אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



סקירת ספרות - אפרי  

Back
דף הבית >> מאמרים ומחקרים >> סקירת ספרות - אפרי

 

  סקירת ספרות – אבל על אובדן בן זוג, באדיבות אפרי בר נדב, מתוך המבוא לעבודת הדוקטורט שלו בנושא. 
אפרי יוכל לספק עוד הסברים וחומר, תשובות והבהרות למי שתרצה להעמיק.

מסתבר, כי ניתן למצוא הרבה מחקרים על השכול והאובדן, הרבה מרכזי מחקר בארץ ובעולם ולא מעט ירחונים מקצועיים
הדנים בנושא, אם כי בנושא האלמנות (widowhood) יש יחסית מעט מחקרים ממוקדים, ועוד פחות, על השפעות האלמנות
לטווח ארוך. חלק מהמחקרים כאן בהחלט מאוששים את הגישה המנוגדת לגישה החברתית המקובלת ש"יוצאים מזה",
ושאם אלמנה נישאת מחדש – השפעת האובדן פגה.
קריאה נעימה
אילה
 

א. רקע כללי
אובדן של אדם קרוב הוא טרגדיה שאין דומה לה עבור מר בית הנותרים מאחור. זו חוויה המזעזעת ומטלטלת את המערך הנפשי, החשיבתי והפיזי, ואת עולמם החברתי, הבין אישי והרגשי של האבלים. תהליך האבל, המתחיל עם היוודע דבר המוות, הוא חוויה קשה ומתמשכת, הכוללת תהליכים עמוקים, משמעותיים ואינטנסיביים למדי, ומטרתו היא להביא בסופו של דבר להסתגלות מחודשת לחיים ללא הנפטר, לשיקום ולאיזון מחודש (רובין, 1993).

 

עקב האינטנסיביות הרבה של חווית השכול, העובדה כי בזמן זה או אחר מר בית האנשים חווים אובדן (רבים בגיל צעיר יחסית), ולאור התוצאות השונות של השכול באוכלוסיות שונות, השלכותיו מרחיקות לכת. השכול יוצר לא רק צורך בעזרה נפשית לנותרים מאחור, אלא מעלה גם שאלות של מדיניות ולוגיסטיקה עבור סוכנויות הבריאות והרווחה בכל חברה. יש, אם כן, להעמיק את הבנת השכול הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה אמפירית, ומכיוונים ודיסיפלינות שונים
(M.S. Stroebe, Hansson, W. Stroebe & Schut, 2001). 

   

התגובה לאובדן שונה עבור כל שכול, והיא מורכבת מאוד ותלויה בגורמים רבים. ניתן למנות למשל את נסיבות המוות, מידת הקרבה, טיב הקשר, השלב בחיים בו נמצא האבל, סוג האישיות של הנפטר ושל האָבל, הרקע התרבותי והחברתי ועוד. עם זאת, קיים מקבץ של תגובות רגשיות, בין אישיות, גופניות וקוגניטיביות המ אפי ין את האובדן, ומשותף לחוויה האוניברסלית והבסיסית של השכול. כשהאדם מתחיל לקלוט שקרוב אהוב נפטר, רגשותיו הבולטים יהיו דיכאון, כעס, חרדה, אין אונים ואשמה. נראה כי רגשות אלו מהווים תגובות לאי יכולתו של האדם השכול להגן על עצמו ועל יקיריו שבחיים, ולאי- יכולתו להיות קרוב אליהם לאחר מותם. ישנו צירוף של הכרה בחולשתו של האדם, יחד עם ניתוק סופי מהקרוב האהוב, הפוגע בעת ובעונה אחת בשתי משאלות בסיסיות של האדם: להיות עם קרוביו, ולהיות בעל כוח והשפעה על הסביבה (רובין, 1993).

 

כתוצאה מהאובדן מוצא האדם את עצמו במשבר נפשי. שיגרת החיים שלו נקטעת והאיזון בו הוא חי מופר, הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית. מתחילות להופיע בעיות גופניות, כגון הפרעות שינה ואכילה, וקשיי ריכוז וחשיבה. ייתכן כי גם הקשרים הבין אישיים של האדם ייפגעו, והמערך החברתי בו חי יתערער, מכיוון שקשרים בין אישיים עלולים להראות חסרי משמעות כאשר הנפטר איננו עוד. ההתייחסות הכללית של האבל לעצמו ולסביבתו עלולה להיות מעוותת ע"י התחושה או המחשבה כי אין לחיים ערך רב ללא הנפטר.

 

עבור מר בית השכולים, הזמן הוא גורם משכך. התגובות החריפות יעברו, ויימצא איזון פיזיולוגי, קוגניטיבי, בין אישי ונפשי מחודש. אין זה אומר כי השָכול "יתגבר על הכאב", או שלא יחווה עוד כאב בכל היזכרות או מגע עם האובדן. הכוונה במונח של איזון ופתרון של האבל היא כי האדם יגיע לנקודה בה הוא מסוגל לקבל את הכאב הכרוך באובדנו, ויכול לחיות עמו. בשלב זה יכול השכול להרגיש כי החיים יכולים להימשך גם ללא הנפטר (Pine, 1989). בנוסף, צפויים להיגרם שינויים באישיות האבל, השונים במידתם ובאופיים מאדם לאדם, וכך גם לגבי המודעות של האדם עצמו או של סביבתו לאותם שינויים (רובין, 1993). ניתן לראות את השינויים הללו כמתרחשים בשני מסלולים עיקריים, האחד הוא התנהגותי ורגשי, והשני קשור לדמותו המופנמת (הייצוג המנטלי) של הנפטר ולהשתמרות הקשר עם דמות זו בעולמו הנפשי הפנימי של האדם.

   

Prigerson & Jacobs (2001) טוענים כי ניתן לאבחן יגון מורכב כהפרעה ממנה סובלים עשרה עד עשרים אחוזים מהשכולים, שאינם מצליחים להטמיע את האובדן ולהמשיך בחייהם. אבחנה זו כוללת סימפטומים של מצוקת הפרידה מהאדם האהוב (seperation distress) וסימפטומים של מצוקה טראומטית, כגון תחושות חוסר מטרה וטעם בעתיד, תחושת ניתוק וחוסר תגובתיות רגשית, קושי להאמין כי המוות אירע, תחושות ריקנות וחוסר משמעות בחיים, תחושה כי חלק מהעצמי מת, ועוד. לטענתם, סימפטומים של יגון מורכב מרכיבים אשכול בודד וקוהרנטי, הנבדל מדיכאון וחרדה, ומנבא טוב מהם תוצאות פסיכולוגיות ורפואיות של השכול. 

   

Stroebe, Hansson, Stroebe & Schut (2001) מספקים הגדרות למושגים המרכזיים בתחום: שכול (Bereavement) הוא הסיטואציה האובייקטי בית של אובדן אדם קרוב; יגון (Grief) הוא התגובה הרגשית לאובדן; ואילו אבל (Mourning) מציין את הפעולות ואופן הביטוי של היגון, שלעתים משקף את דרך ההתאבלות המקובלת בתרבות ממנה בה האדם האבל.

   

ב. מחקר בתחום השכול והמודל הדו-מסלולי.
ישנו קושי רב לעסוק בשכול, אולי עקב החרדות שהוא מעורר, הקשורות לעמידה מול הבלתי נמנע, סופיות חיי האדם. עם זאת, המחקר והתיאורים הקליניים הולכים ומצטברים, וניתן לערוך חלוקה גסה של הגישות המחקריות של התגובות לשכול לשתיים עיקריות. הראשונה מתייחסת לאובדן כאל משבר חיים (life crisis), הגורם לשינוי התנהגותי ורגשי זמני או קבוע. מודל זה נובע מתיאוריות של לחץ וטראומה, ויצאו ממנו מחקרי אורך רבים שעסקו בהסתגלות לאובדן לאורך זמן, ובקשר בין האובדן לשינויים מתמשכים. נערכו מחקרים רבים שניסו לבדוק את השפעת האובדן על הופעת מחלות פיזיות או נפשיות, ועל תמותה. כמו כן עלו שאלות לגבי הנסיבות שעלולות להביא לתגובה מוקצנת של שכולים לאובדנם, ושאלות בנוגע להתערבויות קליניות בעקבות אובדן. טווח הבדיקה, שבעבר היה מוגבל לשנה, החל לעלות. הוצעו הסברים בנוגע לשאלות הללו שכללו משתנים רבים כגון תמיכה חברתית, אירועי עבר והווה (כמו אובדנים נוספים), גיל, מין, השכלה, מעמד סוציו-אקונומי ועוד. בסך הכל, המחקר בתחום זה ממוקד בסימפטומים, בתפקוד, ובהשלכות ההתנהגותיות של האובדן (רובין, 1993).

   

המודל השני להבנת האבל נשען על תיאוריות פסיכודינמיות, לפיהן תהליך האבל מלווה בעיסוק אינטנסיבי באובדן, עם רגשות חזקים ותהליכים פנימיים שאינם נגלים לעין, המבוססים על הקשר עם הנפטר. הדגש בגישות אלה מושם על התהליכים הנפשיים בעקבות האובדן, בהקשר של התפתחות הקשרים המוקדמים של האדם והשפעתם על דפוסי ההיקשרות שלו כבוגר, ותגובותיו לפרידה ואובדן. לפי הגישה הזו הפרידה מהנפטר היא מהות האירוע של התגובה לאובדן, ומחקרים במסגרתה בדקו את התגובה לאובדן תוך התמקדות בהישמרות הקשר לנפטר.

 

המודל הדו-מסלולי לשכול של Rubin (1981, 1999) מציע גישה מאוזנת ורחבה יותר להבנת תגובת האובדן, המתייחסת הן לשינויים הדרמטיים בהתנהגות, בתפקוד ובאישיות (מסלול 1), והן לתהליך הליבידינלי של הפרידה מהאובייקט (מסלול 2). לחוויית האובדן השפעה רחבה על המתאבל, ואז מתרחשות הפרעות בתפקוד הנפשי, ההתנהגותי והבין אישי. מטרת ההתאבלות היא לבנות מחדש תפקוד מאוזן (הומיאוסטטי) בכל התחומים, אך לא בהכרח לבסס מחדש את אותה רמת תפקוד שהייתה לפני האובדן. מוצע כי שני התהליכים משולבים אך נפרדים. הראשון והאקוטי ביניהם הוא המסלול של השינויים, והשני, הממושך יותר, הוא ההיפרדות מהאובייקט וההתארגנות מחדש בקשר אליו. על האדם להשלים את שניהם בכדי "לפתור" את האבל, כלומר למצוא איזון הן בממדי התפקוד והעצמי והן בממדי הקשר לנפטר, מערכת יחסים הנמשכת פעמים רבות לאורך כל חייו של השָכול.

 

Rubin, Malkinson & Witztum (2003) טוענים כי גם הקשר לנפטר (המסלול השני במודל) עלול להוות בפני עצמו מקור לטראומה ולאבל מורכב, מקור שהושמט מהספרות העוסקת בטראומה. מותו של אדם קרוב מצריך התארגנות מחודשת של הקשר אליו שהיא מורכבת למדי. רגע אחד התרגלנו לחשוב ולהתייחס לאדם חי, ובמשנהו אדם זה מת. מעבר זה עלול להיות מציף ומאיים בעוצמות בלתי נתפסות, וכך כל אובדן עלול להיות טראומטי. מעבר לכך, ישנן נסיבות ייחודיות בהן ההיבט של הקשר עם הנפטר עלול להיות מקור לטראומה. דוגמא לכך מתרחשת כאשר הייצוגים המופנמים של האדם האהוב ושל מערכת היחסים עמו מתערערים בעקבות מידע חדש ושלילי לגבי האהוב המתגלה לאחר המוות.

 

ג. תפיסות חברתיות כלפי התמודדות עם אובדן.
Silverman (1986) מציעה כי העמדה החברתית הבסיסית כלפי מוות היא כזו של חוסר מוכנות: אנו לא רוצים להתמודד עם רעיון המוות, מכיוון שאיננו יודעים כיצד לקבל ולהתמודד עם העובדה שהמוות הוא חלק מהחיים. לטענתה, לא את המוות עצמו, אלא את הכאב והיגון הקשורים בו מבקשת החברה להכחיש ולהימנע. עמדה זו היא הגורם המרכזי לכך ששכולים בכל הגילאים חשים פעמים רבות שהם לבד בהתמודדותם עם השכול. אנחנו מודעים אמנם מגיל צעיר למדי לעובדת המוות הפיזי הצפוי, אך עובדה זו נעשית מציאותית רק כאשר אנו נתקלים בהשפעה הפסיכולוגית העצומה של אדם שָכול המבטא את תחושות היגון שלו. דבר זה קשה מנשוא עבור מר בית האנשים, המבקשים בעצם מהשכולים להכיל את רגשותיהם ולהשתקם במהרה. כך, עלולים השכולים לחוות בושה ואשמה הקשורים ברגשותיהם. בהקשר זה, לטקסים ומנהגי האבלות תפקיד חשוב ביותר במתן הלגיטימציה לשכולים להתאבל ולבטא רגשותיהם.

   

Lopata (1996) מדגישה כי בחברה אנושית פועלים תהליכים שונים שמטרתם היא להתמודד עם לכתו של אדם שהשתייך אליה. יש להסיר מהנפטר את התפקידים החברתיים שמילא, ולהבטיח את החלפתו בהם – החלפה שהיא כמובן מורכבת בהרבה עבור הסובבים אותו במעגלים הקרובים ביותר, קרי המשפחה ואח"כ החברים. ההכרה במותו של אדם צפויה לקבל פן ציבורי רחב בעיקר כאשר מדובר במוות אלים או פתאומי, כגון התאבדות או מוות במלחמה. אך גם מוות "טבעי", כמו מחלה או אסון טבע מהווים איום על הפרט והחברה, שהרי מותו של אדם מזכיר לנותרים מאחור את פגיעותם שלהם, וכך מגיע למודעות החברה. עם זאת, החברה וידאה שהריטואלים הקשורים בהכרה במותו של אדם יהיו מלווים בריטואלים הקשורים בהמשך החיים החברתיים.

 

Lopata (1996) טוענת כי החברה המער בית מעבירה את פרטיה סוציאליזציה ליחסים המבוססים על האדם (person-focused relations). לכן, כאשר אחר משמעותי נפטר, ישנה ציפייה חברתית כי האנשים הקרובים אליו יתאבלו, גם מעבר לקיום הריטואלים החברתיים הקשורים להכרה בלכתו. לטענתה אחד האופנים בהם מקיימים הקרובים האבלים את "חובם" לנפטר הוא שימורו בזיכרון הכללי כדמות חברתית חיו בית . בטקסים המלווים את הפרידה, כמו הלוויה עצמה, טקסי הזיכרון וגם במהלך השבעה, הנטייה היא לא לזכור את מלוא הביוגרפיה של הנפטר, אלא רק את האספקטים המוגדרים כחיוביים.

 

בחברות שונות מקובלות נורמות ברורות למדי, מעין "חוקי אבל", הקובעות בין השאר איך מתאבלים (Doka 1989a). למרות היותו של האבל חוויה אוניברסאלית בעלת קווים מ אפי ינים משותפים, אבל מעוצב גם ע"י ההקשר החברתי שבו הוא מתרחש. לאופן תפיסת החברה את השכול ישנן השלכות, הן תיאורטיות, בהבנה של תהליכי שכול, והן מעשיות, בהשפעתן על האדם האבל, כמו למשל לגבי מידת התמיכה החברתית לה יזכה. ישנם הבדלים בין תרבותיים בתפיסת האבל לגבי מספר גורמים, כגון התפיסה של מה איבד בדיוק האבל, הריטואלים הכרוכים באבל, הקשר הנמשך והעתידי של האבל לנפטר, ומהו אבל חריג חברתית. מכאן, שפרשנות לא נכונה של חווית אובדן כנורמטי בית , בשעה שהיא לא כזו, או תפיסה של אבל כלא אדפטיבי כאשר זו תגובה נורמטי בית , יכולה להגביר את קשייו של האבל, ולגרום לו לקשיי הסתגלות (Rosenblatt, 2001).

 

Wortman & Silver (2001) כותבות על המיתוסים של האבל, וטוענות כי קיימות בחברה המער בית , מספר הנחות בסיס לגבי איך צריך אבל להיות. ראשית, מצופה מהאדם לעבור תקופה של מצוקה עזה, כאשר מי שלא חווה מצוקה נתפס כבעייתי. שנית, מצופה מהשכולים לחוות את רגשותיהם ולעבדם, ולא לנסות להכחיש או להדחיק אותם. מעבר לכך, הן כותבות, מצופה מהאדם "לשבור" את הקשר בינו לבין הנפטר, להשתקם מהאבל בתוך תקופה של שנה עד שנתיים, ולחזור לתפקוד תקין. לטענתן, מי שאינו חווה את תהליך האבל שלו בהתאם לציפיות הללו, לטובה או לרעה, עלול להיתקל בקשיים חברתיים רבים, למרות שפעמים רבות הקונספציות הללו מוטעות, וחריגות מהן אינן מצביעות בהכרח על פתולוגיה.

 

ו. אבל בעקבות אובדן בן זוג.
אובדן בן זוג נחשב לאירוע גורם לחץ (stressor) קשה ביותר (Holmes & Rahe, 1967). אובדנו של פרטנר רומנטי ואינטימי הוא אירוע טראומטי במיוחד, המהווה התקפה על המשמעות ועל תחושת ההמשכיות האישית של השכול/ה (Bauer & Bonanno, 2001c). ההסתגלות לאובדן כזה דורשת שינויים משמעותיים בזהות העצמית, כמו גם דיאלקטיקה עדינה של שימור העבר לצד דרישה להתאמה לסיטואציה החדשה של החיים ללא בן הזוג. על השכול/ה לבנות נרטיב חיים חדש שיסייע באינטגרציה זו, ובו משתמרים אספקטים של העצמי באמצעות דמותו של הנפטר. הקשר המתמשך עם דמות הנפטר המופנמת הוא שמספק לאָבל/ה את תחושת ההמשכיות והמשמעות (Bauer & Bonanno, 2001c; Field, Gal-Oz & Bonanno, 2003). בסקירת הספרות להלן נחלק את המחקרים שנערכו בהתאם למודל הדו מסלולי לשכול. הראשונים שבהם מתמקדים בהשפעות השכול הקשורות למסלול הראשון במודל, קרי שינויים בתפקוד הפסיכולוגי והפיזי ושינויים בעצמי, בעוד שהאחרונים יעסקו בממדים של המסלול השני – הקשר לנפטר.
אם כן, מר בית המחקרים במסלול הראשון מתייחסים לאובדן כאל גורם לחץ המעמיד את השכולים בסיכון בריאותי פיזי ונפשי. Charlton, Sheahan, Smith & Campbell (2001) מצאו למשל כי בעקבות אובדן בן זוג עלה מספר הפניות לשירותי הבריאות באופן מובהק לעומת המצב לפני השכול, אך גם כי העלייה בפניות הייתה קשורה דווקא לתלונות גופניות ולא נפשיות. 
McCrae & Costa (1993) כותבים כי אובדן בן זוג עלול להביא עמו לחצים רבים מעבר לשכול עצמו, כגון אובדן של תמיכה חברתית, רגשית ופיזית, ולכן השלכותיו עלולות להיות ארוכות טווח. לפיכך, הם ערכו מחקר מעקב שמטרתו הייתה לבדוק האם אלמנים ואלמנות נמצאים בסיכון גבוה מזה של אנשים נשואים למות, לדווח על בעיות בריאות או על קשיים פסיכולוגיים ורגשיים. ספציפית, הם בדקו האּם השכול מביא עמו ירידה קבועה ברווחה ובתפקוד הפסיכולוגי, או שזו רק שאלה של זמן עד שהשכולים יחזרו לשיווי משקל. לטענתם ממצאיהם מעידים דווקא על עמידות (resilience) פסיכולוגית ופיזית של השכולים, למרות העוצמות הרגשיות והקשיים שחוו.

 

ראשית, הם השוו את שיעורי המוות של אלמנים לעומת אלו של נשואים, ולא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות. עם זאת, נמצאו הבדלים בין מי שהיו אלמנים לאלו שהיו נשואים בכל הקשור לסגנון החיים. בקרב המבוגרים מ-65, אחוז האלמנים שחיו במוסדות שונים היה גבוה בהפרש ניכר מאחוז הנשואים. בנוסף, היה הבדל משמעותי ברמת ההכנסה למשפחה, עבור שני המינים.
בהמשך, חולקו המשתתפים שאותרו לבדיקה השנייה לשלוש קבוצות: משתתפים שהיו נשואים לאורך כל זמן המעקב, משתתפים שהיו אלמנים לאורך כל הזמן, ומשתתפים שהתאלמנו בין הסקר הראשון לשני. הם הושוו ביניהם ברמות של בריאות נפשית ופיזית עליהן דיווחו. בהשוואות אלו נמצא כי בטווח הארוך, ולמרות ההשפעה על סגנון החיים ואיכותם, לא נראה כי השכול גורם לפגיעה מתמשכת בתפקודם הפסיכולוגי של נשים בכל הגילאים, ושל גברים מבוגרים (אוכלוסייה פגיעה יותר היא האלמנים הצעירים). אלמנים ואלמנות דיווחו על כמות דומה של חברים וחברות, על רמת בריאות דומה ועל יכולת שווה להתמודד עם מטלות היומיום. גם מצב הרוח המדווח שלהם היה דומה לזה של נשואים, וכמוהו מדדי תכונות האישיות של פתיחות לחוויה ומוחצנות.

 

תוצאות אלה, על אף היותן מנוגדות לאינטואיציה, מאוששות ממצאים קודמים, לפיהם שנה עד שנה וחצי לאחר האובדן מתחילים מר בית השכולים להתאושש, ולבסוף כמעט שאינם מראים סימנים לנזק פסיכולוגי או פיזי. לדברי החוקרים, הממצאים מנוגדים לציפיות השכולים, אשר מתקשים להאמין שיוכלו לחזור לשמוח אי פעם ולהרגיש טוב, ואף לאלו של אנשי המקצוע, המתייחסים יותר לגורמים סביבתיים מאשר פנימיים בכל הקשור למידת הרווחה של אנשים. כך נוצרות ציפיות כי לאבל יהיו השלכות ארוכות טווח. עם זאת, אנשים מסתגלים לאירועים גורמי לחץ בזמן יחסית קצר, משקמים רשתות חברתיות ושומרים על תכונות האישיות שלהם. הכותבים אינם טוענים כי השכול אינו קשה או משמעותי, או כי האהובים נשכחו. האירוע הוא מרכזי ויכול להיות בעל השפעה ניכרת על ההיסטוריה והזהות של השָכול. עם זאת, הם טוענים כי מר בית השכולים לומדים לקבל ולהשלים עם האובדן, ונראה כי האלמנוּת מפסיקה להיות גורם משפיע על מצבי הרוח והתפקוד ביומיום.

 

W. Stroebe & Stroebe (1993) ערכו מחקר מעקב בן שנתיים על אלמנות ואלמנים צעירים, ובדקו את ההידרדרות במצב הבריאות שלהם בעקבות האובדן, את מהלך ההתאוששות ואסטרטגיות ההתמודדות, וכן את גורמי הסיכון המשפיעים על ההסתגלות לשכול, ומבדילים בין מי שהתאוששו מהאובדן למי שלא. הם ביקשו להתמקד בגורמים המציבים אדם שכול בסיכון לפתח בעיות בריאות ארוכות טווח, כאשר ידוע כי לשְכול השפעות ברורות על הבריאות בטווח הקצר, אך גם כי מר בית השכולים מתאוששים מהמשבר ומסתגלים לחיים לאחר האובדן. החוקרים פיתחו מודל התמודדות עם השכול, Deficit Model of Partner Loss, המתחשב בגורמי סיכון שונים בעקבות האובדן מעבר לקשר עם הנפטר. הם כוללים בגורמי הסיכון מאפיינים תוך ובין אישיים כגון מצב סוציו-אקונומי, גיל, מגדר, דתיות, תכונות אישיות, איכות היחסים בנישואין, האופן בו אירע המוות, ונסיבות לאחר האובדן, כגון מידת התמיכה החברתית לה זוכים השכולים. המודל מנסה להעריך את מידת הלחץ לה נחשף האבל הן ע"י הערכה של מ אפי יני הסיטואציה של השכול והן ע"י הערכה של משאבי ההתמודדות הזמינים לאדם.

 

במחקר השתתפו 60 אלמנים ו-60 נשואים (30 מכל מין), כולם מתחת לגיל הפרישה. הקבוצות עברו התאמה על מספר מדדים סוציו-דמוגר אפי ים, רואיינו שלוש פעמים במשך השנתיים לאחר אובדן בן/בת הזוג. לאחר כל ראיון הם מילאו שאלון דיכאון ושאלון לגבי תלונות פיזיות.

 

החוקרים ביקשו ראשית להעריך האם קיימת הטיה בגיוס המשתתפים, כלומר האם אלו שמסכימים להשתתף במחקר שונים מאלו שאינם מוכנים להשתתף. לצורך הבדיקה הם ביקשו ממספר שכולים שלא הסכימו להתראיין למלא שאלונים. נמצא קשר בין המוכנות להשתתף לבין דיכאון, קשר הפוך בין המינים. נמצא כי נשים שהשתתפו היו מדוכאות יותר מנשים שלא השתתפו, לעומת ממצא הפוך בקרב הגברים. ממצא זה מעיד על בעיה בגיוס, שהיא עק בית עם הנטייה התרבותית לפיה גברים יחששו יותר להיחשף כאשר הם במצוקה, לעומת נשים עבורן מקובל שיפנו לעזרה במצוקתן. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בכל הקשור לתלונות הפיזיות.

 

בהשוואות בין השכולים לנשואים במדדי הדיכאון והתלונות הבריאותיות, נמצא הבדל גדול ומובהק בין הקבוצות 4-7 חודשים לאחר האובדן, אך גם התאוששות ניכרת בקרב האבלים בין המדידות: שנתיים לאחר האובדן ההבדל ברמות הסימפטומים הגופניים כבר לא היה מובהק, אך ההבדל ברמות הדיכאון נותר מובהק. בנוסף, נמצא הבדל בין המינים, כאשר לאורך כל תקופת המעקב, וללא קשר לסטטוס המשפחתי, נשים דיווחו על רמות גבוהות יותר של סימפטומים, הבדל המוסבר גם ע"י ההטיה המדווחת בגיוס המשתתפים.

 

למרות שמר בית השכולים הראו התאוששות במהלך הזמן שחלף מאז אובדנם, קרוב לשליש מהם היו עדיין בדיכאון קל עד בינוני שנתיים לאחר האובדן. בכדי לזהות ול אפי ין את אותם אבלים, בדקו W. Stroebe & Stroebe (1993) אילו גורמי סיכון מגבירים את הפגיעות או מאיטים את ההתאוששות מהאובדן. בנוסף להם, מרחיבה גם Sanders (1993) עוד לגבי גורמי הסיכון לבריאות פיזית ונפשית לקויה בעקבות אובדן. הגורמים הללו מחולקים לארבע קבוצות עיקריות: גורמים דמוגר אפי ים, גורמים אישיים, סוג המוות ונסיבות החיים בעקבות האובדן.

 

הקבוצה הראשונה של גורמי סיכון היא גורמים סוציו-דמוגר אפי ים. ראשית, נמצא כי ככל שהרמה הסוציו-אקונומית נמוכה יותר, כך הבריאות רופפת יותר, אך אין הבדלים בנושא זה בין שכולים לנשואים (Stroebe & Stroebe, 1993). לגבי הגיל, נראה כי עבור אלמנות צעירות המוות הפתאומי של בן הזוג יוצר החרפה של היגון ושל הסימפטומים המדווחים בשלבים הראשונים של האבל, אפי לו מעבר למדווח ע"י אלמנות מבוגרות. עם זאת, לאחר שנתיים ישנה התאוששות בקרב האלמנות הצעירות, בעיקר מכיוון שיש להן אפשרות להסתכל לעתיד באופטימיות, מה שלא קורה עבור אלמנות מבוגרות יותר (Sanders, 1993). בנוגע למין, נטען בעבר כי לגברים קושי גדול יותר להסתגל לאובדן בת זוג, אולי מכיוון שלנשים זמינות רבה יותר של מקורות חלופיים לתמיכה חברתית. בהתאם להשערה זו, אכן נמצא כי בקרב הגברים הייתה אכן ירידה בתמיכה החברתית בעקבות האובדן, אך לא אצל נשים (Stroebe & Stroebe, 1993). נראה כי בטווח הקצר אלמנות מדווחות על יותר דיכאון ויותר סימפטומים מאשר אלמנים, אך לאחר מספר שנים ישנו שיפור בקרב האלמנות, והן לא יותר מדוכאות מאשר נשים נשואות בגילן. לעומת זאת, נראה כי הגברים המדוכאים לא משתפרים, כנראה עקב הירידה בתמיכה החברתית (Sanders, 1993).

 

הקבוצה השנייה היא גורמים אינדיבידואליים. ראשית, לא נמצא קשר בין דתיות לבין בריאות, כך שלא נראה שאמונה דתית מסייעת להתמודדות עם השכול (Stroebe & Stroebe, 1993).
בהמשך נבדקו תכונות ודפוסי אישיות שונים. Stroebe & Stroebe (1993) בדקו את השפעת התכונות של יציבות רגשית ומוקד שליטה (locus of control). הם מצאו כי היציבים יותר רגשית דיווחו בבדיקה הראשונה על רמות נמוכות יותר של דיכאון וסימפטומים גופניים מאשר היציבים פחות, אולם הבדל זה הלך ונעלם עם הזמן. משמעות הממצא היא כי היציבות הרגשית מפחיתה את הפגיעות להשפעה המיידית של השכול, אך לא משפיעה על ההסתגלות לשכול בטווח הארוך. לגבי מוקד השליטה, הם מצאו כי באופן כללי אנשים בעלי מוקד שליטה פנימי המאמינים פחות במזל היו מדוכאים פחות מאלו שהאמינו כי הכל בשליטת המזל. עם זאת, לא היו הבדלים בהקשר זה בין השכולים לנשואים, כך שמוקד השליטה בפני עצמו לא נראה כגורם המעכב או מקל הסתגלות לאובדן. עם זאת, נמצא כי מוקד השליטה קשור באינטראקציה עם האופן בו התרחש האובדן בהשפעה על ההסתגלות, כך שבעלי מוקד שליטה פנימי נמוך שאובדנם היה בלתי צפוי פגיעים בהרבה לתוצאות השכול. משתתפים אלו דיווחו על רמות דיכאון וסימפטומים גופניים גבוהות מכל שאר המשתתפים, תוצאות שנותרו כמעט ללא שינוי לאורך המדידות החוזרות במחקר (Stroebe & Stroebe, 1993). להשפעות סוג המוות עצמו נחזור בהמשך.

 

Sanders (1993) דנה במ אפי ינים אישיותיים נוספים המשפיעים על ההסתגלות לאבל. היא מסתמכת על Parkes (1985), המכנה אישיות מועדת ליגון (grief-prone personality) את מי שנוטה ליגון ודיכאון מוגברים, ולהתנהגויות הנאחזות בנפטר יתר על המידה, ומוסיפה כי גם בעלי נטייה לחרדה ולהיקשרויות לא בטוחות נמצא בסיכון בעקבות אובדן משמעותי. היא כותבת על ארבעה סוגים של תגובה לאובדן. הקבוצה הראשונה היא המוטרדים, המדווחים על תחושות של נחיתות, חוסר התאמה וחוסר ביטחון, שנראה כי הן כרוניות. לאנשים אלה מעט הגנות, וכאשר חוו אובדן קשה, התוצאות היו חורבן ארוך ומתמשך. הקבוצה השניה היא קבוצת דיכאון ויגון מוגברים, שדיווחו גם על מתח רב ורגישות מופרזת. למר בית האנשים בקבוצה זו היסטוריה של אובדנים, כך שעליהם להתמודד לא רק עם האובדן הנוכחי. מכיוון שהחרדה של משתתפים אלו היא בעלת מ אפי ינים של תכונה, הם היו חשופים להצפה רגשית בכל מצב לחץ. גם שנתיים לאחר האובדן, על אף רגיעה מסוימת בסימפטומים, הם נותרו עדיין עצובים ומרוחקים מחברתם של אחרים. אם כן, אבלים שחוו אובדנים בגיל צעיר או בעלי היקשרות חרדה פגיעים יותר מאשר מי שילדותו הייתה בטוחה יותר. הקבוצה השלישית שאובחנה היא קבוצת הכחשה, שחבריה הפגינו כמעט את ההפך מדיכאון – אופטימיות קומפולסי בית . הם עשו שימוש בהגנות חזקות ביותר בכדי להתמודד עם האובדן, ופעמים רבות השתמשו בסימפטומים גופניים על מנת לפתור קונפליקטים או להימנע מאחריות. גם לאחר שנתיים נותרו הרגשות שלהם מודחקים, אך רמת הסימפטומים הפסיכו-סומטיים שלהם הייתה גבוהה מזו של האנשים בקבוצות האחרות. הקבוצה הרביעית הורכבה ממי שתגובות האבל שלהם היו מוכלות ונורמליות (Sanders, 1993).

 

גורם נוסף בקבוצה זו הוא איכות מערכת היחסים עם בן הזוג שנפטר. ישנה הסכמה כי גורם זה צפוי להשפיע על מהלך האבל, אך הניבויים באשר לאופן ההשפעה סותרים. מחד, עומד רעיון "הלב השבור", הגורס כי אובדן של מערכת יחסים זוגית טובה הוא קשה יותר. מאידך, תיאוריות דינמיות ותיאוריית ההיקשרות טוענים את ההפך, כלומר שאמביוולנטיות בקשר לפני המוות מסבכת את האבל. Freud (1917/1994) גרס כי ככל שהייתה אמביוולנטיות רבה יותר במערכת היחסים, כך גדלה ההאשמה העצמית לאחר המוות, והיגון נעשה כבד יותר. רעיון זה חוזק ע"י Bowlby (1973), ותיאוריית ההיקשרות שלו, הטוענת כי מערכת יחסים אמביוולנטית, שההיקשרות בה לא בטוחה, צפויה להניב קושי להסתגל לאובדן. בהתאם לתיאוריה זו, אנשים בעלי סגנון היקשרות חרד, הכרוך בתלותיות גבוהה, דאגה קומפולסי בית , נפרדות הגנתית וסגנון לא יציב של מעבר מהתקרבות להתרחקות, מצויים בסכנה לפתח יגון מורכב. ממצא התומך בגישה זו מדווח ע"י Parkes & Weiss (1983), שטענו כי בני זוג שדיווחו על יותר קונפליקטים ביחסים עם בן הזוג, חוו יותר חרדה, דיכאון, אשמה וגעגועים לאחר האובדן.

 

על מנת לבחון את הסוגיה הזו, ועל מנת להימנע מהבעייתיות שבהערכה רטרוספקטי בית של מערכת היחסים (אידיאליזציה בדיעבד ע"י בן הזוג החי), בדקו Stroebe & Stroebe (1993) לא רק את הערכת טיב היחסים, אלא גם ביקשו למדוד את המידה שבה חלקו בני הזוג את זמנם הפנוי, את חבריהם, פעילויותיהם וההחלטות שהתקבלו. הממצאים שהתקבלו תמכו למרבה ההפתעה בשני הניבויים הסותרים, כאשר עבור אלמנות אובדן מערכת יחסים טובה היה קשה יותר, לעומת ממצא הפוך עבור הגברים. הסבר אפשרי לתוצאה ההפוכה עבור הגברים הוא כי טיב הנישואים נראה כגורם פחות משמעותי בקרב גברים בכל הקשור ל-well being, הן עבור השכולים והן עבור הנשואים. אם כן, ייתכן שרגשות אשמה בקרב אותם גברים שמערכת היחסים שלהם לא הייתה כל כך חשובה להם הם שגרמו לקושי לאחר האובדן.

 

תכונה אישיותית נוספת הקשורה ליחסים היא תלותיות. Parkes (1985) טוען כי אלמנים ואלמנות תלותיים נאחזים בקשר שאבד על מנת לשמר את חוסר ישע וחוסר היכולת להתמודד אליהם התרגלו. כתוצאה מכך, התלותיות מתחזקת כדרך חיים עבורם. Sanders (1993) כותבת כי אלמנה שאיבדה את הדמות בה הייתה תלויה נותרת חשופה לחרדה ודאגות, גם מפני שאיבדה את התמיכה החזקה והאמינה שהייתה לה. לכן, נראה כי מערכת יחסים תלותית מובילה לרוב ליגון וגעגועים כרוניים. Raphael (1983) טוענת כי אמביוולנטיות ותלותיות עלולות להוביל לאבל פתולוגי וכרוני ולדיכאון. היא מוסיפה כי כאשר ניכרת הכחשה מסי בית של קונפליקטים במערכת היחסים, ייתכן כי מופעלת אידיאליזציה מוגברת שמטרתה להסוות את האמביוולנטיות.

   

Stroebe & Stroebe (1993) בדקו גם את ההשפעה של מה שהם הגדירו כעבודת האבל. ההשערה המקובלת היא כי אבלים המתמודדים עם אובדנם מסתגלים טוב יותר מאשר אלו שנמנעים מלהתעסק עם האובדן או עם זיכרונות הקשורים באדם האהוב שאבד. אם כן, החוקרים ניסו למדוד את המידה בה האבלים מתעמתים או נמנעים ממגע עם האובדן שלהם. נמצא כי אלמנות שנמנעו מעימות עם האובדן לא נבדלו מאלמנות שכן עסקו באובדן, אך לעומתן, אלמנים שעסקו באובדן הראו רמות טובות יותר של הסתגלות, בכל הקשור לדיכאון וסימפטומים פיזיים לעומת הנמנעים. החוקרים משערים כי ייתכן שההצלחה הגדולה יותר של גברים המנסים להימנע ממגע עם האובדן לעומת נשים המנסות לעשות כן, היא האחראית להבדל הזה שבין המינים.

   

הקבוצה השלישית היא סוג המוות. הגורם הראשון כאן הוא פתאומיות המוות, לגביו ניתן לשער אינטואיטי בית כי הוא מוסיף מידה של קושי להסתגלות לשכול. Sanders (1993) טוענת כי למוות פתאומי אפקט קשה על האבלים בכך שההלם מאריך את היגון וגורם לטראומה פיזית ורגשית. פתאומיות האובדן מהווה את אחד הגורמים המרכזיים בניבוי איכות ההסתגלות לאובדן בן זוג, כאשר אין אפשרות לדון במוות הממשמש ובא עם הנפטר. במצב זה, "סינדרום האובדן הפתאומי", ישנה נסיגה חברתית, מבוכה רבה ומחאה. הסינדרום פוגע כל כך בתפקוד, עד שאין אפשרות עוד לצפות להתאוששות פשוטה מהאבל. Parkes & Weiss (1983) טענו אף הם כי מוות פתאומי ודרמטי של אהוב מקשה מאוד על ההתמודדות עם השכול, ומגביר את הסיכוי לכך שתוצאותיו יהיו הרסניות. W. Stroebe & Schut (2001) טוענים כי ההנחה הגורסת שפתאומיות האובדן ומשך הזמן שיש לאדם להסתגל לאובדנו ישפיעו על בריאותו בעקבות האבל, עק בית הן עם תיאוריות של לחץ והן עם תיאוריית ההיקשרות. שתי הגישות מנבאות כי מוות פתאומי, ללא הכנה מוקדמת, יגרור תוצאות קשות יותר מבחינה בריאותית עבור האבל, יהווה אירוע מלחיץ יותר, ויפגע קשה בתחושת הביטחון (safety & security). עם זאת, הם טוענים כי ממצאי המחקרים בנושא אינם חד משמעיים. Stroebe & Stroebe (1993) מצאו במחקרם במדידה הראשונה אכן המשתתפים שאובדנם היה פתאומי נמצאו ברמת דיכאון גבוהה יותר, ודיווחו על יותר סימפטומים, אך הבדלים אלו ירדו לאורך הזמן. נראה, אם כן, כי פתאומיות האובדן מגבירה את הפגיעות לחוויית האובדן בטווח המיידי, אך עם הזמן האפקט פוחת, כאשר יש לשכולים הזדמנות להסתגל למכה שניחתה עליהם. כאמור לעיל, נראה כי גורמים אישיותיים מתווכים את השפעת פתאומיות המוות על האבל: אצל אנשים עם מוקד שליטה חיצוני, המאמינים כי יש להם שליטה מועטת בחייהם, ובקרב אנשים עם הערכה עצמית נמוכה, מוות פתאומי גורר תוצאות קשות יותר ממוות לא פתאומי (W. Stroebe & Schut, 2001).

   

גורם סיכון נוסף הקשור בסוג המוות הוא כאשר האובדן כרוך בסטיגמה חברתית. כאשר האובדן מתרחש כתוצאה מהתאבדות, לדוגמא, ישנם קשיים נוספים לאבלים, מעבר לחוויות המשותפות לאבלים אלה ולאבלים בעקבות מוות מסוג אחר. בידוד חברתי, מחשבות חודרניות הקשורות בסצנת המוות וקושי בהבניית אירועים לאחר המוות הם דוגמאות לכך (Sanders, 1993).
Range (1998) הכותבת על האספקטים המיוחדים באבל בעקבות התאבדות, מוסיפה כי האבלים הללו לרוב לא מובנים לסביבה, ופעמים רבות משקרים לגבי נסיבות האובדן. הם גם סובלים אשמה מוגברת, הן עצמית והן מצד הסביבה, כאשר גם חיפוש המשמעות מועצם.

   

הקבוצה האחרונה, נסיבות לאחר האובדן, כוללת תמיכה חברתית ונוכחות משברים נוספים בו זמנית עם המוות. Stroebe & Stroebe (1993) בדקו את התמיכה החברתית לה זוכים השכולים, שנמדדה הן מבחינת התפיסה של השכולים, והן ברמה האובייקטי בית . נמצא כי מידה רבה יותר של תמיכה חברתית משני הסוגים הייתה קשורה ל-well being גבוה יותר, אך באופן מפתיע לא נמצא אפקט דיפרנציאלי עבור השכולים לעומת הנשואים. Sanders (1993) טוענת כי אם יש לאָבל לפחות דמות קרובה אחת שתקשיב באמפטיה ולא תיבהל מדמעות או תסכול, הרי שהוא יכול להימנע מאחד מגורמי הסיכון הקריטיים. לבסוף, נוכחותם של גורמי לחץ נוספים בעת האבל עלולה כמובן להקשות מאוד על ההתמודדות וההסתגלות לאובדן (Sanders, 1993).

   

החלק השני בסקירה, הדיון במ אפי יני הקשר לנפטר, נפתח עם Silverman & Nickman (1996), הדנים בשאלה כיצד נשים שאיבדו בן זוג משמרות ומשנות את הקשרים שלהן עם הבעל שנפטר. לטענתם, על אלמנות להתמודד לא רק עם המוות וההשלכות החברתיות, אישיות וכלכליות שלו, אלא גם עם אובדן תפקידן החברתי כאישה נשואה, ועל תחושת העצמי שנוצרה בתוך הנישואין. נורמטי בית , במיוחד עבור אלמנות צעירות, חתונה מחדש נחשבת אינדיקטור לכך שעבודת האבל הושלמה, והן המשיכו קדימה. בתהליך זה על האלמנה להתמודד בין היתר עם מעברים לתפקידים חברתיים חדשים, כאשר באותו זמן עליה לשמר את הקשר עם הבעל המת. הכותבים קוראים תגר על ההנחה לפיה על אלמנות להרפות מאחיזתן בבעל המת על מנת שתהיה להן אנרגיה להשקיע בקשר חדש. נראה כי בפועל לאנשים מערכות יחסים שונות ומגוונות, עם איכויות, מחויבויות וייצוגים פנימיים שונים, הן של אנשים חיים והן של אלו שמתו. נישואין או מערכת יחסים חדשה אינם מחליפים את היחסים הקודמים כפי שחלק חדש מחליף ישן במכונה. אפי לו במערכות יחסים אמביוולנטיות או קונפליקטואליות האבל הוא תהליך המאפשר פרספקטיבה חדשה לזיכרונות הקיימים כלפי בן הזוג והיחסים עמו. פרספקטיבה חדשה זו היא המאפשרת לקשרים אלו להתקיים בעבר, בהווה ואף בעתיד, בעת ובעונה אחת.

 

Lopata (1996) כותבת כי ניסיונן של אלמנות להתמודד עם התפקידים הקונפליקטואליים של אבלן נעשה פעמים רבות ע"י האדרה של הבעל המת, עד כדי הפיכתו למקודש (sanctification). היא טוענת כי לאלמנה שתי משימות מרכזיות בתהליך האבל, הסותרות אחת את השניה. מחד, עליה לוודא את שמירת הקיום החברתי של הנפטר ואף את הגדרת הביוגרפיה שלו מחדש במונחים חיוביים יותר. מאידך, עליה להיפרד באופן מספיק מאובייקט האהבה בכדי לאפשר המשך של קשרים קיימים ואף פיתוח של קשרים חדשים, ובכך גם ליצור לעצמה תפקיד מגדיר חדש של אישה בוגרת ללא פרטנר. יישוב הסתירה שבין שתי החובות הללו נעשה לטענתה בעזרת תהליך האידיאליזציה של הבעל המת, עד כדי הפיכתו למקודש.

 

הכותבת מדווחת על מחקר שערכה, ובו ניסתה לזהות את הגורמים המשפיעים על הנטייה לקדש את הבעל. ככלל, הממצאים מצביעים על כך שהפיכת הבעל המת לקדוש היא תופעה נפוצה וארוכת טווח, ואינה רק תגובה מיידית של אלמנות לאובדן. מספר משתנים נוספים שנמצאו כחסרי השפעה הם רמת ההכנסה הנוכחית, מספר הילדים החיים, מספר החברים, הרגשת הבדידות ושביעות הרצון מהחיים. לעומת זאת, ארבעת המשתנים המרכזיים שנמצאו כמשפיעים על מידת הקידוש של הבעל היו גיל, השכלה, הכנסה לפני מות הבעל והגזע, כאשר נמצאו גם השפעות הדדיות וקשרים בין משתנים אלו. ראשית, נשים לבנות קידשו את בעליהן ואת היחסים עמו יותר מאשר נשים לא לבנות. שנית, נשים מבוגרות יותר היו בעלות נטייה חזקה יותר לקדש את בעלן לעומת האלמנות הצעירות. בנוסף, אלמנות שלא השלימו לימודים תיכוניים נטו פחות לקדש את הבעל, והפגינו כלפיו יותר עוינות מאשר נשים משכילות. ממצאים אלו מחזקים את הטענה לפיה ישנה בעיה עבור שארים שנותרו עם "עניינים לא פתורים". תהליך ההאדרה פשוט יחסית לאחר שנים רבות של חיים משותפים מספקים, או שנמצאו כבר הדרכים להתגבר על חילוקי דעות או קשיים. לעומת זאת, ההאדרה קשה יותר כאשר הבעל מת בשלב מוקדם יחסית בחיים המשותפים, אז נותרו בין בני הזוג הרבה עניינים לא פתורים. ישנן כמובן נשים עבורן מותו של הבעל מהווה הקלה, והן כמובן לא צפויות להאדרה שלו ו/או של מערכת היחסים שהייתה.

 

Lopata (1996) טוענת שהאידיאליזציה של הבעל שנפטר משרתת מספר פונקציות עבור האלמנה. ראשית, תהליך זה מוריד אותו מתפקיד שיפוטי, ביקורתי או מדריך שתמיד נמצא וצופה על האלמנה, ומנטרל חששות כי הוא מרגיש רגשות אנושיים כמו קנאה, אכזבה וכעס עליה. קדושתו מעבירה את הבעל לעמדה של צופה מרחוק שהוא טהור ומלא הבנה, ומאפשרת לאלמנה להמשיך בחייה, ובהדרגה לבנות מחדש את עצמה ומערכות יחסים אחרות. שנית, האדרתו של הבעל המת יכולה לסייע לאלמנה גם בכל הקשור לדימויה העצמי. אם אדם כה טהור ונשגב בחר בה לחיים משותפים ונישואין, הרי שלא ייתכן שהיא אדם רע כפי שמצבי רוחה הדכאוניים שמלווים את האבל גורמים לה להרגיש. ושלישית, תהליך זה יכול לסייע בהרחקת זיכרונות לא נעימים מהעבר, ובכך ליצור קרקע נוחה יותר לתהליך הקשה של ההסתגלות לאובדן.

 

ההאדרה נובעת גם מכך שמותו של הבעל צפוי ליצור מצבים המגבירים את תחושות הסבל והצער של האלמנה. ההכנסה המשפחתית יורדת לרוב, היא חווה בדידות, חברויות המבוססות על הזוג שהיה מידרדרות, והמחסור בבן הלוויה מצמצם לרוב את הפעילות החברתית שלה. אם כן, אין זה מפתיע שהאלמנה תעריך את חייה עם בעלה ואת האדם עצמו כטובים יותר לעומת מצבה הנוכחי ובני לוויה פוטנציאליים, ואף תגזים באיכויות העבר.

   

עם זאת, ישנם מספר חסרונות לקידושו של הבעל המת. ראשית, חברות נשואות עלולות להתרגז על הזיכרון המובנה של אדם כה מושלם, בעוד שהן נשואות לאנשים רחוקים משלמות. בנוסף, נמצא כי גברים גרושים לא רצו לצאת עם אלמנות, מכיוון שחשו כי הם לא מסוגלים להתחרות עם מושלמותו של הבעל המת. גם כאשר ישנם נישואין שניים, היחסים עם הבעל החדש סובלים מחוסר היכולת לבקר את הבעל הקודם ולהתחרות עם הזיכרון המוטה לגביו.

 

Conant (1996) כותבת על הישמרות הקשר לנפטר באמצעות הזיכרון, ובאופן ספציפי יותר, על תפקידם של מצבים בהם חווה האלמנה תחושת הימצאות, כלומר כאילו היה בעלה המת נוכח ומתקשר איתה. השאלות עמן ביקשה החוקרת להתמודד, בהנחה כי היקשרות לאדם קרוב משקפת את העצמי ומספקת תחושת המשכיות בחיים, היו האם לאחר שאותו אדם נפטר נשמרת ההיקשרות הזו, והאם נשמר גם הקשר של האלמנה לעצמי שלה שהיה בעת שעדיין הייתה נשואה. שאלה נוספת היא מהו תפקידו של הזיכרון לגבי הנפטר בתהליך ההסתגלות לחיים בלעדיו. בניסיון לענות על שאלות אלו, נערך מחקר איכותני, במסגרתו רואיינו 10 אלמנות שבעליהן מתו מוות פתאומי מסיבות בריאותיות 3 עד 24 חודשים לפני קיום הראיון. האלמנות היו בגילאי 39-51 ונישואיהן היו ממושכים, 18.5 שנים בממוצע. כולן היו חברות בקבוצת תמיכה עם ליווי מקצועי.

 

האלמנות הביעו בראיונות ייאוש, פחד ואובדן של תחושת ביטחון אישי. הן גם חשו כי התרבות בה הן חיות אינה מעודדת שקיעה במחשבות על האובדן ועל הבעל המת, ורואה בכך סכנה להמשך החיים והקשרים עם אנשים חיים. הן חוו מתח רב, וכי עליהן להסתיר את האבל שלהן מפני החברה, שאינה יודעת להתמודד עמו. לפיכך, המציאו האלמנות לעצמן דרכי ביטוי אישיות ופרטיות של האבל, פרטיות ממש כמו שהיו מערכות היחסים כאשר הבעלים היו עדיין בחיים.
כל האלמנות דיווחו על לפחות חוויה אחת בה חשו בנוכחותו של הבעל המת. זו הייתה חוויה רגשית, אינטנסי בית ובלתי נשלטת, אך גם מרגיעה. הייתה להן תחושה שהבעל נמצא שם, וצופה בהן ובילדיהם. לעתים הן היו מדברות איתו, במחשבות או אפי לו בקול רם. היו גם חוויות בהן יכלו להישבע שראו או שמעו את הבעלים, או שאלו נגעו בהן. אלו לא היו הלוצינציות. האלמנות הללו היו מחוברות לחלוטין למציאות והכירו במותו של הבעל, על אף שהיו רגעים בהם חשבו או פעלו בניגוד לכך. הן היו "מתעוררות" מהחוויה במודעות כפולה - הן לתחושת ההימצאות והן לעובדת המוות. הרבה פעמים הן נותרו שלוות, בטוחות בהמשך הקיום הרוחני של הבעל, ועם תחושה שפתרו את הקונפליקט הפנימי שלהן לגבי מותו.

 

לדימויים ולחוויות הנוכחות הללו היה ערך מנחם, ותפקידם לספק ביטחון פנימי שאִפשר להכיר טוב יותר במציאות החיצונית הלא נעימה. הם תפקדו בעצם כתחליף למערכת היחסים הקודמת. היה גם כאב גדול בהיזכרות, אך הוא לווה בתחושת רווחה על המשך השמירה על קשר עם הנפטר, במיוחד לאור הגעגועים העזים אליו. היו עדויות לכך שחוויות אלה שירתו גם כחוויה מתקנת לדימוי העצמי של האלמנות. בנוסף, אלמנות אלו נשענו על הייצוגים של יחסי העבר להדרכה ועידוד בחייהן בהווה. הן תיארו את החוויות הללו כהבעת דאגה כלפיהן מצד הבעל, כמו גם כאישור ליכולתן להביע דאגה כלפיו. החוויות הללו הובנו כמסמנות תקופת מעבר הן עבור האלמנה והן עבור הבעל. לא היה אפשרי בעיניהן שהבעל ילך בלי להיפרד ומבלי שיוודא כי הכל בסדר איתן. כך, החוויה היוותה אישוש לחשיבותן בחיי הבעלים, ולנצחיות הדאגה שלהם כלפיהן.

 

האלמנות תיארו את האבל עצמו כאינטנסיבי וחודר לכל תחומי החיים ב-11 החודשים הראשונים, כאשר לאחר מכן כבר לא חשבו על הבעל כל הזמן. שינוי זה היה קשה, מכיוון שעורר חשש מאובדן הקשר, ולווה פעמים רבות בירידה בערך העצמי. תחושות הנוכחות היוו בתקופות אלה סימנים ואישוש לכך שהכל בסדר עם הבעל, וסייעו לפרידה ממנו. בתקופה הזו, אימוץ נקודת ההשקפה של הבעל ע"י האלמנה היוותה אחת מהדרכים לשיקום הערך העצמי שלה. בנוסף, צמיחה עצמית התרחשה גם בעקבות אימוץ של תכונות שהבעל העריך ע"י האלמנה. דברים אלו סייעו לאלמנות להתחבר לחלקים בהן ובמערכת היחסים שלא היו קשורים ישירות לאבל עצמו.

 

חוויות הנוכחות וההיזכרות מילאו כנראה תפקיד בפתרון של רגשות כמו חוסר אונים וחוסר ביטחון. חוויות העבר והזיכרונות היוו קרקע ומשענת ממנה יכלו האלמנות לצאת ולהתמודד בית ר הצלחה עם המטלות המכאיבות של ההווה, כך שבכל פעם שחווית ההווה העלתה מצוקה גבוהה מידי, יכולה הייתה האלמנה להפליג בדמיון ובזיכרון אל העבר, ולשאוב ממנו כוח ונחמה. מנטלית, הן יכלו בעת ובעונה אחת להיות אלמנות ולא-אלמנות, להיות קשורות במהלך פתרון האבל להווה ולעבר בעת ובעונה אחת. אם כן, ההיקשרות הנמשכת לבעל המת סיפקה משמעות להמשך חייהן של האלמנות הללו באמצעות כיבוד העבר.

   

M.S. Moss & Moss (1996) כותבים על נישואים מחדש של אלמנים ואלמנות, תוך התמקדות בהשפעות הקשר עם בן הזוג שנפטר וחוויות הנישואים הראשונים על הקשר החדש. הם מעבירים את הפוקוס מדיון בדיאדה שבין האלמנה לבעלה המת לדיון בטריאדה, הכוללת גם את הבעל החדש. הנחת המוצא היא כי בטריאדה זו היחסים בין כל זוג מושפעים מהאדם השלישי בה.
נישואים מחדש הם תופעה המתרחבת בחברה המער בית (בשנות ה-80 בארה"ב 40% מהנישואים כללו לפחות בן זוג אחד עבורו היו אלו נישואין שניים). עם זאת, נישואים מחדש של אלמנים ואלמנות תופסים נפח קטן יחסית לזה של גרושים (פחות מ-10%). פעמים רבות אלמנים ואלמנות נישאים זה לזה, לעומת תדירות נמוכה ביותר של נישואים בין אלמנים לאנשים גרושים.
Moss & Moss (1996) טוענים כי גם כאשר אלמנה מאפשרת לעצמה להרפות מהקשר הקודם ויוצרת זוגיות חדשה, ישנן דרכים רבות בהן נמשך הקשר שבין האלמנה לשעבר לבין בעלה המת. קשרים אלו כוללים תמות חזקות הן של להרפות ולהתרחק (letting go), והן של להחזיק ולקרב (holding on). טענתם היא כי שתי המגמות הללו אינן סותרות, אלא משולבות זו בזו. 
ההתנתקות וההתרחקות מתחילות לרוב עם היוודע המוות (לעתים עוד קודם לכן, אם מדובר בגסיסה ממחלה קטלנית), ומחוזקות ע"י הטקסים שבאים אחריו. אם כן, כאשר האלמנה יוצרת קשר חדש היא נמצאת כבר בעיצומו של תהליך שבירת הקשר - התרחקות מבעלה המת, המגיע לשיאו עם ההחלטה להינשא לאחר ולהסיר את טבעת הנישואין, הסמל הקלאסי לקשר הקודם.

   

כאשר אלמנה נישאת מחדש, ישנה נטייה לראות את הקשר שלה עם הנפטר כחלש יותר. יש לכך שורשים הן בסביבה החברתית-תרבותית, הן בקשר הזוגי החדש, והן בעולמה הפנימי של האלמנה. החלפת שם המשפחה ע"י האלמנה מחזק את הקשר החדש הן חוקית והן חברתית, ורשתות חברתיות חדשות ו/או ישנות צפויות לעודד את ראשוניותו של הקשר החדש על פני הישן. פעמים רבות ישנה גם נטייה להרחיק חפצים ותמונות הקשורים לבן הזוג הקודם, ולהחליפם באלה הקשורים לחדש. האלמנה עשויה גם לכוון את התנהגויותיה כך שיתאימו יותר לבעל החדש ולא לישן, וכמו כן, לפתח דפוסים חדשים של תקשורת. היא עשויה לנקוט זהירות רבה בכל הקשור לדיבור על בן זוגה הקודם, ובכך לחזק את הקשר החדש על חשבון הישן. עלולה להתפתח תמה של "שתיקה מגינה" בה שני הצדדים נמנעים מאזכור מפורש של הבעל המת, על מנת שלא לחבל בקשר החדש. עם זאת, האלמנה עשויה לשמר או ליצור לעצמה קשרים אחרים בהם תדבר על המת, בלא נוכחותו של הבעל החדש, ובכך תסייע לשמר את ההסכם החשאי הזה. ברמה האישית, האלמנה יוצרת לעצמה זהות חדשה של "אדם שנישא מחדש". זהותה ותחושת העצמי שלה מעורבות כעת עם אדם אחר, כך שייתכן שחלקים אחרים של עצמיותה יזכו כעת להדגשה, ודבר זה מרחיק אותה עוד מבעלה המת. 
עם זאת, Moss & Moss (1996) כותבים כי הקשר עם הנפטר משחק תפקיד חשוב גם בנישואים השניים, ואלמנות רבות משמרות את הקשר עם הבעל המת לעד. היקשרויות אלה נוצרות ומשתמרות ברמות רגשיות כה עמוקות, עד שגם מוות לא יכול באמת לקטוע את הקשר. המוות יוצר חלל עצום שלא יכול להתמלא, ולמעשה אין החלפה של הבעל המת.

 

בטרם נישאה מחדש, נתפסת האלמנה בעיני עצמה וסביבתה כמחוברת לבעלה המת, כאילו בעצם נישואיהם לא תמו. אלמנות לרוב שומרות את שמו של הבעל המת, ואף מוצגות בחברה כאלמנתו. פעמים רבות מושפעת ההחלטה להינשא מחדש ע"י הנפטר. אלמנות יחושו יותר בנוח לפתח קשר חדש אם ירגישו שיש להן "רשות" לכך מצד בעלן המת. רבות מהן נמנעות מלהינשא מחדש כדי לא לבגוד בזכרו. נמצא, הן ברמת הציפייה החברתית והאישית, והן בפועל, כי אלמנות המעונינות בפיתוח קשר חדש לא עושות צעדים בכיוון בטרם מלאה שנה למותו של בן הזוג הקודם.
אם כן, הנישואין השניים יוצרים מערכת אינטראקטי בית בה קשר חדש נבנה לצד קשר קודם שנמשך, ולא במקומו, כאשר המבנה המשולש מהווה חלק אינטגרלי מהנישואים החדשים. האלמנה אינה יכולה להימנע מלערוך השוואות בין שני בני זוגה, ובכך משמרת את הקשר הישן, שלעתים מהווה אף את הבסיס והסטנדרט לפיו נמדדים בן הזוג החדש והקשר עמו. הקשר לבעל הקודם יכול להפריע לקשר החדש אם ישנה אידיאליזציה או קידוש של המת, כך שבן הזוג לא יכול לעולם להשתוות אליו. עם זאת, פעמים רבות יכולות האלמנות לזכור גם היבטים שליליים של הקשר הקודם, וההשוואה יכולה להיות גם לטובת הבעל החדש.

 

Moss & Moss (1996) מפרטים חמש תמות של קשר נישואין המאפשרות המשכיות סימבולית של קשר בין בני הזוג, על אף שאחד מהם נפטר: דאגה, אינטימיות, תחושת משפחתיות, מחויבות וחיזוק הדדי של הזהות העצמית. תמות אלה צפויות להמשיך ולהשפיע גם על הנישואים החדשים. 
דאגה (caring), מתפתחת כתוצאה של שנים ארוכות של חיבה ואכפתיות בין בני הזוג, הנמשכות גם לאחר מותו של אחד מהם. בת הזוג שנותרה אינה רוצה לוותר על דמותו של הנפטר או על משמעות היחסים ביניהם, ועשויה להאמין כי הנפטר היה רוצה להמשיך לחיות בזיכרונה. פעמים רבות ניתן לשמוע אלמנה המביעה שמחה על כך שבעלה לא סובל עוד, או כי נמנע ממנו לחוות אירוע קשה כזה או אחר, או מביעה עצב על כך שהוא לא משתתף וחווה אירועים משמחים. תחושות אלה צפויות להימשך, גם אם באופן סמוי יותר, גם כאשר נישאה מחדש. אלמנות עשויות לנסות לקיים את מורשתו של הנפטר, או להשלים משימות שלו. ישנן המאמינות גם כי בעלן המת צופה בהן באכפתיות ודאגה. תאריך האזכרה מהווה תזכורת בולטת לאובדן, וציונו מהווה הזדמנות לאישור מחדש של משמעות הקשר. החיבה והאכפתיות ההדדיים הנוצרים עם הבעל החדש אינם מפחיתים את אלה הקיימים עם בן הזוג שנפטר. 
אינטימיות מתפתחת לאורך שנות הקשר, וככל שכל בן זוג למד להכיר ולצפות את תפיסותיו ותגובותיו של האחר. אינטימיות מייצגת את החלקים בקשר אותם חולקים בני הזוג בינם לבין עצמם, ולא עם אף אחד אחר. דברים אלו מחזקים את תחושת היחד שלהם, ומפרידים אותם מאחרים. כל אחד מהם רואה את העולם הן דרך עיניו שלו, והן דרך עיניו של האחר האינטימי. אלמנות שומרות על האינטימיות הזו במגוון דרכים, החל מדיבור עם הנפטר, דרך מחשבה מה הוא היה חושב או עושה, ועד הפנמת האוריינטציה שלו. גם כאשר אלמנה נישאת מחדש, ו אפי לו אם היא עושה מאמצים מודעים להמעיט בדיבור על הנפטר, זיכרונות ממנו עולים וצפים יומיום. גם חפצים ותמונות שנותרו מחזקים את הקשר. בנוסף, האינטימיות ששררה בקשר שהסתיים טרם זמנו מהווה בסיס ליצירת האינטימיות בקשר החדש. זהו תהליך ארוך ומתמשך, כאשר לכל אורכו נעשות השוואות לאינטימיות שהייתה בקשר הקודם.

 

תחושת משפחתיות היא כמובן חלק בלתי נפרד מהנישואין, כאשר כל אחד מבני הזוג הופך לחלק מהמערכת המשפחתית של האחר. תחושת המשפחתיות המקורית, בה היה הנפטר חלק מרכזי, נשמרת באופן גמיש, כאשר האלמנה חולקת עם קרובי משפחתה וילדיה את תחושת האובדן בעקבות המוות. לכל אחד מבני המשפחה היה קשר מיוחד עם הנפטר, הממשיך להיות משמעותי, וכך מתחזקת התחושה כי המשפחה כוללת גם את הנפטר. גם חפצים והסביבה ה בית ית המסמלים את היחסים הזוגיים תורמים לתחושה הזו. בניגוד לתמות הקודמות, המשכיותה של תחושת המשפחה הקודמת גלויה יותר בתוך הקשר החדש. האלמנה נכנסת למערכת היחסים החדשה עם תחושת משפחה שכבר קיימת, ועשויה לשמור על גבולותיה. ישנם קשרים עם משפחתו של הבעל המת, וייתכן שגם ילדים מנישואים אלו, שממלאים תפקיד מרכזי בשימור הקשר הישן.
מחויבות מערבת כוונה לשמר המשכיות בקשר. במהלך הנישואים אישר כל אחד מבני הזוג שוב ושוב את חשיבותה של הברית עבורו, וגם לאחר מותו של בן הזוג נוטה האלמנה לאשר את הברית מחדש, ולשמור על נאמנותה לו. אם כן, קשר הנישואין אינו נמשך עד המוות, אלא הרבה מעבר לכך. המחויבות הזו נמשכת גם כאשר האלמנה נישאת מחדש, כאשר היא רואה את הקשר הנבנה דרך הפריזמה של הקשר הקודם. היא עשויה למשל לנסות ולדמיין מה היה בעלה המת חושב על הקשר ועל הבעל החדש, ולחוש אשמה אם היא חווה אלמנטים מסוימים בקשר החדש כמספקים יותר מאשר בקשר הקודם. המחויבות החדשה אינה מחליפה את זו הקודמת.

   

חיזוק הדדי של הזהות העצמית - חיזוק ואישור של הקשר מחזק ומאשר גם את העצמי של בני הזוג, ושל חלק מהותי וחשוב בחייהם. כל אחד מבני הזוג הוגדר באופן חלקי ע"י האחר, והעובדה כי זהותה של האלמנה קשורה בעוצמה לדימויה בעיני בעלה המת מהווה חיזוק לתחושת העצמי שלה. הקשר ביניהם מופנם כחלק מתחושת העצמי שלה גם כאלמנה. אם היא ממשיכה לעשות דברים שהנפטר העריך או חיבב, עולה תחושת הערך העצמי שלה. הקשר מהווה עבור אלמנות רבות משאב אישי משמעותי גם שנים רבות לאחר שבעלן נפטר. תחושת העצמי שנוצרה בנישואים הראשונים, מובילה לאישור מחדש של הקשר, על חולשותיו ונקודות החוזק שבו.
אם כן, מתקיימים תהליכים מקבילים של להחזיק ולהרפות בתחושת העצמיות שנרכשה בנישואים הראשונים, וזאת בתוך הקשר חדש. בנוסף, מכיוון שהאלמנה אינה יכולה להתייחס לשני הבעלים שלה באותו אופן, היא יכולה לפתח תובנות חדשות לאישיותה בתוך הקשר החדש, שיכול גם לחזק את דימויה העצמי כמי שמוערכת ומאושרת ע"י בן זוגה החדש.

 

בן הזוג החדש נמצא בסיטואציה לא פשוטה. הוא מבין שהוא חלק ממערכת טריאדית בה נכלל גם הבעל הראשון. נראה כי קבלה שלו את הקשר של האלמנה עם בעלה הקודם יכולה להגדיל את סיכויי ההצלחה של הקשר החדש. עם זאת, הכרתו של בן הזוג החדש בכך שהקשר הקודם לא הסתיים מבחירה, עלולה לגרום לו לחוסר ביטחון ולהרגשה שהוא בחירה שניה. הוא עלול גם להרגיש כפולש, מי שנכנס למשפחה עם שורשים רגשיים עמוקים בעבר שכלל את הנפטר, ולא אותו. יחד עם זאת,  עם הזמן יכולים להיפתח הגבולות של משפחת האלמנה, ולהקל על בן הזוג החדש את ההשתלבות (Moss & Moss, 1996)
Klass & Walter (2001) מסכמים כי למרות שבתרבות המער בית ובתיאוריות השכול הקלאסיות של השכול מקובל לחשוב כי על האדם לנתק את הקשר לנפטר, הרי שבמקרים רבים מערכת היחסים עם הנפטר נמשכת לאורך שנים רבות, ואף עד לסיום חייו של השכול. לטענתם, בחברה המער בית היום אנו בוחרים עם מי מהנפטרים להמשיך ולקיים מערכת יחסים, כמעט כפי שאנו בוחרים קריירות או בני זוג לנישואין. הנפטר ממשיך להתקיים בזיכרון השכולים, מדריך ומשפיע על האופן בו הם חיים, כאשר מדווחות תחושות הימצאות של הנפטר, כמו גם שיחות עמו או עליו.

 

Field, Gal-Oz & Bonanno (2003) ניסו לעמוד על הקשרים שבין המשכיות ההיקשרות לבן הזוג שנפטר לבין ממדי ההסתגלות לאובדן לאחר 5 שנים. המוטיבציה למחקר מתבססת על ניסיון להכריע בין הגישה הדינמית הקלאסית, לפיה ניתוק הקשר לנפטר מהווה חלק מהדרישות להסתגלות מוצלחת לאובדן, לבין גישה עדכנית יותר, הטוענת כי דווקא הישמרות ההיקשרות לנפטר חשובה להצלחת ההסתגלות. בהתאם לגישה האחרונה, המשך הקשר לנפטר מספק תחושת המשכיות ומשמעות בחיי הנותרים מאחור. הם טוענים כי לפי תיאוריית ההיקשרות ייתכנו היבטים אדפטיביים וכאלה שאינם אדפטיביים להמשכיות הקשר לנפטר, וכי לא מספיק ברור היחס שבין המשכיות הקשר לנפטר לבין מידת ההסתגלות לאובדן. Bowlby (1980) כותב על הצורך לשנות את מודל העבודה הפנימי של ההיקשרות לנפטר על מנת להתאימו למציאות, בה אכן התרחש אובדן. שינוי זה הוא הדרגתי באופיו, וביטויים שונים של שמירת הקשר, כמו התנהגויות חיפוש אחר הנפטר או היצמדות לחפצים שלו, צפויים להתמעט לאורך הזמן. עם זאת, מי שהיה תלותי בקשר לנפטר צפוי להתמיד בהתנהגויות אלו יותר, מכיוון שהקושי לקבל את נצחיות האובדן גדול בהרבה (Field, Gal-Oz & Bonanno, 2003).

 

המחקר המדווח הוא האחרון בסדרה ארוכה של דיווחים מפרוייקט המעקב שנערך על אלמנים ואלמנות בארה"ב. במשך 5 שנותיו עד כה, כלל המעקב ארבע העברות של חומרים למשתתפים: 6, 14, 25 ו-60 חודשים לאחר האובדן. הועברו להם שאלוני דיכאון, סימפטומים פסיכולוגיים, סימפטומים ספציפיים לאבל ומדד ליכולתם לחוות מצבי רוח חיוביים; מדד לבחינת איכות הקשר עם הנפטר כשהיה חי ושאלון היקשרות; וכן "מונולוג כסא ריק", משימה בה ניהלו השכולים שיחה בקול רם "עם" הנפטרים. Field, Nichols, Holen & Horowitz (1999) דיווחו מוקדם יותר בסדרה כי שכולים ששמרו את חפציו של הנפטר במצב בו היו כשחי עדיין, או עשו שימוש רב בחפצים שלו לצורך נחמה 6 חודשים לאחר האובדן, דיווחו על רמה גבוהה יותר של סימפטומים לאורך 25 חודשים לאחר האובדן, וכן הפגינו חוסר אונים רב יותר במונולוג. ייתכן כי ביטויים אלו משקפים חוסר רצון להכיר במוות. לעומת זאת, אלו שדיווחו כי הם מוצאים נחמה בעיקר בזיכרונות מהנפטר הפגינו פחות חוסר אונים במונולוג. משמעות התוצאות הללו היא כי בשלב מוקדם לאחר האובדן האדפטיביות של שמירת הקשר משתנה בין אופנים שונים בהם היא נעשית. בנוסף, נמצא כי ביטויי האשמה עצמית במונולוג קשורים לשימוש רב יותר בחפציו של הנפטר, בעוד שביטויי האשמה כלפי הנפטר קשורים באופן שלילי לשימוש בזיכרונות נעימים מהנפטר (Field & Bonanno, 2001). Field, Gal-Oz & Bonanno (2003) טענו כי אין ממצאים ברורים לגבי הקשר שבין הימשכות ההיקשרות לנפטר להסתגלות בשלבים מאוחרים יותר של האבל.

 

לצורך המחקר הנוכחי פיתחו החוקרים כלי חדש שנועד להעריך את מידת המשכיות הקשר לנפטר (CBS), ובעזרתו ביקשו להעריך מספר נקודות: ראשית, הערכה של מידת השימוש בהתנהגויות המעידות על המשכיות הקשר 5 שנים לאחר האובדן, כאשר אם המשך ההיקשרות הוא אדפטיבי, הרי שיש לצפות לשימוש נרחב בהתנהגויות אלו. שנית, ביקשו להעריך האם האדפטיביות של המשכיות הקשר תלויה בסוג ההתנהגויות. שלישית, הם בחנו את הקשר שבין סוג הרגש שהתעורר במטלת המונולוג 6 חודשים לאחר האובדן לבין ביטויי המשכיות הקשר 5 שנים לאחריו. לבסוף, ביקשו לבחון את הקשר שבין המשכיות הקשר לאיכות ההיקשרות הקודמת לנפטר.
תוצאות המחקר מצביעות על שימוש נרחב בחלק מההתנהגויות המעידות על המשך הקשר עם הנפטר גם חמש שנים לאחר האובדן, אך לא נמצאה תמיכה לערך אדפטיבי ארוך טווח שלהן. נמצא כי מעורבות גבוהה יותר בהמשכיות של הקשר הייתה קשורה למצוקה גבוהה יותר בכל הקשור לסימפטומים ספציפיים לאבל (אך לא לדיכאון או חרדה). מעבר לכך, לא נמצאו עוד עדויות לתלות בסוג ההתנהגות עבור הערך האדפטיבי, כך שנראה כי בטווח הזמן הזה ככל שהמעורבות גבוהה יותר ככלל, כך המצוקה גבוהה יותר. הניתוחים מצביעים על כך שמעורבות גבוהה בקשר עם הנפטר קשורה לדפוס כרוני של מצוקה גבוהה הספציפית לאבל, כך שייתכן שהמעורבות בקשר היא תוצאה של קשיי הסתגלות ארוכי טווח לאובדן.

 

נמצא גם קשר שלילי מובהק בין הנטייה להאשים את הנפטר לבין מדד המשכיות הקשר, כך שנראה שכעס כלפי הנפטר מונע בעצם מעורבות בהמשכיות הקשר. ממצא נוסף המחזק את הכיוון הזה הוא כי תפיסה חיו בית יותר של הקשר כפי שהיה כשהנפטר חי עדיין הייתה קשורה לשימוש מוגבר בהתנהגויות המשמרות את הקשר לאחר 5 שנים. שני המדדים הללו לא קשורים לרמת הסימפטומים, כך שהממצאים האחרונים אינם מסבירים את הממצא הקודם.
הכותבים נמנעים בסיכומו של דבר ממסקנה כי המשכיות ההיקשרות לנפטר איננה אדפטי בית . ראשית, ייתכן כי לאלו שהיו קשורים יותר לבן הזוג המת יש מוטיבציה גבוהה יותר לדווח על סימפטומים הקשורים לאבל, כיוון שבכך הם עקביים עם תחושת החיסרון הגדולה. לראייה, לא נמצא קשר בין המשכיות הקשר לבין מדדים של דיכאון או חרדה. בנוסף, לא נמצאה ראייה לכך שהיצמדות לנפטר ולקשר עמו קשורה להיקשרות חרדה של תלות כרונית בטיפולו של אחר, המהווה דפוס אישיותי הידוע כקשור לחוסר הסתגלות לאובדן. לבסוף, נותרה פתוחה השאלה האם כל ההתנהגויות השונות שהרכיבו את פריטי השאלון קשורים באותה מידה להסתגלות.

 

נראה, אם כן, כי יש מקום למחקר נוסף, במסגרת המודל הדו-מסלולי לשכול, על מנת להעמיק ולספק בחינה מדוקדקת של ההסתגלות של נשים צעירות לאובדן בן זוג. מחקר כזה ינסה ללמוד עוד על גורמי הסיכון לאבל קשה, על ביטויי המשכיות הקשר עם הנפטר, ועל הקשרים שבין המשכיות ההיקשרות לנפטר לבין ההסתגלות לאובדן לאורך הזמן.

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים