אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



מחקרים על יתומים  

Back
דף הבית >> מאמרים ומחקרים >> מחקרים על יתומים

העביר אפרי בר-נדב

Parent loss and childhood bereavement: Some theoretical considerations
Joseph Palombo (1981)

סיכוייו של ילד מתחת לגיל 18 לאבד הורה אחד לפחות הם כ-6%, כאשר בשניים מתוך שלושה מקרים יהיה זה האב. המאמר דן, אם כן, בהשפעת אובדן הורה במהלך הילדות, ובעיקר בילדות המוקדמת. מועלות שתי שאלות מרכזיות: מהן המשימות הפסיכולוגיות מולן ניצבים ילדים, ומהן דרכי ההתמודדות שלהם עם אובדן שכזה (תוך ניסיון להבחין בין טווח קצר לטווח ארוך); והאם אירוע שכזה מוליך בכל מקרה לתוצאות פתולוגיות, או עובר נורמליזציה כלשהי לאורך הזמן. המוקד הוא על ההשפעות המיידיות של האובדן על הילד.
כאשר מנסים לדון במשימות הפסיכולוגיות בפניהן ניצבים ילדים שאיבדו את הוריהם, יש לדון ראשית במושגים של יגון (grief) ושל אבל (mourning). היגון הוא הכאב הנפשי הקשה המגיע בעקבות האובדן, בעוד שאבל הוא התהליך אשר באמצעותו מנסה האדם להסתגל לאובדן, ולהשיג שיווי משקל מחודש ואינטגרציה של המציאות החדשה. היגון מהווה רגש מרכזי המלווה את תהליך האבל.
המחבר דן בארבעה אספקטים של אובדן הורה. הראשון, הוא אובדן הורה כאובדן של אובייקט אהבה, בהתבסס על מסורת הפסיכולוגיה של האגו.
במהלך ההתפתחות יוצר האדם היקשרויות לאובייקטים שונים, ובנוסף גם מפנים אספקטים שונים בעולם. כך נוצר עולם של ייצוגים מופנמים, בהם ייצוגים של אובייקטים אליהם נוצרה היקשרות כלשהי, כמו גם ייצוג עצמי. ייצוגים אלה בנויים ממכלול של מחשבות, רגשות ודימויים לגבי עצמנו או האחרים, וצפויים להשתנות לאור אירועים חיצוניים או השתנות פנימית שלנו.
התיאור הקלאסי של תהליך האבל, הוא של תהליך בו ראשית יש הלם וחוסר אמון, ובעקבותיהם, כאשר מנגנון ההכחשה נכנע למציאות, יגון עמוק. כעת, בעזרת טקסים דתיים ותרבותיים מתחיל תהליך האבל עצמו. במהלכו נעשה תהליך התנתקות מהאובייקט האהוב שאבד, באמצעות היזכרות והחייאה מחדש של מערכת היחסים – מה שמוביל להזדהות עם האהוב המת: הייצוג העצמי משתנה חלקית לפי דמותו של האהוב. לאחר שהזיכרונות האמביוולנטיים עובדו, עבודת האבל מתקרבת לסיומה. ייצוג האובייקט עוצב מחדש לסט של זיכרונות, וההשקעה הליבידינלית מוסרת, וכך אפשרית להשקעה באובייקטים חדשים. עם זאת, עבודת האבל לעולם אינה מסתיימת, מכיוון שתמיד ישנם אירועים המזכירים לנו את האובדן. אם כן, אנו מחיים את הנפטר באמצעות ההזדהויות איתו, וזוכרים אותם בעזרת תגובות לימי שנה (למשל).
מודל קלאסי זה נבנה עבור מבוגרים, ולא ממש מתאים לילדים. מעבר לכך, הוא אחראי בחלקו לדעה השכיחה לפיה ילדים אינם מתאבלים, לפחות לא עד סיום שנות ההתבגרות, כיוון שטרם השיגו קביעות אובייקט ונפרדות מספקת מאובייקט האהבה. סיבות נוספות לעמדה זו הן העדר התפתחות מספקת של בוחן מציאות, חוסר יכולת לסבול אבל ולהיות עצובים לאורך זמן, שימוש אינטנסיבי בהגנות פרימיטיביות ורגרסיביות כגון הכחשה ויצירת סימפטומים או התנהגויות פתולוגיות, וכן חיפוש אחר אובייקט אהבה חלופי.
דעה שונה (Furman, 1974) טוענת שילדים יכולים להתאבל אם השיגו את התנאים החשובים להתאבלות, קרי זיכרון, תפיסה וקביעות אובייקט (בסביבות גיל שלוש, בהתאם לעבודתה של Mahler), ואם ההשקעה העצמית של הילד היא אוטונומית ועצמאית במידה מספקת כך שהוא יכול לשרוד מנטלית, ולקבל תחליפים שיספקו את הדרוש לו. היא מצאה כי לפחות חלק מהתהליכים שחשבו שנמצאים רק אצל מתאבלים מבוגרים קיימים גם בקרב ילדים.
 
האספקט השני של אובדן הורה הוא הפגיעה הנרקיסיסטית הכרוכה בכך. הדיון באובדן כאובדן אובייקט אהבה כרוך בכך שהילד יהיה נפרד די הצורך בכדי לחוות את האירוע כאובדן של אובייקט חיצוני אליו נוצרה היקשרות. בהתאם לעמדה זו, אם הילד כלוא או נסוג לשלב פרה-אדיפלי, הוא יכול לחוות יגון, אך לא להתאבל. כעת היגון הוא התגובה לפגיעה הנרקיסיסטית. אם העצמי והאובייקט אינם נפרדים די צורכם, הרי שהכחשה, הזדהות, אידיאליזציה או זעם נרקיסיסטי המכוון כנגד העצמי משמשים על מנת להתמודד עם האובדן. כאשר זה קורה, נחשב האבל כמי שנמנע באופן רגרסיבי מלהתמודד עם המציאות הכואבת, והציפייה היא כי אדם בעל אישיות בריאה יחווה מינימום של רגשות אלו.
כאן נכנסת לתמונה גישה מעט שונה לגבי ההתפתחות המוקדמת והנרקיסיזם, והיא עמדתה של פסיכולוגיית העצמי, המזוהה יותר מכל עם Kohut. הוא הציע כי התינוק נולד עם מושג עצמי יחסית מלוכד, אם כי ארכאי, וזקוק לסביבה תומכת על מנת לשרוד. המבוגרים מספקים את הסביבה הזו על ידי כך שהם מהווים אובייקט-עצמי (self object) עבור הילד, שחווה את המיזוג הזה כמשהו משלים ומלכד. תוצאות שבר, המתרחש כאשר המבוגר אינו מסוגל להימצא ביחס אמפתי כלפי הילד, יכולות להיות פרגמנטציה או גירוי יתר טראומטי. התפתחות נעשית כאשר הפונקציות שמספק אובייקט העצמי מופנמות, ומושג העצמי נעשה מלוכד יותר, אם כי גם כאשר מתבגרים הצורך באובייקט-עצמי לעולם אינו נעלם. 
ישנן שתי חוויות מרכזיות בהתפתחות. הראשונה היא זו המכונה "עצמי גרנדיוזי", וקשורה לציפייה כי צרכיו של הילד יסופקו, כאילו שהעולם סובב סביבו. טיפולו האמפתי של אובייקט העצמי יוצר תחושת ערך, אישור ומלאות. הפנמה תוביל לבסוף לביטחון עצמי, ספונטניות והנאה, ותיצור אמביציה להישגיות. החוויה המקבילה היא אומניפוטנטיות של אובייקט העצמי, או האידיאליזציה של ההורה. כאן מצופה מההורה להיות ווסת של חרדה ואי נוחות, להשרות על הילד את הכוחות המגנים שלו. ההפנמה יוצרת את מערכת הערכים של המשפחה והתרבות, סט ערכים המובילים את הבוגר, ויוצרים התעלות והתלהבות. השילוב בין שתי החוויות יוצרת את העצמי המלוכד ותחושת ערך עצמי (self esteem).
אם כן, אובדן יכול להיות מובן באמצעות הנרקיסיזם הנורמלי הזה, המהווה חלק מההתפתחות. אובדן הורה מהווה אובדן של אובייקט עצמי (לאו דווקא בשלבי ההתפתחות הפרה-אדיפליים בלבד, כאמור), וכך יכול להוות פגיעה נרקיסיסטית. התגובה יכולה להיות של זעם, התפכחות, אכזבה, בושה והשפלה, או אף פרגמנטציה או גריית יתר טראומטית. תיתכן רגרסיה למצבי עצמי ארכאי הכוללים גרנדיוזיות או אידיאליזציה.
הטענה היא כי כל אחד מצופה להגיב לאובדן של אדם קרוב הן ברמה של היקשרות לאובייקט והן ברמה של פגיעה בתחושת העצמי. כאשר מתייחסים לתהליך האבל, יש לכלול גם את ההיבטים של הפגיעה בערך העצמי. תגובת הילדים יכולה להיות דומה לזו של מבוגרים, בתלות בגיל ובשלב ההתפתחותי (השגת קביעות אובייקט), כמו גם בזהות ההורה שאבד (בעיקר עבור ילדים שטרם השיגו קביעות אובייקט, עבורם נטען כי אובדן של אב חמור פחות).
 
האספקט השלישי הוא ייחודי להבנת אבל של ילדים, והוא שלב ההתפתחות הקוגניטיבית בו מצויים הילדים כאשר הם מאבדים את הורה. זהו האספקט המוזנח ביותר בכל החשיבה התיאורטית הנוגעת לאבל אצל ילדים, בזמן שהוא קריטי להערכת היכולת של ילדים להתגבר על אובדן של הורה. הילד ניצב בפני משימה הדורשת אינטגרציה והסתגלות לאירוע מציאותי קשה, וככל שההבנה הזו פחות טובה, או אפילו מעוותת, כך עולה הסכנה לחוסר אינטגרציה וחוסר הסתגלות בתגובה.
עלינו לנסח שלבי התפתחות בהם אין הבנה של מושג המוות, או שהבנה זו חלקית בלבד. לצורך העניין נעשה שימוש בפרדיגמה של פיאז'ה, ובמחקר של Anthony (1972). לפי המחקר הזה, רק בגיל 10 מושגת הבנה מסוימת של מושג המוות. החוקר מציין גם כי גיל 7-8 נראה קריטי בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד, בו פחות או יותר מושגת התפתחות בהבנה של המושג, או כי באופן מוגבל למדי. ממצאים אלה מתאימים לתיאוריה של פיאז'ה, לפיה ישנו מעבר בסביבות גיל 7 מהחשיבה הטרום-אופרציונלית לחשיבה אופרציונלית-קונקרטית, וכי בבגרות המוקדמת מושגת כבר חשיבה אופרציונלית-פורמלית.
מחקרים הצביעו על יכולת מסוימת של ילדים בגילאי 3-10 להבין מוות, אך רק כאשר היה להם מפגש אישי עם המוות, שהמחיש להם באופן קונקרטי מה זה.
על מנת להבין את מושג המוות באופן מלא, הגיונית ולפי ההגדרה הביולוגית, יש להשיג מספר הישגים: א) להבחין בין מה שחי למה שאינו חי. ב) להבין מהות טרנספורמציה (כלומר, מה שהיה חי, אינו חי עוד). ג) הבנה של עיקרון חוסר הרוורסיביליות, כלומר שמי שמת לא יכול להיות יותר חי. ד) לרכוש מושג זמן, ומשך חיים (life span). ה) הבנת המושג "נצח", כלומר שמי שמת מת לתמיד. ו) הבנת סיבתיות. ז) הבנה כי כל אחד מת בסופו של דבר, מושג ה-mortality.
אם כן, נראה כי ילדים שעדיין לא הגיעו לשלב התפתחות קוגניטיבי של חשיבה אופרציונלית-פורמלית מתקשים להבין את מושג המוות, ודבר זה מתרחש בתחילת גיל ההתבגרות. עם זאת, בשלבים הפרה-אופרציונלי והאופרציונלי-קונקרטי, ניסיון אישי עם המוות יוצר הבנה שלו.
 
האספקט הרביעי בו דן Palombo הוא מות ההורה כטראומה. אספקט זה מכוסה דיו ע"י הספרות הרלוונטית הקשורה למודל הדו-מסלולי.
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים