אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



"יגון משולל זכויות" - אפרי  

Back
דף הבית >> מאמרים ומחקרים >> "יגון משולל זכויות" - אפרי

ושוב, משולחנו של אפרי בר-נדב, מתוך המבוא לעבודת הדוקטורט שכתב.

 כמה הערות חשובות:
1. ישנה כמובן שונות רבה בין החברות בכל הנוגע לדרגת הלגיטימציה וההכרה בקשר ובאובדן, וזה כמובן משפיע על תהליך עיבוד האבל - כאן הבאנו סקירה כללית בלבד, וחשוב לזכור כי כל מקרה שונה
2. אני בטוחה שגם אלמנות ויתומים יוכלו למצוא כאן "חיבורים" למה שהם חשים, בעיקר לאור המאבקים המתרחשים עכשיו, הן של האלמנות בחוק ההסדרים, והן מאבקם של היתומים להכרה גם מעל גיל 30
מאחלת לכם קריאה מועילה, אם כי היא לא תמיד קלה.
אילה

יגון משולל זכויות (disenfranchised grief)
כל מוות הוא ייחודי, וכל חווית שכול שונה מרעותה. עם זאת, ניתן לומר כי חווית השכול משתנה באופן מהותי בין סוגים שונים של אובדן ושל קירבה של השָכול לנפטר. למרות הידע הרב הנצבר לגבי אובדן ושכול, נראה שאנשי מקצוע רבים, כמו גם החברה בכללותה, מזניחים קבוצות גדולות של אבלים (Kemp, 1999). Doka (1989a) כותב כי מרבית המחקר בתחום האובדן והשכול התמקד בתגובות האבל של אנשים בתפקידים מוכרים מבחינה חברתית, כלומר חלק ממשפחה רשמית – הורים, בני זוג נשואים וילדים. עם זאת, הוא טוען, ישנן נסיבות רבות בהן חווה האדם אובדן גם כאשר אינו ממלא את אחד מהתפקידים החברתיים הללו.
Doka (1989a) מגדיר יגון לא מוכר או יגון משולל זכויות (disenfranchised grief) כיגונו של אדם אשר אובדנו אינו זוכה להכרה, ואשר אינו יכול להתאבל באופן פומבי או לזכות בתמיכה חברתית בתהליך האבל. יגון כזה עלול להתקיים באחד משלושה תרחישים: כאשר אין הכרה במערכת היחסים שהייתה בין השכול לנפטר, בעצם האובדן (למשל, כאשר זהו אובדן של חיית מחמד), או ביכולתו של השָכול להתאבל, כמו במצבים של פיגור שכלי (Kemp, 1999). כאשר חבריו וקרוביו של השָכול אינם מכירים באובדן, עלולה תגובת האבל הנורמלית שלו להיתפס כתגובה לא הולמת, וכך קשיי ההסתגלות שלו עלולים להתגבר (Rosenblatt, 2001). אם כן, אבל לא מוכר עלול ליצור בעיות וקשיים ייחודיים בתהליך האבל.
Doka (1989a) טוען כי האבל הלא מוכר קשור ונובע מכך שבחברות שונות מקובלות נורמות המהוות "חוקי אבל", וקובעות מי, מתי, היכן, איך, כמה זמן ועל מי צריך להתאבל. נורמות אלו משתקפות בד"כ גם במדיניות של גופים רשמיים בחברה, כמו למשל כמה ימי חופש ניתן לקחת מהעבודה בעקבות האובדן, מי יזכה לתמיכה כלכלית, ועוד. החברה מגדירה כאנשים שאבלם לגיטימי את מי שיחסיהם עם הנפטר מוכרים חברתית, לרוב בני משפחה. חוקי האבל הללו לא לוקחים בחשבון בד"כ את טיב ההיקשרות, תחושת האובדן ורגשותיהם של הנותרים מאחור במערכות יחסים אחרות, וכך אבלם נותר משולל זכויות ולא מוכר.
Doka (1989a) טוען כי הבעיות הייחודיות של האבל הלא מוכר נובעות מהאופי הפרדוכסלי שלו, כאשר מחד הוא יוצר בעיות נוספות עבור האבלים, ובמקביל מקורות תמיכה שונים עלולים שלא להיות זמינים או מסייעים. Kauffman (1989) כותב כי אחת ההשלכות הקשות של יגון לא מוכר היא כי עקב המחסור בהכרה ובתמיכה חברתית, חווה עצמו האָבל כנפרד מהחברה. בכך הוא מאבד לא רק את יקירו, אלא גם את רשת התמיכה הטבעית שלו, ובכך מתחזקות תחושות הבדידות והנטישה בעקבות השכול.
ניתן לנסות ולשפוך אור על הקשיים הייחודיים באבל לא מוכר באמצעות השוואה לתהליכי אבל "רגילים" - בהסתמך על כתביהם של כמה מהתאורטיקנים המרכזיים בתחום. ראשית, Freud (1917/1996) טוען כי מטרתה של עבודת האבל היא לשחרר את נפש האדם מההיקשרות לנפטר. עבור מי שיגונה אינו מוכר, המשימה הזו עלולה להיות מורכבת ומוארכת, מכיוון שראשית עליה לקשר עצמה לנפטר ולזכות בלגיטימציה, ורק אח"כ היא יכולה להתחיל במלאכת ה"שחרור".
Lindemann (1944) מגדיר יגון חריף כסינדרום הכולל ביטויים פיזיים ופסיכולוגיים, שיכול להופיע מיד לאחר האובדן, להיות מושהה, מוקצן, או לכאורה כלל לא קיים. משכן של תגובות היגון תלוי באיכות עבודת האבל של האדם. אם האדם נמנע מעבודת האבל עקב המצוקה הרגשית והמשאבים העצומים הנדרשים לשם כך, הפתרון מתעכב. חוסר ההכרה בקשר של החָברה לבן זוגה שמת עלול להוסיף למצוקתה, ולדחות את כניסתה לעבודת האבל. Lindemann (1944) טוען גם כי איש מקצוע המסייע לאבלים וחולק עמם את עבודת האבל, יכול לסייע בניהול נכון בפתרון גם של תגובות מעוותות ביותר לאובדן. הוא אומר כי על האבלים לקבל את הכאב שבאובדן, לסקור את מערכת היחסים שלהם עם הנפטר ולעבדה, ולהבין כי צפויים שינויים בביטויי הרגש שלהם. על האבלים לדבר על האובדן בכדי לפתור אותו, ועל איש המקצוע לסייע להם במציאת דרכים חדשות להתמודד עם המציאות ללא הנפטר. צעדים אלו יכולים לסייע גם לאָבל הלא מוכר, אך קשיים עצומים הקשורים בחוסר ההכרה באובדנו עלולים למנוע ממנו לקבל עזרה שכזו.
Pine (1989) כותבת כי עבור מי שאבלו לא מוכר ישנם קשיים גדולים במיוחד לדבר ולתקשר באופן פתוח סביב נושאים הקשורים באובדן, ולרוב עזרה נפשית לא זמינה עבורם. חברותיהם של החיילים שנהרגו לא הוכרו ע"י משרד הביטחון, למשל, כזכאיות לסיוע נפשי, בניגוד כמובן לשכולים בני משפחה. רק לאחרונה החלו להתארגן עבורם קבוצות תמיכה בהנחיה מקצועית, ע"י עמותה פרטית שנתמכת חלקית ע"י משרד הביטחון.
Parkes (1972) דן בשני אלמנטים המשפיעים על תהליך האֵבל. לראשון הוא קורא סטיגמה, כלומר יחס של נידוי כלפי האָבל מצד החברה. אנשים נוטים פעמים רבות להימנע מחברתם של האבלים, או לחוש לא בנוח בחברתם – עקב הקושי העצום בהתמודדות עם תגובות היגון שלהם. הסובלות מאבל לא מוכר עלולות להתנדנד בין חוסר הכרה בקשר לנפטר, וציפייה שלא להפגין קושי, לבין אותו יחס נמנע. האלמנט השני עליו מדבר Parkes הוא החסר (deprivation) שחווים השכולים, כלומר העלמות האהבה והתמיכה שקיבלה האבלה מהנפטר. Parkes סבור כי כאשר קיימת אמביוולנטיות, יש קושי לתקשר וחסרים טקסי אבלות מקובלים חברתית, עלולות להתפתח תגובות אבל פתולוגיות. Pine (1989) טוענת כי כל אלה עלולים להתרחש בתדירות גבוהה יותר עבור מי שאבלה לא מוכר, וכך להציבה בסיכון לחוסר הסתגלות לאובדן.
Kauffman (1989) דן בהיבטים התוך-אישיים של אבל לא מוכר. הוא טוען כי להיבטים החברתיים של חוסר הכרה באבל יש תהליכים מקבילים המתרחשים בתוך העצמי, וכי שני המקורות הללו לחוסר הכרה משולבים ומשפיעים הדדית. האדם עלול לעתים לא להכיר באבל של עצמו גם במקרים בהם אין סנקציות שכאלה מצד החברה. הוא טוען כי הגורם הפסיכולוגי הפעיל ביגון משולל הכרה הוא בושה, הגורמת לאינהיביציה של האבל. אם כן, כאשר חוסר ההכרה באבל הוא פנימי, מקורה של הבושה אינו בעמדותיהם הממשיות של אחרים בסביבה, אלא בעמדות אלו כפי שמדמיין אותן האָבל, או בדינמיקה הפנימית שלו. לטענתו, התמיכה החברתית לה זוכים אבלים שאובדנם מוכר אינה מספקת רק סביבה מחזיקה, אלא גם הכרה ולגיטימציה חברתיות שהן הכרחיות לתהליך אבל תקין, שכן הן מנטרלות את הבושה. עם זאת, כאשר היגון אינו מוכר חברתית, הבושה עלולה גם להגביר את תחושות הנטישה הקשות בעקבות האובדן.
סוג אחד של מצבים בהם ישנו חוסר הכרה עצמי ביגון הוא כאשר הפרט מתבייש ברגשותיו שלו. דוגמא נפוצה לכך היא בושה הכרוכה בתחושות האשמה המלוות את השכול. הבושה גורמת לאשמה להיות מודחקת, ובכך עלול תהליך האבל להיות מסובך ועם השלכות, כמו שחזורים של קונפליקטים הקשורים באשמה במערכות יחסים אחרות, הרס עצמי וכעס. דוגמה נפוצה נוספת היא בושה שמטרתה להסתיר את תחושות חוסר האונים המציפות בעקבות האובדן, מה שעלול לגרום לעיוותים בתחושת העצמי של האָבל. בנוסף, הפרט עלול לחוש בושה הקשורה לחשיפתם של חלקים מהעצמי שהיו נסתרים עד לאובדן, או להלוצינציות, שהן חלק נורמלי מתהליך האבל. גורמים נוספים שעלולים לגרום לחוסר הכרה עצמי ביגון הוא היסטוריה של אובדנים לא מוכרים ואישיות הנוטה לבושה (shame-prone personality). בעקבות אובדן עלול האחרון להיות מוצף ברגשות של תוכחה עצמית, כישלון, אי התאמה, נחיתות, נטישה וחשיפה, ועלול להתבייש גם בבושה שהוא חש. אבלו של אדם עם אישיות כזו עלול להיות עצור ומעוכב מאוד.
אבל לא מוכר עלול כאמור להיות מנת חלקן של מספר קבוצות באוכלוסייה, אך מכיוון שבמחקר הנוכחי נתמקד באבלן של חברות של חיילים שנהרגו בעת שירותם הצבאי, נמקד סקירה זו כעת באבלן של בנות זוג שמערכות היחסים שלהן לא היו מוכרות רשמית. אלו הן מערכות יחסים זוגיות רב ממדיות (כלומר כוללות מספר מאפיינים, כגון מיניות, אינטימיות ועוד), המתקיימות מחוץ למוסד הנישואין, והן נפוצות כיום למדי בחברה הישראלית. האבל עלול להיות לא מוכר מכיוון שמערכת היחסים שהייתה בין הנפטר לשכולה אינה מבוססת על קשר משפחתי מוכר, כמו מוסד הנישואין, ומחויבות רומנטית נתפסת כפחות משמעותית מאשר נישואין או מגורים משותפים. כך, עלולה להיות נטייה להפחית גם בחשיבות היגון שבא בעקבות אובדן במערכת יחסים שכזו (Kaczmarek & Buckland, 1991). קרבתה הרבה של בת הזוג שנותרה מאחור לנפטר עלולה שלא להיות מובנת או מוערכת דיה. גם אם תפקיד בת הזוג שמילאה אותה אישה היה ממושך, והקרבה בין הנאהבים הייתה רבה, לרוב לא תהיה לה הזדמנות מלאה להתאבל בפומבי על אובדנה. לכל היותר, תהיה ממנה ציפייה לתמוך ולסייע לבני המשפחה, וכמובן לשקם את חייה, שהרי היא צעירה וכל החיים לפניה (Doka, 1989b).
Doka (1989b) כותב כי הדרכים השונות בהן תופסת החָברה שנותרה את מערכת היחסים שהייתה יכולות להשפיע על תהליך האבל, הן מבחינת עוצמתו, והן מבחינת תוצאותיו. אמנם דבר זה נכון גם עבור אלמנות שהיו נשואות, אך טווח ההשפעה של ממדים שונים במערכות היחסים עלול להיות גדול יותר כאשר מדובר במערכת יחסים לא מסורתית. Raphael (1983) טוענת גם היא כי במערכות יחסים זוגיות, כמו אצל צמד מאוהבים צעירים, ניתן למצוא מאפיינים הדומים למערכת הנישואין. כך, אם אחד מבני הזוג נהרג, מאפייני היגון והאבל של זה שנותר מאחור צפויים להיות דומים לאלו של בני זוג שהיו נשואים, ואולי אף סבוכים יותר.
Doka (1989b) מנסה לעמוד על הממדים המרכזיים המאפיינים מערכות יחסים בלתי פורמליות, ומשפיעים על תהליך האבל. ממד מרכזי ראשון הוא המידה בה היו בני הזוג מושקעים במערכת היחסים ומחויבים זה לזו. הטווח עשוי לנוע בין 'סטוץ' חד פעמי לבין מחויבות ארוכת טווח. מערכות היחסים הללו יכולות להיות מיניות, רגשיות או גם וגם, וניתן לשער כי ככל שההשקעה והמחויבות ביחסים היו רבות יותר, כך יהיה היגון כבד יותר. ממד שני, הקשור באופן הדוק לראשון, הוא משמעות היחסים עבור האבלה. מהבחינה הזו, חשוב לבחון אילו היבטים בעצמי נתמכו ע"י היחסים, וכיצד הם יוחזקו בהעדרם. היבטים אלו יכולים להיות חיוביים, כגון תחושה של חשיבות או שהיא רצויה ונחשקת, אך יכולים להיות גם שליליים. על כל פנים, במקרים בהם ישנה משמעות רבה יותר, ו/או יותר אמביוולנטיות, היגון צפוי להיות עמוק ומורכב יותר.
ממד שלישי הוא מידת הזמינות של מערכות יחסים חלופיות. ככל שזמינות החלופות נמוכה יותר עבור בת הזוג, מסיבות שונות, כך קשה לה יותר להשקיע מחדש ביחסים אחרים ולהשלים את משימות האבל. ממד קריטי רביעי הוא המידה בה מערכת היחסים מקובלת ע"י אחרים בסביבה המיידית. ככל שיש יותר קבלה של היחסים, כך עולה הפוטנציאל לקבלת תמיכה חברתית ע"י המשפחה והחברים, מה שמקל על האֵבל. הממד האחרון הוא גם הספציפי ביותר למערכות היחסים הבלתי רשמיות. חלק ממערכות היחסים הללו פתוחות וגלויות לחלוטין, בעוד שאחרות הן סודיות. משוער כי ככל שמערכת היחסים פתוחה יותר, כך גדלים הסיכויים לזכות בהכרה באבל ובתמיכה חברתית. אם כן, ניתן להתייחס למערכות היחסים הרומנטיות בהן אנו עוסקים בעבודה זו כמתמשכות על רצף. בחלק מהן היגון והאבל בעקבות אובדן בן הזוג דומה מאוד לזה של אלמנות, למעט חסרונם של מספר מקורות תמיכה מסורתיים, בעוד שבאחרות שילובים שונים של המאפיינים שהוזכרו עלולים לסבך את תהליך האבל.
Doka (1989b) ממשיך ומפרט את הגורמים המרכזיים העלולים לסבך את האבל במערכות יחסים זוגיות בלתי רשמיות. ראשית, סיטואציה שכזו עלולה להגביר מאוד את התגובות הרגשיות השליליות הנורמליות בכל אבל, קרי כעס, אשמה, עצב ודיכאון, בדידות, חוסר תקווה וחוסר תחושה (numbness). מערכות יחסים אלו עלולות להיות לעתים מנוגדות לציפיות הסביבה, וכך רגש האשמה עלול להיות בולט במיוחד בתהליך האבל, אשמה שעצם טיב היחסים שהיו, כמו גם הצורך להסביר את טיב היחסים לאנשים שונים תורמים לה. גם כעס עלול להיות מועצם, עקב הנטישה בסיטואציה כה בעייתית. האבלות עלולות לחוש גם בדידות קשה ואפילו נרדפוּת.
בנוסף, אמביוולנטיות ומשברים נוספים בו זמנית נמצאו כגורמים העלולים לסבך ולהוסיף קושי באבל. אמביוולנטיות עלולה להיות אפילו גבוהה יותר במערכות יחסים אלו, עקב כך שזוהי פעמים רבות מערכת זוגית ראשונה, כזו שעתידה לא ברור, או שהיא מזדמנת וסודית יותר. במקרים אלו, המוות עשוי כביכול לפתור בעיה, אך לגרום מלבד להקלה גם לרגשות אשמה קשים. בנוסף, בנות הזוג שנותרו מאחור עלולות לסבול מלחצים נוספים לאבל עצמו, כגון בעיות כלכליות וחוקיות הקשורות בכך שהן אינן בנות זוג מוכרות. הן אינן זכאיות לתמיכה כלכלית כלשהי, לירושה או לעזרה מטעם המדינה או משרד הביטחון.
לטענתו של Doka (1989b), רבים מהגורמים המקלים אינם זמינים לבת הזוג האבלה, למרות שיגונה עלול להיות מורכב. היא עלולה להיוותר ללא תפקידים אקטיביים שיכולים להקל על ההסתגלות לאבל הן בכל הקשור לדאגה, ליווי וטיפול בבן זוגה אם ישנה תקופת גסיסה, והן לתכנון ו/או השתתפות בטקסי הקבורה. לעתים עלולה להימנע ממנה ההכרה כי היא אחת האבלים בטקס. Pine (1989) כותבת על התפקיד החברתי שממלאים טקסי קבורה או אזכרות עבור האבלים, הן בהכרה במקום שמילא הנפטר בחברה, והן בעזרה בהתמודדות עם האבל. לטענתה, טקסים אלו מאפשרים לאבלים לעבור את שלבי ההסתגלות לאובדן עם תפקיד חברתי מוגדר, מאפשרים ביטוי פומבי של רגשות היגון, ומסייעים בהנצחת זכרו של הנפטר. בנוסף, הטקסים מאפשרים כינוס חברתי, אישור של ערכים חברתיים, ושחרור מרגשות אשמה המהווים פעמים רבות חלק מתגובות היגון, שכן הנפטר לא נשכח ולא נזנח. על רקע זה, ברור כי אלו שאינם נמנים עם האנשים אשר ממלאים את התפקידים המקובלים חברתית כמי שמתאבלים, למרות שאיבדו אדם קרוב ויקר, לא תמיד זוכים לאותה הקלה שמספקים טקסים אלו.
Doka (1989b) מוסיף כי האבלה עלולה להיוותר ללא תמיכה חברתית, במידה ואין הכרה בתפקיד שמילאה בחיי הנפטר. היא איננה מוכרת כמי שזכותה להתאבל ולקבל תמיכה מתאימה, ואבלה עלול להיוותר פרטי, כאשר בעיה זו בולטת במיוחד במערכות יחסים שהיו סודיות. כאשר מתרחש אובדן במסגרת נישואין, בת הזוג שנותרה נכנסת לתפקיד המעבר של "אלמנה", תפקיד המוכר בחֶברה, ונושא עמו זכויות חוקיות וחברתיות. לעומתה, לחָברה אין תפקיד מעבר שכזה, והיא עלולה שלא לזכות להתחשבות במקום עבודתה, במקום השירות הצבאי אם היא חיילת, או בביה"ס אם היא עדיין תלמידה, לא לזכות להזדמנות לבטא את כאבה ואבלה, או לא לקבל את הסימפתיה והתמיכה שמקבלים בד"כ אבלים.
גורם נוסף שעלול לסבך ולהקשות על עיבוד האובדן (לפחות לטווח הקצר), ולסייע בהפיכתו לבלתי מוכר הוא גילן הצעיר של החברות שנותרו מאחור, הנמצאות ברובן בשנות הנעורים המאוחרות או הבגרות המוקדמת. זוהי תקופה המאופיינת בשינויים ובלחץ, הכרוכה בהיפרדות מהילדות ומהמשפחה, כאשר ההיקשרות לבני הגיל נעשית מרכזית (Kaczmarek & Buckland, 1991). המשימות ההתפתחותיות המרכזיות הניצבות בפני בנות הגילאים הללו הן פיתוח זהות, אוטונומיה, אינטימיות, מיניות והישגיות (LaGrand, 1989). Erikson (1968) מזהה שני משברים כמרכזיים בשנים אלו, זהות לעומת אובדן זהות ואינטימיות מול בידוד, כסיבות המרכזיות לחוסר היציבות המאפיין את שלב החיים הזה. זהות קשורה להגדרה עצמית, אוטונומיה וביטחון עצמי, בעוד שאינטימיות מושגת בעיקר באמצעות התפתחותן של מערכות יחסים קרובות עם בני הגיל, בעיקר אלו הרומנטיות באופיין. כעת, חלק חשוב מהזהות העצמית מוגדר ע"י היותה של הצעירה חלק מזוג, כך שכאשר מתרחש אובדן לא מאבדת הצעירה רק את אהובה, אלא גם חלק מהותי מזהותה שלה (Kaczmarek & Buckland, 1991).
כאשר גדילה והתפתחות הן תמות כה מרכזיות, כפי שקורה בקבוצת גיל זו, רשתות התמיכה החברתית חשובות במיוחד (Robak & Weitzman, 1994-95), כיוון שהצלחה בפתרון המשברים ההתפתחותיים תלויה באופן ישיר באופי היחסים הבין אישיים. אובדן של דמות משמעותית בשלב זה עלול על כן להיות טראומטי במיוחד. בנות הגיל נמצאות בסיכון מיוחד, כיוון שהאגו עדיין אינו מפותח דיו. משימות ההתבגרות גורמות לכשעצמן למתח ולחץ, ולעתים אף לחרדה ודיכאון, ומובן שקשה מאוד להתמודד עם אובדן ממשי המתרחש. רבים מבני הגיל מגדירים כמטרותיהם המרכזיות השגה של קומפטנטיות, שליטה ואישור חברתי, מטרות המושפעות ונפגעות מאוד מאובדן. לבסוף, בגילאים אלו מתחילות הבנות לעזוב את הבית (לצבא, ללימודים או מעבר לדירה שכורה). כך, מערכות התמיכה שהיו קיימות קודם לכן, בעיקר בבית, הופכות זמינות פחות, בעוד שהחדשות עדיין לא יציבות מספיק (LaGrand, 1989). הצעירות הללו פגיעות למדי לאובדן גם בשל הנטייה של בני הגיל לפנטזיה לגבי עתיד היחסים עם בן הזוג הרומנטי, פנטזיה הקשורה לחתונה, ילדים וחיים משותפים. אם כן, האובדן של בן הזוג כולל אלמנטים עוצמתיים של מה שיכול היה להיות, ולא רק של מה שהיה (Kaczmarek & Buckland, 1991).
Robak & Weitzman (1994-95) בדקו את התפיסות של צעירים שאיבדו מערכת יחסים קרובה (אמנם בפרידה, ולא במוות), ומצאו כי הם חוו את קרובי משפחתם כמי שהמעיטו בחשיבות אובדנם, וכך במקום לתמוך ולנחם אותם על האובדן, רק העצימו את המצוקה והבדידות שלהם. לעומת זאת, חבריהם נתפסו כמי שהבינו ללבם טוב יותר, וכך גם תמכו בהם טוב יותר.
לסיכום, בכל אובדן ישנם גורמים חברתיים, בין אישיים, פסיכולוגיים וביולוגיים המשפיעים על עוצמת תגובת האבל וזמינותה של תמיכה, גורמים המשפיעים גם במקרים של אבל לא מוכר. בנוסף לכך, האלמנטים השונים שפורטו לעיל מביאים לעתים קרובות לביטויי יגון מורכבים, ולפגיעה ביכולת להשלים את משימות האבל. לעתים עלול האבל להפוך כרוני, ובמקרים אחרים עלול טיב היחסים הסודי והמחסור בתמיכה חברתית להפוך את היגון למעוכב או ממוסך, יגון שיופיע בעצם כמחלה פיזית או כהתנהגויות חריגות (Doka, 1989b).
מעט מאוד מחקר הוקדש לאבל הלא מוכר, ובפרט לאבלן של מי שאיבדו בן זוג לו לא היו נשואות. עם זאת, זוהי סוגיה משמעותית בחברה הישראלית, כאשר למרבה הצער מידי שנה נהרגים חיילים נוספים במהלך שירותם הצבאי, וצעירים בכלל בתאונות או פיגועים. ברבים מהמקרים הללו נותרת מאחור, בנוסף לבני המשפחה, חברה שאיבדה את היקר לה מכל, ואבלה נותר פעמים רבות לא מוכר.
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים