל גורם אחר.
 
כרגע – זו המציאות. ניר איננו איתנו. עם האובדן שלו אנחנו מתמודדים, עם הכאב, העצב, הגעגועים, ועם הזיכרונות שלרוב מעלים חיוך בלב.
 
אחרי מותו של ניר הבנתי כמה דברים, ראיתי דברים שלא ראיתי קודם. הבנתי שלא מספיק לקבל את הילד, החבר, החבר'ה, בבית או באירועים המשפחתיים. אני מודה שהרגשתי טוב עם עצמי, שהנחתי שגם לניר טוב עם המצב איך שהוא בבית, במשפחה, עם הסביבה הרחבה שלנו.
לא הבנתי את החשיבות של נוכחותי כהורה במרחב של הקהילה. לא את המשמעות מבחינת הבן, לא את המשמעות מבחינת הקהילה או החברה כולה.
גם לפני ה 1 לאוגוסט ידעתי שקיימת מצוקה של הורים, מצוקה של חברי קהילה. ידעתי, אבל לא ממש.
יכולתי לבחור לשבת בבית עם הכאב, עם רגשי האשמה על כל מה שלא עשיתי לפני. אבל בחרתי להסתכל קדימה, למצוא את המקום בו אוכל לעשות משהו בונה וחיובי עם התובנות האלה, עם המסקנות והלקחים. שמעתי בחודשים האחרונים הרבה סיפורים. סיפורים של השלמה, קבלה, סובלנות, פעילות למען האחר. שמעתי גם סיפורים של מצוקה, אטימות, התאכזרות, דחייה.
פגשתי רבים מבני הקהילה שוויתרו על ההורים, וויתרו על התקווה שההורים יהיו לצידם, יסייעו להם, בחייהם הפרטיים ובחייהם ומאבקיהם הציבוריים.
שמעתי גם סיפורים על מעברים, השתנות, תנועה מדחייה לקבלה, והבנתי שיש תקווה. פגשתי גם הרבה הורים שמוכנים להיות עם הילדים שלהם, מוכנים להיות עם ילדים אחרים, לתמוך בהם, לסייע להם, להיות איתם. פגשתי כאן גם את ההורים שמוכנים להיות עבור הורים אחרים. אתם משקיעים את זמנכם, מרצכם, כספכם – למען הורים אחרים. וזה ראוי להרבה הערכה.
בחודשים האחרונים פגשתי הורים שיצאו מהארון, כאלה שיוצאים ממנו לאט, צעד אחר צעד, וכאלה שמחופרים עמוק בפנים. כמה מאלה האחרונים יכלו לספר לי שהבן או הבת הומו, לסבית, בי או טראנס. ואז ראיתי משקל עצום צונח מהם. משהו השתנה גם בגוף. הקלה עצומה ויכולת להסתכל קצת אחרת על עצמם ועל העולם. הורים סיפרו לי על יציאה שלהם מהארון במקומות עבודה, ועל קבלה ואהבה שלא שיערו שיזכו לה. ויש גם מקרים אחרים, וגם עליהם עלינו להתבונן.
הרצח של ניר עשה בי הרבה מהפכים פנימיים. מעטה הציניות שצמח בעשרים השנים האחרונות, פשוט נשר ממני. חזרה נאיביות של גיל תנועת הנוער, חזרה האמונה שבכוחו של כל אחד מאיתנו לשנות את העולם. לפחות את סביבתו הקרובה.
 
עם הכל, למרות הכל, המפגשים הרבים האלה חיזקו בי את האופטימיות, יחד עם הכרה ברורה בכך שההורים הם מפתח. אולי ה מפתח.
ההורים הם המפתח לא רק לרווחה של בניהם ובנותיהם הפרטיים. הם המפתח לשינוי חברתי. ההורים הם המפתח לבניית עתיד טוב יותר לעצמם, לילדיהם ולחברה כולה. מתוך אמונה זו נגזר, בעיני, העתיד של תהל"ה.
 
היום תהל"ה היא בעיקר ארגון תמיכה. תמיכה בהורים, תמיכה בילדים.
מתנדבי תהל"ה תורמים רבות גם לחיבור בין הורים לילדים.
בשאיפה, עלינו לתרום יותר במישור הזה, של דיאלוג הורים – ילדים, מעבר למקרים הפרטניים איתם עבדנו עד היום. בשאיפה, עלינו לתרום יותר בחיבור קהילה – חברה. להיות חלק מהשיח בין הקהילה לחברה, אם כי אנחנו לא חלק מהקהילה. אנחנו ההורים שלהם.
 
בשנה שעברה נעשה מעשה היסטורי. קבוצה של תהל"ה צעדה במצעד הגאווה. הלכה בראשו עם שלטים וחולצות. המסר היה מאד ברור. החיבוק מהקהל ומבני הקהילה היה מחמם לב. אני לא הייתי שם. הייתי בבית. צפיתי בטלוויזיה וראיתי בעיקר את הפלטפורמות ואת החבר'ה עם התחתונים המנומרים. השנה, וכל שנה, אני אהיה שם, ואתם תהיו שם. כולנו נהיה שם, נעביר את המסר הכי פשוט שיש: אנחנו עם הילדים שלנו.
אנחנו נמצאים ונהיה עם הילדים בכל מקום ובכל מאבק למען רווחתם. אם זה נושא הביטוח של איגי בימים האחרונים, שהוא להערכתי רק הסנונית הראשונה בהפסקת ביטוחים לקהילה, ואם זה במקומות אחרים בהם נעריך כי נוכחותנו יכולה לשנות, להשפיע, לשפר משהו עבורם.
 
עתיד של ארגון ניבנה, בראייה שלי, מתוך הארגון. לא כחזון שמוכתב מלמעלה. בארגון של מתנדבים כל אחד משפיע, כל אחד תורם, מעצם היותו חלק ... טיפוח אווירה של יזמות, של חשיבה מקורית ושל עשייה נראה לי מפתח לעתיד. יזמות המחוברת להווה ולעבר של הארגון, אך לא כבולה על ידם, היא בעיני כלי לצמיחה ולשילוב של פעילים ומתנדבים אשר יוכלו להביא את עצמם לארגון.
מפתח נוסף הוא הדיאלוג. בעיני זה מפתח לחיים טובים יותר בכל רובד ובכל מישור. כל אחד מאיתנו שונה. לכל אחד יש את ההגיון שלו, את האמת שלו, את הצדק שלו. במיוחד בארגון של מתנדבים יש חשיבות עצומה לשמוע ולהשמיע מתוך נימוס וכבוד הדדי, מתוך הכרה בשונות ביננו כבני אדם. הדיאלוג, לו ניתן מקום רחב בתוך הארגון, ישמש אותנו בשיח מול אחרים. דיאלוג מול הנוער, דיאלוג מול הקהילה, דיאלוג מול החברה הרחבה.
 
מתוך תפיסה של יזמות ודיאלוג נוכל להציע הרבה לעצמנו ולאחרים. מתוך הדיאלוג נוכל להתמודד עם הפרדוקס הנפלא הזה, שכולנו בני אדם וכל אחד מאיתנו שונה. מכאן נוכל לסייע לאחרים להתמודד.
הורים, כהורים, כבני אדם, מתמודדים עם דילמות רבות בחייהם ובתפקידם כהורים. כל אחד בביתו, כל אחד עם משפחתו.
 
בסופו של יום, הכל מתנקז בעיני לערכים. הערכים איתם אנו הולכים בעולם, הערכים המנהלים אותנו אף ללא ידיעתנו, ללא הכרותנו אותם. חלק מהערכים הם שלנו, חלק ניטעו בנו ע"י הסביבה, החברה, בה גדלנו. רובנו לא עוצרים להתבונן, לחקור, לבחון את הערכים. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה "נורמאלי", מה זה "שונה". אנחנו מצהירים על סובלנות, פתיחות וקבלה, אבל כמה באמת אנחנו סובלנים, פתוחים ומקבלים? אני מניחה שלכל אחד יש תשובה משלו ...
מתוך הערכים עליהם מושתתת עמותת תהל"ה, נגזר החזון, ממנו יש לפתח mission statement שידבר אל לב כולם, אל ההגיון של רבים ...
 
רעיונות כבר החלו לזרום אלי, וכולכם מוזמנים להזרים עוד. נייצר כלים לשיתוף וחלוקה של החלומות לעתיד תהל"ה, נאפשר דיאלוג גם בהקשר הזה.
כארגון הורים בכוונתנו להמשיך ולהרחיב את שיתוף הפעולה עם ארגוני הקהילה, למצוא את הדרכים לסייע, להיות, לענות לציפיות ולמשאלות, כמידת האפשר, של הארגונים האחרים, של אנשי הקהילה, וגם להיעזר בהם כשנצטרך.
נמשיך במרץ להרחיב את היצע קבוצות התמיכה להורים ברחבי הארץ, נמשיך לקיים ימי עיון, ובפריסה רחבה יותר, נמשיך את הפעילות במסגרת מנהיגות ארגוני הגאווה, בפגישות לתכנון שבוע הגאווה ב 2010 ובשנים הבאות, נרחיב את הנוכחות עם הנוער למקומות נוספים בארץ, את היצע המפגשים עם הורים, את ההיצע באפשרויות התנדבות לפעילים, נרחיב את הניראות של תהל"ה, את הנגישות להורים רבים יותר, אולי גם לאחים, לסבים ועוד, נרחיב את הקשרים עם עיריות ומועצות מקומיות ואזורית נוספות ברחבי הארץ, בהתאם לצרכים של כל אזור. נעמיק את ההשתלמויות למתנדבים ולמנחי הקבוצות, נציע יותר הרצאות ופעילויות להורי תהל"ה, ניצור חיבורים יותר משמעותיים בין ההורים לא רק לקבוצה אליה הם שייכים, אלא לתהל"ה כארגון משמעותי בחייהם.
 
כמה מהרעיונות הנוספים כוללים תמיכה במחקר על תהליכי ההשלמה של ההורים לאחר יציאת ילדיהם מהארון, ריכוז חומרים אקדמיים וספרותיים שיעמדו לרשות ההורים באתר האינטרנט ובמקום פיזי כלשהו, יישום אסטרטגיות של שיווק חברתי כתרומתנו לשינוי חברתי. כל זה דורש כסף, וגם מזה אי אפשר להימלט. לצורך כך אנו יוזמים תהליכי גיוס כספים בארץ ובחו"ל, מול קרנות תמיכה ומול ארגונים שונים. לצורך זה אנו מרחיבים את נקודת המבט העסקית, מתקצבים פרוייקטים ועוד. חשוב לי לציין כי כשמתחילים תהליכים כאלה, קודם כל מגלים שיש הרבה יותר פעילות ממה ש"נשלף" בשלב הראשון בסקירת פעילות העמותה ...
 
אחרי כל פגישה שאני נוכחת בה, אני יוצאת עם התרגשות. כל פעם, כאילו זו הפעם הראשונה, אני רואה את המסירות של ההורים, את האיכפתיות, את הנכונות לתרום ולסייע להורים אחרים ולנוער. כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי איפה הייתי כל השנים האלה ...
אז בלי קשר לנסיבות, אני שמחה שאני כאן איתכם, שמחה שאתם כאן איתי ומודה לכולכם על הכל, מעומק הלב.
 
הייתי רוצה לחזור ולהזכיר כי לכל אדם שמורה הזכות לחלום על עתיד טוב יותר לעצמו ולילדיו, והזכות לפעול למען עתיד טוב יותר, למען הגברת הבטחון והרווחה של ילדינו ושל החברה כולה – מתוך המשמעות של היותנו הורים, היותנו בני אדם.
 
 
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים