אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



כנס "סקס אחר 10" אונ' ת"א 23/5/2010  

Back
דף הבית >> אירועים, נאומים וכתבות >> כנס "סקס אחר 10" אונ' ת"א 23/5/2010

על שנאה ואהבה, על החיים ועל המוות
 
עד ה 1 לאוגוסט 2009 חיי התנהלו להם בין קריירה בתחום ההיי טק, לימודי הנחיית קבוצות, משפחה מורכבת עם בן זוג אוהב וששה ילדים, ששה עולמות מיוחדים וייחודיים. את העובדה שהבן שלי הומו קיבלתי באהבה, כי הוא הבן שלי, והעדפתי את אושרו בחיים עם האמת שלו בעולם, על פני מצג שווא של משהו אחר. את התהליכים שלי עם עצמי עשיתי בלי קשר אליו. כבר דיברתי לא פעם על תהליך הפרידה מחלומותי שלי לחייו ולעתידו, ועל המראה שהציב בפני לגבי זכותו של כל אדם לבחור בחופש להיות, ולגבי המימוש הפרקטי של זכות זו.
 
אחרי ה 1 לאוגוסט פגשתי לראשונה במצוקות האמיתיות בשטח. במהלך השבעה הגיעו אלי הביתה בני נוער ומבוגרים רבים שהדבר היחיד שיכולתי לראות על פניהם היה זעזוע, כאב והמון אהבה לחבריהם. והיו אלה אנשים מכל שדרות הציבור ...
בסוף אוקטובר 2009 נפגשתי עם מנהיגות הקהילה הגאה אשר הוזמנה ע"י הבית הפתוח בירושלים לסדנת סוף שבוע על טראומה ומנהיגות בצובה. הכרתי מקרוב אנשים נפלאים, מלאי אהבה. ראיתי איך היריות שנורו בבר-נוער פגעו בכל אחד מהם. בדצמבר נעניתי לבקשת עמותת תהל"ה, עמותה לתמיכה בהורים של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי, לעמוד בראשה בתור היו"ר. פגשתי שם הורים מדהימים, אשר מקדישים ימים ולילות לסיוע לאחרים, להקשבה, תמיכה ונתינה להורים, אחים ואחיות ובני נוער מהקהילה. הורים שכבר שנים רבות עוסקים בעשייה נטו, בלי משאבים, עם כל מה שיש להם. פגשתי כמה עשרות הורים מתנדבים שיצאו מהארון רק אחרי הרצח. כמוני. רק אחרי המכה הזו הבנתי שלחיות עם הילד, בן זוגו והחברים שלו – רק בבית, כבר ממש לא מספיק.
עם הזמן הכרתי רבים, דיברתי עם רבים, הקשבתי לסיפורים של מצוקה עמוקה, לתחושה של אנשים שמרגישים שאף אחד לא נותן להם מקום בעולם, ולכן לפעמים הם לוקחים אותו בכוח. הקשבתי לתחושה של אנשים שמרגישים שהם צריכים לפלס את דרכם בכוח כדי לזכות בהכרה בזכות הקיום שלהם בעולם, וגם את המקום הזה הם לעתים מרגישים שמוטל עליהם לקחת בכוח. לעתים מלינים על האלימות של האחר, ולא רואים את האלימות שלהם עצמם. הרבה כאב הרגשתי בחודשים האלה, ולא רק את הכאב הפרטי שלי על אובדן בני הבכור, בחור מלא אהבה ונתינה, איש מחשבים מבריק, אח מיוחד לאחיו ולאחיותיו, בן ונכד – שהלוואי ויהיו רבים כמוהו.
ראיתי אנשים אצלם הפגיעה כבר כל כך גדולה שבשמה הם כבר לא רואים את האחר מול העיניים. מסמנים מטרה ושועטים קדימה בכל הכוח, בלי לראות אם מישהו אחר במקרה נמצא על המסלול. מסמנים מטרה וחושבים שכל מי שנמצא בדרך רוצה להעיף אותם משם. ראיתי אנשים שכמעט כבר וויתרו על עצמם, ובדרך וויתרו על ההורים, על האמון בחברה ובמוסדותיה, על ההכרה בזכות של החברה להתקיים אם היא לא נותנת להם מקום. פגשתי אנשים שרוצים להרוס הכל כדי שיהיה להם מקום.
פגשתי גם אחרים, שמנסים למצוא את דרכם בתוך מה שיש. ללכת עם הזרם החברתי החזק, ולקבל בתוכו את השוויון, את הקבלה, את ההכרה. מעלים לשולחן ערכים של כבוד הדדי, פלורליזם, סובלנות ומעל לכל – חופש.
שמעתי הרבה דיונים של ראש – מה נכון ומה לא נכון, מה צודק ומה לא, מה ראוי שיהיה ומה לא ראוי שיקרה. תהיתי כמה מקום יש לרגש, כמה מקום יש לכל אחד להיפגש עם עצמו, לתת מקום, אצלו בפנים, לפגיעה שנפגע, ואולי גם לפגיעה שפגע. תהיתי כמה ננעלנו, כחברה, בראש. כמה ננעלנו בדיכוטומיה של "אנחנו" מול "הם", כמה ננעלנו בחיפוש אחר מי צודק, כמה נכנסנו למגננות מתוך חשיבה שאם מישהו חי אחרת מאיתנו – הוא מאיים על עצם קיומנו שלנו, משמיט את הקרקע מאיתנו. מכאן – קל מאד להיגרר למגננות, להתבצרויות, להחרפה של כל שיח, שמאבד את משמעותו כשיח והופך להיות סדרות, לא תמיד נחמדות, של מונולוגים.
קראתי ושמעתי אנשים שלא רוצים לדבר על נטייה מינית שונה, על השאלות סביב הזהות המגדרים כדי "לא לעודד את התופעה". לא להכיר בה כדי לא להכניס רעיונות לראשם של אנשים. אז כמעט לא מדברים על "זה" בבתי הספר, והנוער נשאר לבד. אז כמעט לא מדברים על זה אחרי מכתבים כמו זה של ח"כ כ"ץ ליו"ר הכנסת, ולא מגנים בקול רם, צלול וברור את האלימות בדבריו, שמא זה יתפרש כתמיכה ועידוד של "תופעות לא רצויות". פוליטיקאים ממולכדים ברשתות קואליציוניות שמונעות מהם לומר את אשר על ליבם, לומר בקול ברור שאף אחד לא חייב לאהוב דרך חיים אחרת, אבל היא כאן, היא חלק ממרקם החיים במדינת ישראל 2010, ואין לאף אחד זכות לנהוג, לדבר, בדרך פוגעת והרסנית.
אולי לא כל כך מדברים, אבל דברים משתנים. סביבי אני רואה גם יותר פתיחות. בישיבות של תהל"ה, בבית הקפה שבגן מאיר (ככה זה כשלעמותה אין כסף ...) אני רואה הורים לילדים קטנים, אבות עם הרבה רוך ודאגה לקטנים, חבר'ה צעירים שמביאים ילדים לעולם לא כי ככה כולם עושים, אלא כי זו בחירה, ומגדלים אותם עם הרבה תשומת לב ואהבה. אני רואה הרבה בני נוער שמעיזים להגיע, הרבה הורים שמתחילים גם הם לצאת מהארון, לבוא, להיות או לפעול למען אחרים. ועדיין – בעיני, חייבים לדבר, לנסות לנהל דיאלוג, לא לוותר עליו. לא רק לצעוק את מה שיש לומר, אלא לספר, להקשיב, לשוחח.
 
במרץ השנה הייתי בפולין. נסעתי, כאלמנת צה"ל, עם משלחת של צבא ההגנה לישראל, משלחת של "עדים במדים". נסעתי עם 150 קצינים וקצינות למעין מסע בזמן לאחת התקופות האפלות של הקיום האנושי. נסעתי לשם וחשבתי עלינו, כאן, בארץ. ראינו שם את התוצאות של השמדת עם, השמדה של תרבות, קהילות, משפחות ואנשים – רק בגלל שהיו יהודים. משם התבוננתי קצת אחרת על מה שיצרנו כאן ב 60 השנים האחרונות. משם, יחד עם הקצינים והקצינות הערכיים והרציניים שפגשתי, יכולתי להרגיש גאווה גדולה על עצם קיומנו, על יכולתנו, כבודדים וכחברה, לקום מתוך האפר, מתוך המצוקה ולחיות, ליצור ולהמשיך לפעול בעולם. נכון, לא הכל מושלם, והלוואי ודברים רבים היו אחרת, אבל זה מה שיש לנו כרגע, ומכאן עלינו להמשיך הלאה. שני דברים חשובים שמאד התחדדו לי שם, אני רוצה להביא לכאן:
הראשון הוא התחושה העמוקה שכחברה – איבדנו את החמלה.
השני הוא שבלי שיח, בלי דיאלוג אמיתי – אנחנו מאבדים את עצמנו.
בראייתי, כל אחד יכול לתרום להחזרת החמלה, להחזרת השיח, לעצירת הגלישה לקיצוניות, לעצירת דפוס התקשורת ההרסני והקיטוב, עליו דיברתי קודם, הדפוס שאנחנו כחברה לכודים בו בתחומים רבים, ולא רק מול הקהילה הגאה.
השנאה והאהבה הם לא הפכים. ההפך של האהבה הוא האדישות. החיים והמוות, גם הם לא הפכים, הם ארוגים אחד השני, מתקיימים איתנו ולידנו כל הזמן. על ארבעתם אנחנו לא ממש מדברים. אנחנו אוהבים או שונאים, מתוך קושי, אולי, לראות שכולנו קודם כל חיים. אם אנחנו לא מבררים לעצמנו, כיחידים וכחברה מהי המשמעות של החיים, מהי המשמעות של חיים בחברה שמאפשרת לכל אחד מחלקיה לחיות את חייו, במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי – נשאר אולי רק עם השנאה, ואיתה – לא נגיע רחוק.
לסיום, אני רוצה לספר לכם על לא מעט אנשים שפגשתי בחודשים האחרונים, אנשים שלקחו את הכאב שלהם למחוזות החמלה והמשמעות, ומהם שאבו את התקווה, את החמלה ואת האמונה שאפשר לשנות, ואפשר לחיות, ואפשר להעביר את זה הלאה.
ואולי זו ההנצחה הכי משמעותית לבן שלי ...
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים