אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פרק הדיון - אפרי  

Back
דף הבית >> מאמרים ומחקרים >> פרק הדיון - אפרי
דיון:
אובדן של בן זוג הוא טרגדיה, אירוע חיים קשה ומזעזע ביותר עבור הנותרות מאחור. זו חוויה אותה מגדירות משתתפות המחקר כמשתלטת על כל עולמן, מציפה ומרוקנת מכל חיוּת: "היגון מיד אחרי האובדן מכלה. הוא פוגע בכל חיוּת שיש באדם, או לפחות כך זה היה אצלי. התהלכתי כמו מת-חי. לא הצלחתי לשמוח משום דבר, הייתי מיואשת, מבוהלת, בתחושת חוסר שליטה מוחלט, אבודה ובודדה", כותבת מירב (שם בדוי), חברה שכולה בת 29, שאיבדה את בן זוגה לפני 6.5 שנים.
תהליך האבל, המתחיל עם היוודע דבר המוות, הוא חוויה קשה ומתמשכת, הכוללת תהליכים עמוקים, משמעותיים ואינטנסיביים למדי, ומטרתו היא להביא בסופו של דבר להסתגלות מחודשת לחיים ללא הנפטר, לשיקום ולאיזון מחודש (רובין, 1993). על כך מספרת עתליה (שם בדוי) אלמנה בת 33, שאובדנה אירע לפני כ-9 שנים: "בהתחלה הרגשתי שהלב שלי פיזית כואב, הרגשתי שריפה בלב. הגעגוע היה חזק מנשוא. היה לי קשה לנשום. הייתי עצובה רוב שעות היום. הגוף שפוף, אברי הגוף מאובנים. עם הזמן היגון הפך להיות חלק מהחיים, שלמדתי לחיות איתו, ובנוסף ליגון היו גם רגשות של שמחה, אושר, תקווה, אופטימיות, בעוד שבהתחלה היגון תפס חלק יותר גדול בחיים. כיום היגון הוא חלק מהמהות שלי, אימצתי אותו כחלק בלתי נפרד ממני. אך יחד עם זאת הוא תופס חלק קטן יותר בחיי". וחברה שכולה אחרת (בת 24, כשנתיים וחצי מהאובדן) מוסיפה: "במהלך השנים למדתי להתמודד עם רגשות היגון. בהתחלה התחושות היו משתלטות לי על החיים באופן נפשי ופיזי. עם הזמן למדתי להמשיך לחיות ולתפקד עם אותם רגשות".
המחקר הנוכחי הוא מחקר חלוצי, ומטרתו הייתה לנסות ולהעמיק בהבנה של התגובות לאובדן ותהליכי האבל אותם עוברות נשים שחוו אובדן בן זוג בגיל צעיר. במחקר השתתפו נשים צעירות (עד גיל 45) שאיבדו את בן זוגן, כאשר חלקן היו נשואות בעת האובדן וחלקן האחר לא היו נשואות לבן זוגן. המחקר התבסס על המודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1981, 1999), ועל כן נעשה בו ניסיון להתעמק בתגובות השונות לאובדן הנוגעות הן לתפקוד הביו-פסיכו-חברתי של השכולה, כולל הדימוי העצמי ותחושת המשמעות בחיים (ציר 1), והן בתהליכים הקשורים להמשך הקשר לנפטר, בייצוגיו בעולמה הפנימי של השכולה ובהתנהגויות והרגשות הקשורים בהיזכרות ובהנצחה שלו (ציר 2). בנוסף, נעשה במחקר ניסיון להבין את תחושותיהן של השכולות באשר לתמיכה ולהבנה לה הן זוכות בסביבתן הקרובה ובחברה הישראלית בכלל, ואת תפקידן של תחושות אלה בתהליכי ההתמודדות עם האובדן.
פרק הדיון יתמקד ראשית בסיכום ודיון בממצאים עבור כל אחת מהשערות המחקר השונות. לאחר מכן ייערך סיכום ומבט על לגבי הממצאים והמסקנות במחקר הנוכחי, כולל ניסיון להצביע על הכיוונים הנדרשים במחקרים עתידיים.
 
השערה מס' 1:
1.א. השוואת התגובות לאובדן בין החברות השכולות לאלמנות.
אחת המטרות של עבודת המחקר הנוכחית היא לבחון את ההבדלים בין חברות שכולות לאלמנות בתגובות ובחוויות בעקבות אובדן בן זוג, וזאת בהקשר של הממשק המורכב שבין המעגל החברתי הכולל תפקידים, ציפיות והתייחסויות כלפי השכולים, לבין החוויה האישית בעקבות האובדן. נוטמן-שורץ, ליכטנטריט ורובין (2005) כתבו נייר עמדה עבור כנס שדרות, בו הם דנים בשינויים שעוברת החברה בישראל בכל הקשור לתהליכי סילום של שכול (איזה אובדן "נחשב" יותר) וכתוצאה מכך הדרה של קבוצות שכולים מהמעגלים המוכרים חברתית. לטענתם, ישנם שני תהליכי התפתחות מרכזיים, אותם הם מכנים "תהליכים רוחביים" ו"תהליכים אורכיים". מבחינה רוחבית, הם טוענים, ישנה סובלנות הולכת וגדלה לתגובות שונות ומגוונות בעקבות אובדן. עם זאת, מחינה אורכית, עדיין מתקיימים תהליכי פיצול והדרה של קבוצות שכולים שונות, שאינן זוכות למענה מספק למצוקתן. בין הקבוצות הללו מונים המחברים את החברות השכולות, ובכך מצטרפים לעמדתו של Doka (1989 a & b), שכתב בספרו על יגון לא מוכר (disenfranchised grief), בו שכולים שמערכות היחסים שלהם עם הנפטר לא מוכרות מבחינה חברתית סובלים מאי הכרה באובדנם, וכך גם מחוסר בתמיכה חברתית וחומרית בתהליכי ההתמודדות שלהם.
החברות השכולות שהשתתפו במחקר ניהלו מערכת יחסים זוגית רומנטית עם בני זוגן שנפטרו. הן מגדירות עצמן מבחינה סובייקטיבית כמי שהיו החברות שלהם, כבנות זוג לכל דבר. עם זאת, קשרים אלו לא הגיעו לכדי מימוש בכל הקשור לנישואים רשמיים, ועל כן הן אינן מוכרות פורמאלית כחלק ממעגל השכולים ע"י המוסדות הרשמיים, כגון משרד הביטחון והצבא. לתחושתן של החברות הללו הן שכולות לכל דבר ועניין, והדבר מתבטא בכינוי שנתנו פחות או יותר לעצמן "אלמנות ללא טבעת", ובא לידי ביטוי בפרסומים תקשורתיים שונים (לדוגמא, קידר, 2003 – עיתון הצופה; Halle, 2003 – Haaretz, English edition).
המחקר הנוכחי, אם כן, נדרש לסוגיה זו, בניסיון לבחון את הקשרים שבין החוויה הסובייקטיבית לצד המציאות האובייקטיבית של אי הכרה פורמאלית בקשר. במילים אחרות, נעשתה השוואה מעמיקה לגבי התגובות לאובדן בן הזוג, בין החברות שכולות המגדירות עצמן "אלמנות ללא טבעת", לבין אלמנות צעירות, המוכרות רשמית בחוק המדינה ("חוק משפחות חיילים שנספו במערכה תגמולים ושיקום", תש"י - 1950; והתוספות לו כגון "חוק התגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם - חבלה שלא בעת מילוי תפקיד", תשמ"ח - 1988).
הקריטריון להיכלל במחקר כחברה שכולה היה בראש ובראשונה סובייקטיבי, כלומר נכללה כל מי שמגדירה עצמה כחברה שכולה. קריטריון סובייקטיבי זה עומד תחת המבחן המשותף של התגובות והחוויות בעקבות האובדן, הן עבור החברות והן עבור האלמנות. ההשוואות הללו מהוות ניסיון לחדד את המשותף ואת המבדיל בין קבוצות השכולות, עבורן החוויה של אובדן בן זוג היא משותפת, בעוד שהחוויה של הכרה ולגיטימציה חברתית היא דיפרנציאלית.
בדיקת ההשערה נעשתה הן בעזרת השאלה הפתוחה בה התבקשו השכולות לערוך השוואה בין החוויות של חברות שכולות לאלמנות, והן בעזרת משתני המחקר הכמותיים. בכתיבת הדיון יישזרו הממצאים האיכותניים בכמותיים.
כאמירה גורפת, הממצאים בהשוואות הסטטיסטיות שנערכו בין האלמנות לחברות השכולות היו מועטים ביותר, כלומר, נמצאו מעט הבדלים מובהקים סטטיסטית בין שתי הקבוצות. המשמעות, כפי שתורחב ותידון, היא כי על אף ההבדל בסטאטוס הפורמאלי, הקבוצות מאוד דומות בחוויות שלהן בעקבות האובדן, ובמידה רבה נכון יותר להתייחס אליהן כאל קבוצת שכולות אחת משותפת (וכך אכן נעשה בהמשך בדיקת ההשערות בחקר). הדבר קורא למדיניות מתקנת בגישה כלפי החברות השכולות, ויותר מודעות לאובדן והשלכותיו עבורן. בעמודים הבאים אדווח על הממצאים, ולא פחות חשוב מכך, על היעדרם, ואדון במשמעויות הנגזרות מכך.
 
1.א.1. ראשית, שוער כי החברות השכולות יתפסו עצמן דומות יותר לאלמנות מאשר להיפך. בחינת סעיף זה בהשערה נעשתה בעזרת ניתוח איכותני של  השאלה הפתוחה שביקשה מהשכולות להתייחס להשוואה זו. 65 מבין 85 המשתתפות במחקר ענו לשאלה זו, כאשר החלוקה בין מי שלא ענו הייתה שווה כמעט – 11 חברות ו-9 אלמנות. כך, נראה כי המדגם של המשיבות מייצג באופן מספק את כלל המשתתפות.
ניתוח התשובות שניתנו העלה תמונה מורכבת יותר מאשר האופן בו נוסחה ההשערה. הממצא העיקרי העולה מהשאלה הוא כי מרבית השכולות תופסות את המצב כדומה מאוד עבור החברות והשכולות: כשני שליש מהשכולות שהשיבו לשאלה טענו כי בסה"כ אין הבדל בין החוויות בעקבות האובדן, וכי הכאב הוא אותו כאב. רק 5 משיבות, כולן אלמנות, טענו כי אין מקום להשוואה שכזו, וכי לחברות קל יותר להתגבר על האובדן ולהתקדם הלאה בחייהן.
אם כן, כלל המשתתפות במחקר, האלמנות והחברות, נטו יותר לתפוס את המשותף מאשר את המבחין ביניהן. בעובדה כי רק אלמנות טענו כי החוויות שונות לחלוטין יש חיזוק מסוים להשערה לפיה האלמנות יטו פחות לתפוס את המשותף. עם זאת, באופן גורף מרבית האלמנות תפסו את החברות השכולות כדומות להן בקשיי ההתמודדות עם האובדן ובהשפעותיו – וזאת על אף השוני בסטאטוס החברתי. נראה כי אותן אלמנות שמו עצמן באופן אמפתי במקומן של החברות, בידיעה שאילו היו מאבדות את בן הזוג עוד בטרם נישאו לו, לא היה להן קל יותר להתמודד עם לכתו[2].
ממצא איכותני זה מצטרף למיעוט ההבדלים שנמצאו בניתוחים הסטטיסטיים, ואשר יפורטו מיד, ובכך מחזק את המסקנה לפיה החוויה בעקבות אובדן בן זוג משותפת לשכולות באופן גורף, ללא קשר וחשיבות לסטאטוס הפורמאלי של הקשר.
עם זאת, ומעבר לציון הדמיון הכללי בין הקבוצות בחוויות, הוסיפו השכולות וכתבו כי ישנם גורמים שונים היוצרים דיפרנציאציה כזו או אחרת בחוויות ובקשיים בהם נתקלות האלמנות והחברות השכולות. גורמים אלה אינם נובעים ישירות מהסטאטוס הפורמאלי, אלא קשורים למהות הקשר ומאפייניו. בהתייחסויותיהן כללו המשתתפות את משך מערכת היחסים, עומק הרגשות שהיו למעורבים בה, מגורים משותפים, ומשתנה שזכה להתייחסויות הרבות ביותר היה ילדים משותפים (ראה סעיף 1.ב להלן).
מלבד עומק הרגשות, מדדים אלה מבחינים באופן בולט בין החברות לאלמנות. אכן נמצא כי האלמנות מבוגרות יותר מהחברות, מערכות היחסים שלהן היו ארוכות יותר, וכמובן שכולן גרו עם בן זוגן, בעוד שמרבית החברות השכולות לא התגוררו עמו עדיין (רק 8 מבין 43 החברות התגוררו ביחד). עם זאת, בניתוחים הסטטיסטיים אשר יפורטו להלן לא נמצאו כמעט השפעות למשתנים הדמוגראפיים הללו. למעשה, מלבד השפעה משמעותית של הגיל על תפיסת השתנות העצמי ושל משך מערכת היחסים על תחושת הסיוע שהעניקה קבוצת תמיכה (ממצאים שיידונו בסעיפי ההשערה הבאים), לא נמצאו כל השפעות להבדלים הדמוגראפיים הללו. יוצא מהכלל הזה הוא משתנה האימהוּת, אשר נמצא כיוצר הבדלים משמעותיים יותר, ויידון בהרחבה בסעיף 1.ב.
 
1.א.2. סעיף זה בהשערה עסק בתפיסותיהן של השכולות את מידת התמיכה והלגיטימציה החברתית הניתנת לאבלן. השערה זו נבדקה בשילוב של השאלה הפתוחה ושל מספר פריטים בשאלון הדמוגראפי אשר נוסחו במיוחד למטרה זו.
אכן, בשאלה הפתוחה ציינו 23 מהשכולות (רובן חברות) כי היעדר הלגיטימציה החברתית לאבלן של החברות מהווה גורם היוצר הבדל בין הקבוצות ומקשה על החברות להתמודד עם האובדן, גם בהשוואה לאלמנות. היעדר הלגיטימציה נובע לתחושתן של השכולות מהיעדר המעמד הפורמאלי של החברות[3].
ממצא זה חזר גם בבדיקה הסטטיסטית, בה נמצא הבדל מובהק בין החברות השכולות לאלמנות בתחושת הלגיטימציה הניתנת לאבלן בחברה הישראלית, כאשר החברות מדרגות את מידת הלגיטימציה לה הן זוכות נמוך יותר מאשר האלמנות (בניתוח הוחזקו כקבועים המשתנים הדמוגראפיים בהם נמצא הבדל בין הקבוצות, ראה פירוט בסעיף הבא). בשאר הפריטים שניסו להעריך את תפיסותיהן של השכולות באשר לתמיכה החברתית, הבנה ולגיטימציה להן הן זוכות, לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות.
אם כן, למרות שהשכולות תופסות את התמודדות האישית שלהן והמשמעויות האישיות בעקבות האובדן כדומות עבור הקבוצות, הן חשות כי החברה בכללותה רואה את הדברים אחרת. התגובה הזו מציאותית ביותר, לאור מצב הדברים השכיח עבור החברות, הנאלצות "להוכיח" ולהילחם בכל פעם מחדש על זכאותן להיכלל בקבוצת השכולים, ולזכות בתמיכה חברתית ומקצועית (נוטמן-שורץ, ליכטנטריט ורובין, 2005). בהמשך הדיון בממצאים בהשערה זו אקשור את התחושה בדבר היעדר הלגיטימציה לפגיעה שיוצר האובדן בדימוי העצמי של החברות השכולות.
כאמור, בשאלות הנוגעות לתמיכה ולגיטימציה לאבל בסביבה הקרובה לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות. ממצא זה חשוב ומעניין בפני עצמו, ומדגים שוב את הדמיון הרב בחוויות בעקבות האובדן עבור חברות שכולות ואלמנות – המתבטא גם בתפיסות שלהן לגבי הממשק החברתי-פסיכולוגי הקשור בהתמודדות עם האובדן. היעדר ההבדלים בשאלות אלה נובע, כך נראה, משתי מגמות, הראשונה חיובית והשנייה שלילית. האחת קשורה בתמורות המתרחשות בחברה הישראלית בכל הקשור למערכות יחסים טרום נישואין, אשר זוכות כיום להכרה חברתית ומשפחתית משמעותית בהרבה. כיום מקובלים למדי יחסים זוגיים בהם ישנם מגורים משותפים גם טרום הנישואין (נוטמן שורץ, ליכטנטריט ורובין, 2005; אלמוג, 2002). להכרה רבה זוכים כיום גם יחסים זוגיים בגילאים צעירים יותר, כגון במהלך התיכון והשירות הצבאי, בהם בני הזוג מוכרים ע"י סביבתם כמי שנמצאים בקשר מחייב.
המגמה השנייה קשורה בתחושה המשותפת לרוב רובן של השכולות, חברות ואלמנות גם יחד, כי באופן כללי הן אינן מובנות לסביבתן. תחושות אלו מתבטאות בתשובותיהן לשאלות פתוחות ובראיונות, ומשותפות לשכולים רבים (Silverman, 1986; Wortman & Silver, 2001). כך, רבות מהשכולות המשתתפות במחקר הנוכחי חשות בעוצמה חזקה כי רק מי שעברה אובדן דומה יכולה להבין אותן ומה שעובר עליהן, בעוד שכלפי החברה בכללותה הדבר לא מתאפשר. הן מספרות על תחושה של הכרח "ללבוש מסכות" במפגשים עם אחרים, לא לשתף ולא להראות מה באמת עובר עליהן, שכן הן לא יזכו לתמיכה או להבנה להן הן זקוקות. כך, המקום היחיד בו רבות מהן חשות מובנות ונתמכות, ועל כן גם שבה להן לפרק זמן תחושת הנורמאליות, הוא קבוצת התמיכה, בה הן פוגשות בנות אחרות שחוו אובדן זהה (Halle, 2003)[4]. דיון נוסף הקשור להשתתפות בקבוצות התמיכה מופיע בסעיף הבא (בעמ' 132).
 
1.א.3. אם כן, ראינו כי השכולות תופסות כי קיים יותר דמיון מאשר שוני בחוויות של חברות שכולות ואלמנות; ולאחר בדיקת החוויה הקשורה בלגיטימציה החברתית, שהעלתה כי בכל הקשור לתפיסת יחסה של החברה הישראלית בכללותה כלפי השכולות ישנו פער בין הקבוצות, שאינו קיים באשר לתפיסות לגבי התמיכה בחברה הקרובה. בשלב הבא נבחנו ההבדלים הסטטיסטיים בין שתי הקבוצות באשר לתגובות לאובדן כפי שנמדדו ע"י שאלוני המחקר.
בהקשר זה יש להקדים שתי הערות כלליות. הראשונה קשורה בכמות הגדולה של השוואות שנערכו בין שתי הקבוצות, לאחר שבניתוח הכללי שנערך (MANOVA) לא נמצא דפוס הבדלים מובהק בין הקבוצות. אם כן, לאור ריבוי הניתוחים יש לנקוט מידה של זהירות באשר להבדלים שכן נמצאו, ורצוי לבדוק האם ניתן לשחזרם במחקרים עתידיים.
שנית, יש לציין כי הניתוחים הסטטיסטיים נערכו כך שהמשתנים הדמוגראפיים בהם נבדלו האלמנות מהחברות הוחזקו כמשתנים מבוקרים: גיל, משך מערכת היחסים, מגורים משותפים, האם מות בן הזוג אירע במסגרת שירות בטחוני, הימצאות בקשר זוגי כיום והשתתפות בקבוצת תמיכה. באופן זה התאפשרה ידיעה ברורה יותר למה לייחס הבדלים סטטיסטיים שנמצאו - האם לסטאטוס הפורמאלי של הקשר עם בן הזוג שמת, או להבדלים הדמוגראפיים כגון משך מערכת היחסים עם בן הזוג בחייו והגיל, או ליותר מגורם אחד.
 
כאמור, נמצאו מעט מאוד הבדלים בין הקבוצות, מה שמחזק את המסקנה המרכזית הקשורה בהשערה זו, והיא שמעבר למספר הבדלים חשובים אך דקים, חווית האובדן היא מאוד דומה, וכי ניתן להתייחס לשתי קבוצות השכולות הללו בעצם כקבוצה אחת כאשר דנים בהשפעותיו של אובדן בן זוג בגיל צעיר.
בנוסף, אדגיש גם כי השפעות הגורמים הדמוגראפיים על ההבדלים בין הקבוצות היו מועטות ביותר: נמצאו הבדלים בתפיסת השתנות העצמי כחיובית וחשובה, שנובעים מהשונות בגילאים בין הקבוצות. נמצא גם כי האלמנות שהשתתפו בקבוצת תמיכה תפסו אותה כמסייעת יותר מאשר החברות, ממצא הנובע ממשך מערכת היחסים שהייתה עם הנפטר. בנוסף, נמצא הבדל אחד בין הקבוצות שאינו תלוי במשתנה דמוגראפי כלשהו: הבדל בתחושת המשמעות בחיים, הנובע ממשמעות המופקת ממימוש עצמי, ממצא בו אדון ראשית.
 
אם כן, נמצא הבדל בין הקבוצות בתחושת המשמעות בחיים, כפי שנמדדה ע"י שאלון המשמעות בחיים (MLS, Florian, 1989-90). כאמור, זהו ההבדל היחיד בין הקבוצות שאינו תלוי במשתנה דמוגראפי כלשהו (זאת למעט ההבדל בלגיטימציה להתאבל, כפי שדווח בסעיף הקודם).
כאשר נערכה בדיקה ספציפית יותר - באשר לשלושת הגורמים שנמצאו בשאלון המשמעות, נמצא כי ההבדל נובע מכך שהאלמנות, יותר מאשר החברות, חשו כי התנהגויות הקשורות להגשמה עצמית (כגון עבודה, התמודדות עם בעיות ותחושות יעילות עצמית), איבדו מהמשמעות שהייתה להן, או לא העניקו להם עוד תחושת טעם ומשמעות. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בהפקת משמעות מיחסים בין אישיים או מאמונה דתית.
בניסיון לחדד את ההבנה לגבי הממצא הזה, נערכה בדיקה דומה גם בקרב המשתתפות בקבוצת ההשוואה, ובה לא נמצא הבדל בין הנשואות לחברות שלא איבדו בן זוג. בנוסף ובהתאם לממצאי המחקר המקורי בו נעשה שימוש בכלי (Florian, 1989-90), נמצאה תחושת משמעות פחותה בקרב השכולות לעומת הלא שכולות (ראה גם השערה מס' 2).
אם כן, בהתאם לתיאורו של Crumbaugh (1972), שטען כי אובדן של אדם קרוב עלול להביא לתחושת חוסר משמעות, ולהתפתחותו של 'ריק קיומי' (מושג אותו טבע פרנקל, 1963/1981), ממצאי המחקר מצביעים על פגיעה בתחושת המשמעות עבור כל השכולות.
Gamino, Hogan & Sewell (2002) כותבים כי מותו של אדם אהוב מערער את תחושת המשמעות של השכול, ועל כן צפוי לעורר חיפוש מחודש של משמעות ופשר. כך, עסוקים השכולים במציאת מידה של קוהרנטיות, סדר, יכולת ניבוי, פשר ו/או ערך בחוויה הקשה שעברו. Neimeyer, Prigerson & Davies (2002) מוסיפים כי אנשים מחפשים משמעות בתהליך האבל, במאמץ להבנות נרטיב קוהרנטי של חוויות השכול, המאפשר להם לשמר תחושת המשכיות של מי שהיו (המשכיות העצמי), ובו בזמן להטמיע את המציאות החדשה (העולם שהשתנה) לתוך התפיסות שלהם לגבי מי שכעת הם חייבים להיות. תהליך זה הוא אקטיבי ודינאמי, ואינו רק תהליך קוגניטיבי-חשיבתי, אלא תהליך שהוא ברובו מרומז ומלא רגש, המתרחש לא רק במישור הבין אישי, אלא גם בשדה החברתי (Neimeyer, 2000).
Neimeyer, Keesee & Fortner (2000) כותבים כי אובדן הנמצא בפער ממבני הליבה של המשמעות שלנו עלול לזעזע את האמונות העמוקות ביותר שלנו. במקרים כאלו דרגת ההבניה מחדש שנדרשת עלולה להיות כה עמוקה, עד שאינה מסתיימת מיום מותו של האדם האהוב ועד מותנו שלנו. אם כן, ההיבט הקריטי היוצר אובדן טראומטי איננו בהכרח הנסיבות האובייקטיביות של כל מוות, אלא האופן בו הוא פוגש את מערכת האמונות האישית.אובדן טראומטי נבדל מאובדן שאינו טראומטי בכך שהוא מציף את הפרט בחוויות המנוגדות באופן רדיקלי לסכמות הקיימות עד שבלתי אפשרי להטמיען. עם זאת, אובדן פתאומי ובגיל צעיר הנו כמעט תמיד מנוגד לסכמות ולציפיות של מרבית השכולים, ובכך מעלה את הסיכון לחוות את האובדן כטראומטי ואת תהליך ההתאבלות כמורכב.
כאמור, נמצא גם כי עבור האלמנות הפגיעה בתחושת המשמעות קשה עוד יותר[5]. לאור התיאורים הללו, ניתן להעלות הסבר אפשרי לממצא לפיו האלמנות חוות פחות משמעות כתוצאה מהתנהגויות הקשורות למימוש עצמי. ייתכן שבתהליך ההתמודדות שלהן עם האובדן הן עורכות שינוי בסדרי העדיפות שלהן, כך שהן פחות מחשיבות הצלחה אישית ופחות שואבות משמעות מתחושת מימוש עצמי הנובעת למשל מקריירה ולימודים. נראה כי עבורן החיפוש והבניית המשמעות בעקבות האובדן נוגע יותר ליחסים בין אישיים משמעותיים, ובעיקר בקשר לילדים (תחום בו האלמנות אינן פגועות לעומת החברות או האימהות שלא איבדו בן זוג)[6]. אמשיך לדון בממצא זה ובהסבר המשוער בחיבור לממצאים הנוגעים לשינוי בעצמי, שלכאורה סותרים אותו.
 
כזכור, נמצאו שני הבדלים בין האלמנות לחברות השכולות, הקשוריםלטיב תפיסת השתנות העצמי: המידה בה השינויים בתפיסה העצמית שחוו השכולות הנם חיוביים וחשובים (שאלון תפיסת השתנות העצמי, ראה נספח ה'). יש לציין כי לא נמצאו הבדלים באשר למידת השינוי הנתפס (כלומר במידה בה השכולות תופסות כי השתנו לעומת מי שהיו לפני האובדן), או במידה בה הן מייחסות את השתנותן לאובדן.
בניתוחי השונות המשותפת נמצא כי ההבדלים נובעים מהגיל – כך שככל שהשכולה הייתה מבוגרת יותר, היא תפסה את השתנותה בעקבות האובדן כחיובית וכחשובה יותר[7].
בכדי לחדד ולהבין טוב יותר את הממצא האחרון, נערכה בדיקה דומה גם עבור קבוצת ההשוואה (אשר המשתתפות בה התבקשו לדווח עד כמה השתנו לעומת מה שהיו לפני 5 שנים). בבדיקה זו לא נמצא בקבוצת ההשוואה קשר דומה בין הגיל לחיוביות או לחשיבות השינויים בעצמי. בשלב הבא נערך ניתוח שונות דו גורמי, בו נמצאה השפעה משולבת מובהקת, והבדל מובהק בין החברות השכולות למשתתפות הלא-שכולות שאינן נשואות לבן זוגן. עם זאת, לא נמצא הבדל בין האלמנות לבין הלא-שכולות שנשואות לבני זוגן.
משמעות הממצאים הללו היא כי הפגיעה בערך העצמי בגיל צעיר היא היבט ספציפי לאובדן, והשלכותיו על השכולות תלויות גיל. כיוון שאין קשר בין מדדים אלה לבין הזמן העובר מאז האובדן (ראה דיון בהשערה 3), נראה כי ההסבר לממצא זה קשור בעיקרו לפגיעות של השכולות הצעירות בהקשר זה.
נראה כי השכולות הצעירות יותר מתקשות לעשות אינטגרציה בונה של האובדן וההתמודדות עמו כך שתבנה את הערך העצמי שלהן. הן חוות את השתנותן כפחות חיובית ומפחיתות בחשיבותה לעומת השכולות הבוגרות ולעומת הצעירות שלא איבדו בן זוג. מרביתן של החברות מצויות עדיין בגיל ההתבגרות, בשלב אותו כינה Erickson (1968) זהות לעומת בלבול תפקידים. בשלב זה עסוקות הצעירות במורטוריום, במאמצים לבנות להן זהות מגובשת ונפרדת. עבור רבות מהן הזהות העצמית שלהן נבנתה בתוך הקשר הזוגי עם הנפטר[8]. כך, המשימה המרכזית שעליהן לבצע בעקבות האובדן היא לא רק ליצור המשכיות של הזהות העצמית (continuity amid discontinuity, Bauer & Bonnano, 2001c), אלא בעצם להמשיך בתהליך עיצובה של הזהות העצמית, והפעם תוך כדי עיבוד האבל והקשר עם הנפטר, שהיווה את ה"חצי השני" של הזהות המתגבשת שהופרה. Harter (1999) טוענת כי ככל שאנו מתבגרים מתייצבת ההערכה העצמית, או שהיא בסימן עלייה. אם כן, הצעירות המצויות כיום בקשר זוגי ולא חוו אובדן אינן פגועות בכל הקשור לדימוי העצמי שלהן כיוון שלא חוו אובדן – שהוא האירוע המזעזע ומטלטל את המערך הנפשי כמו גם את הדימוי העצמי של השכולים (רובין, 1993). נראה כי מסיבה זו הצעירות שלא חוו אובדן אינן פגועות ביכולתן לחוות השתנות עצמי חיובית, ועל כן לא נמצא הבדל בין הצעירות לבוגרות בקרב הנשים בקבוצת ההשוואה.
בנוסף, נראה כי ניתן לקשור את הממצא הקשור בפגיעה בדימוי העצמי בקרב החברות השכולות להיעדר תחושת הלגיטימציה שהן חוות. אכן, נמצא בקרב החברות השכולות מתאם חלקי (כאשר השפעתו של הגיל מנוטרלת) בינוני, חיובי ומובהק בין תחושת הלגיטימציה לאבל בחברה הישראלית לבין חיוביות השינויים בעצמי, ומובהק שולית בין הלגיטימציה לחשיבות השינויים בעצמי. קשרים אלו לא נמצאו בקרב האלמנות. היעדר הלגיטימציה עלול להעצים את תחושת הבדידות והנטישה, ובכך לפגוע בתפיסת העצמי. בנוסף, היעדר זה עלול להפוך חלק מתהליכי ההתמודדות עם האובדן לסמויים מהעין עבור אחרים, ואף עבור השכולה עצמה, בתהליך שלילה עצמית של הלגיטימציה להתאבל (Doka, 1989a).
במחקר הנוכחי נמצאו קשרים מובהקים בין איכות השינויים בעצמי למדדים שונים של התמודדות עם האובדן, כגון התאבלות פעילה ואיכות התפקוד. קשרים אלו לא נמצאו עבור מידת השינוי הנתפסת. ממצאים אלו אינם מדווחים בהרחבה בעבודה הנוכחית, מפאת קוצר היריעה, אך הם משמעותיים בהיבט הזה, כיוון שהם מחדדים את ההבנה הקלינית שלנו לגבי פגיעותן של השכולות הצעירות, ושכולים בכלל. כך, ההבחנה כי שכולה מסוימת אינה מצליחה לחוות כי השתנותה בעקבות האובדן כוללת גם בהיבטים חיוביים וחשובים צריכה לשמש תמרור אזהרה הקשור בכך שהתמודדותה עם האובדן עלולה להיות קשה ומורכבת יותר.
 
כעת אבקש לנסות ולדון בשני הממצאים המרכזיים שנמצאו בהשוואות שבין החברות השכולות לאלמנות בכפיפה אחת. לכאורה אלו ממצאים סותרים, מכיוון שמחד האלמנות פגועות יותר מהחברות בכל הקשור לתחושת משמעות בעקבות האובדן. מאידך, נמצא כי החברות פגועות יותר מאשר האלמנות בכל הקשור ליכולת לחוות השתנות עצמי חיובית ולהקנות לה חשיבות. הממצא מבלבל במיוחד כאשר דנים בהשפעות האובדן על האלמנות. עבור החברות השכולות נמצאה פגיעה שנדמה כי ניתן להסביר אותה הגיונית בכל הקשור לדימוי העצמי שלהן. בנוסף, נמצא כי הן פגועות בתחושת המשמעות לעומת נשים שלא איבדו את בן זוגן, וזאת בהתאם לממצאים קודמים וההסברים התיאורטיים הקשורים לחיפוש משמעות בעקבות אובדן (e.g. Neimeyer, Keesee & Fortner, 2000). לעומתן, האלמנות פגועות במיוחד בכל הקשור למציאת משמעות בעקבות האובדן, אך אינן פגועות כלל ביכולתן לחוות השתנות עצמי חיובית, כלומר צמיחה אישית בעקבות האובדן. הממצא הזה מבלבל ומאתגר במיוחד, מאחר שנמצאו מתאמים מובהקים ובינוניים בין הפקת משמעות כתוצאה ממימוש עצמי לבין היכולת לחוות השתנות עצמי חיובית, ובין שני הגורמים לבין איכות ההתמודדות עם האובדן (כפי שמתבטאת ברמת ההתאבלות הפעילה, העיסוק בנפטר וקשיי תפקוד) – מתאמים עבור כלל השכולות ועבור האלמנות ספציפית. בכדי לנסות ולהציע פתרון אפשרי לחידה זו, ננסה לשוב ולהיזכר בכמה מההגדרות וההסברים הקשורים למציאת משמעות בעקבות אובדן, ולהשתנות העצמי בעקבותיו.
 
Neimeyer, Keesee & Fortner (2000) גורסים כי שכולים בונים ומבנים מחדש את המשמעות בחייהם ואת זהותם האישית תוך מגע עם אחרים בסביבתם. לטענתם, על מנת להבין את השְכוֹל בצורה המלאה ביותר, יש להבין כי הוא מתרחש בשלוש רמות הקשורות זו בזו - העצמי, המשפחה והחברה הרחבה. כך, ציפיות חברתיות, כמו גם תהליכים משפחתיים יכולים כמובן להשפיע על תהליך האבל הפרטי, ועל חיפוש הפשר והמשמעות בתוכו. בנוסף, ההתאבלות אינה כוללת רק תהליך למידה מחדש של העולם שהשתנה לנו עם האובדן, אלא גם למידה מחודשת של העצמי.
הבניה מחדש של משמעות אישית בעקבות אובדן קשורה במערכת היחסים של השכולות עם אחרים אמיתיים או סימבוליים, כמו גם במשאבים העומדים לרשותן. בתהליך האבל שלהן עומדות השכולות בפני המשימה של שינוי הזהות בכדי להגדיר מחדש את הקשרים שלהן לנפטר, תוך כדי שימור הקשרים עם אלו שחיים. מאמצים אלה יכולים להתאים או לא להתאים לעמדותיהם של אחרים, קרובי משפחה או כאלה שהקשר אליהם רחוק יותר. כך, על מנת להבין אפילו את הממדים הפרטיים ביותר של האובדן, עלינו למקמם בהקשר החברתי שתומך, מתנגד או מבטל את חוויותיהם של השכולות והצורך שלהן להשתנות. קושי בהיבט זה הופך את ההסתגלות לאובדן לקשה יותר, בעוד שהסכמה חברתית יכולה לתמוך ולסייע לניסוח מחודש קוהרנטי של נרטיב החיים (Neimeyer, Keesee & Fortner, 2000).
אם כן, נראה כי הציפיות החברתיות המופנות כלפי האלמנות קשורות יותר בהנצחה של זכר הנפטר, גם תוך כדי דאגה וטיפול בילדים שנותרו – כמשימה ראשונה במעלה. בנוסף, הן מחויבות יותר לשימור הקשרים עם משפחת הנפטר. Lopata (1996) כותבת על כך שישנן ציפיות חברתיות סותרות המופנות כלפי האלמנה – להנציח את זכרו של הבעל שמת, ובמקביל להיפרד די הצורך בכדי להמשיך הלאה. ציפיות אלה, כך נראה, הן פחות אינטנסיביות עבור החברות השכולות – עבורן מוקד הקושי שונה, וכרוך באי הכרה חברתית ובלחץ שלא להתאבל "יותר מידי זמן", אלא להמשיך במהירות הלאה בחייהן[9].
כך, נראה כי האלמנות מרכזות את מרבית המאמצים שלהן בעקבות האובדן, כולל במציאת פשר ומשמעות בחיים בהתמודדות הבין אישית. רבות מהשכולות הללו, כך נראה, מוותרות במידת מה על המימוש העצמי שלהן בשלבים שלאחר האובדן, והן עסוקות יותר בהבניית פשר לאובדן במובנים אחרים (ראה גם דיון בקשיים הבין אישיים עבור אלמנות להן יש ילדים בסעיף הבא).
לעומת זאת, עבור החברות השכולות מהווה המימוש העצמי אופציה זמינה בהרבה מאשר עבור האלמנות – והן משקיעות משאבים רבים בהרבה מאשר האלמנות בהתפתחות בנתיב הזה. כזכור, גם החברות פגועות בכל הקשור למציאת משמעות בחייהן, אך מאמציהן והפניוּת הרבה יותר שלהן בכיוונים אלה, בנוסף להיותן בראשית הדרך בכל הקשור לעיצוב קריירה וזהות מקצועית, מסייעים להן לחוות יותר משמעות מאשר האלמנות בכל הקשור לתחום הספציפי הזה. לסיכום, שתי הקבוצות פגועות ביכולתן לחוות משמעות בחייהן, אך החברות השכולות מצליחות "לצמצם פערים" לעומת הלא-שכולות בכל הקשור לתחושת משמעות ומימוש עצמי.
מאידך, נראה כי עבור נשים החוות אובדן בן זוג, הגיל מהווה גורם מחסן בפני פגיעה בערך העצמי, לפחות בכל הקשור ליכולת לחוות השתנות עצמי חיובית ולייחס לה חשיבות. כך, ייתכן כי עבור האלמנות, שהן מבוגרות יותר ותפיסתן העצמית בשלה יותר, ההשתנות בסדרי העדיפות קשורה אמנם לתחושה של פחות משמעות בחיים כתוצאה ממימוש עצמי, אך מביאה גם לתפיסה של השתנות עצמי חיובית. בכך, ישנו עבור האלמנות "פיצוי" על הפגיעה שעלולה להיגרם מאובדן תחושת המשמעות, ועל כן לא נצפים הבדלים בין האלמנות לחברות במשתני המחקר האחרים הקשורים בתגובות לאובדן, כגון התאבלות פעילה, עוצמת העיסוק בנפטר והתפקוד. במחקרים קודמים נמצא כי הערכות עצמי חיוביות מאפשרות במידה רבה את יצירתן של תחושות חוזק ומסוגלות, והתמודדות משופרת עם האובדן (e.g. Bauer & Bonanno, 2001a).
בנוסף, במחקר הנוכחי לא נמצא אמנם הבדל בין הקבוצות באשר לציון הצמיחה בעקבות האובדן (PTGI, Tedeschi & Calhoun, 1996), אך נראה כי יכולתן של השכולות הבוגרות יותר לחוות שינוי חיובי בעצמי לצד שינויים בסדרי העדיפות הנוצרים כחלק מההתמודדות עם האובדן, הם בעלי פוטנציאל טוב יותר להביא לחוויה של צמיחה אישית בעקבות האובדן והטראומה שעברו (Tedeschi & Calhoun, 2004).
לסיכום נקודה זו, אנו רואים ממצאים הפוכים בכיוונם בין החברות השכולות לאלמנות – פגיעה ממוקדת עבור האלמנות בתחושת משמעות, מול פגיעה ממוקדת עבור החברות השכולות בכל הקשור להשתנות עצמי חיובית. נראה שבסיכום הכללי של התגובות לאובדן ישנו איזון – ואכן לא נמצאו כל הבדלים בין הקבוצות בכל שאר משתני המחקר, כולל בתגובות המרכזיות לאובדן בהתאם למודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1999). על כל פנים, נדרשת בדיקה נוספת לגבי ההסברים שניתנו להבדלים שנמצאו, למשל בעזרת ניתוח איכותני של תשובותיהן של השכולות לשאלה פתוחה המבקשת מהן לדון בהשתנותן והשתנות תפיסת העולם שלהן בעקבות האובדן – ניתוח שלא נערך בשלב הנוכחי במחקר.
 
ממצא נוסף, בעל מובהקות שולית, אך מסקרן למדי, קשור בהפקת תועלת מהשתתפות בקבוצת תמיכה. אם כן, נמצא כי האלמנות שהשתתפו בקבוצת תמיכה נטו לחוות את השתתפותן כמסייעת יותר מאשר החברות השכולות. בניתוח השונות המשותפת נמצא כי משך מערכת היחסים עם בן הזוג שנפטר היווה גורם המסביר את ההבדל הזה. כך, ככל שהקשר היה ארוך יותר, גדלה התחושה שההשתתפות סייעה לשכולה בהתמודדות. הסבר אפשרי לממצא זה קשור אולי לסוגי התמיכה שחוו השכולות בהשתתפות. מהתשובות של השכולות לשאלה הפתוחה בה התבקשו לפרט כיצד ובמה סייעה ההשתתפות בקבוצה, נראה כי האלמנות נטו יותר לדווח על הפקת תועלת מעשית וקבלת תמיכה אקטיבית מההשתתפות בקבוצה (מתוך 12 שכולות שדיברו על  כך 8 היו אלמנות ורק 4 חברות). כך למשל, האלמנות דיברו יותר על כלים מעשיים כמו מתן פתרונות ודרכי התמודדות עם קשיים בדרך. לעומת זאת, לא היה הבדל בין הקבוצות בתחושה שהקבוצה מעניקה תמיכה רגשית הקשורה לאחזקה, שיתוף רגשי ותחושת נוחות וביטחון במפגש. יש לנקוט זהירות בפירוש הממצא הנוכחי, מכיוון שנמצא הבדל מובהק בין האלמנות לחברות השכולות בשיעור המשתתפות בקבוצת תמיכה, כאשר שיעור גדול בהרבה של חברות השתתפו בקבוצות לעומת האלמנות.
Walter (2005) מסכמת ארבע מטרות מרכזיות עבור קבוצת תמיכה בשכולים שאיבדו בני זוג. מטרות אלו מושגות לטענתה, בכך שהמשתתפים בקבוצה משתייכים לקהילה, שעל אף היותה זמנית, היא סביבה בה הם מובָנים וזוכים לאישור וסיוע. המטרה הראשונה לטענתה היא סיוע בהתמודדות עם הכאב והיגון בעקבות האובדן, כולל ליווי בתהליכי האחזקה (holding on) והשחרור (letting go) האופייניים לתהליך זה. המטרה השנייה היא סיוע בהפחתת תחושת הבדידות והבידוד החברתי ממנו סובלים פעמים רבות השכולים, וזאת תוך מתן הכרה ואישור לחוויותיהם. המטרה השלישית היא ליווי, סיוע ותמיכה בשכולים בתהליך בו הם מתחילים לראשונה לתכנן עתיד חדש ושונה עבור עצמם. בתהליך זה הם מתחילים להבין ולהכיר כי הם עומדים לעבור שינויים גדולים בעצמם ובחייהם. המטרה האחרונה היא מתן אפשרות להתקדמות הדרגתית ובקצב מותאם לכל אחד ואחת מהשכולים, לאור הלחץ החברתי בו רבים מהם נתקלים "להשתקם" במהרה ולחזור לתפקוד וליצרנות.
Phillips (2005) כותבת על ניסיונה בהנחיית קבוצת אלמנות בעקבות הפיגוע בבנייני מרכז הסחר העולמי ("התאומים") בניו יורק (פיגועי ה-9/11). היא מתארת את קבוצות התמיכה בשכול כמסגרת המציעה למשתתפותיהן סביבה בטוחה ותומכת, בה הן יכולות לבטא את רגשותיהן, לקבל מידע הנוגע לתהליכי האבל, ולחלוק מידע ותחושות עם שכולות נוספות. בזכות מפגש זה יכולות השכולות להפחית מתחושות הבדידות שלהן, הבושה והעצב, להעלות את הדימוי העצמי כתוצאה מהתמיכה החברתית, ואף לפתח כישורי התמודדות עם האובדן. כאשר קבוצת התמיכה הומוגנית באופייה, כלומר אין פערים ממשיים בגיל, מין ובנסיבות האובדן (רוב השכולות במחקר הנוכחי, כמו השכולות בקבוצת התמיכה שהיא הובילה, איבדו את יקיריהן באופן לא צפוי), ישנו חיבור ואישור מיידי של התחושות, היוצרים הזדהות חזקה בין חברות הקבוצה. בעקבות האובדן הפתאומי והאלים של בן הזוג (שוב, הדומה במידה רבה למרבית האובדנים במחקר הנוכחי) ישנה התקפה קשה על מערכת העצמי, ואובדן של אובייקט עצמי פנימי וחיצוני. במקרה שכזה הקבוצה מספקת הרבה יותר מאשר תמיכה בלבד, אלא מקום טיפולי שבו ניתן לחלוק, לזכות באישור ולחוש נורמאליות בתחושות הלא נורמאליות המלוות את האובדן הטראומטי.  
מחקר השוואתי שנערך בקרב אלמנים ואלמנות, בין שכולים שהשתתפו בקבוצות תמיכה לבין מי שלא השתתפו, העלה ממצאים מעניינים וחשובים (Levy & Derby, 1992; Levy, Derby & Martinkowsky, 1993). ראשית, נמצא בקרב כלל השכולים כי הליכה לקבוצת תמיכה נתפסת כבעלת סטיגמה שלילית, כלומר שמי שנעזר בקבוצת תמיכה נתפס כלא מספיק עצמאי. מעבר לכך, נמצא כי שכולים שהשתתפו בקבוצות תמיכה דיווחו כי חוו יותר אירועים לוחצים, ודורגו גבוה יותר במדדים של דיכאון, חרדה, כעס ותחושת לחץ סובייקטיבית.
בקרב כלל משתתפי המחקר נמצאה ירידה לאורך הזמן במידת המצוקה הקשורה במדדים אלה, שלא נבדלה בין משתתפי קבוצת התמיכה למי שלא השתתפו. יחד עם זאת, נמצא גם כי עבור המשתתפים בקבוצה, ככל שהשתתפו בכמות פגישות גדולה יותר, כך הייתה ירידה במידת הכעס בעקבות האובדן. בנוסף, ככל שהשתתפו ביותר פגישות בקבוצה, כך עלתה תחושת התמיכה החברתית, וירדה תחושת הלחץ הסובייקטיבית. תוצאות מחקר זה מצביעות על כך שעקב הסטיגמה החברתית השלילית, שכולים הנמצאים במצוקה גדולה יותר נוטים להצטרף קבוצת תמיכה, וזאת מכיוון שעבורם עדיפה כנראה הסטיגמה על פני המצוקה הרגשית. בנוסף, עבור שכולים אלה מסייעת ככל הנראה קבוצת התמיכה להתאושש בקצב הדומה לאלו שאינם מצטרפים לקבוצת תמיכה, וזאת הרבה בעזרת העלייה בתחושת התמיכה החברתית.
מפאת קוצר היריעה, וההגבלה שנוצרה מכך ששיעור ההשתתפות בקבוצות תמיכה לא היה שווה בין האלמנות לחברות השכולות, לא דווחו בפרק התוצאות השוואות בין שכולות שהשתתפו בקבוצת תמיכה לבין השכולות שלא השתתפו. לאור הממצאים במחקרים הקודמים, והמטרות החשובות בהן מסייעות קבוצות התמיכה לשכולות, טוב ייעשה באם מחקר עתידי יוכל לבחון לעומק את ההבדלים בין מי שבחרו להשתתף בקבוצת תמיכה לאלו שהשתתפות כזו נבצרה מהן מסיבות טכניות שונות, או שבחרו שלא להשתתף.
 
מעבר להבדלים שנידונו לעיל, נמצאו מספר הבדלים בין האלמנות לחברות גם בכל הקשור ליצירת קשר זוגי חדש. נמצא כי מעבר לזמן שחלף מאז האובדן (שהוא הגורם המשפיע ביותר כמובן על הסיכוי ליצור זוגיות חדשה לאחר האובדן), לחברות השכולות סיכוי טוב יותר ליצור מערכת יחסים זוגית חדשה מאשר לאלמנות[10].
רמזים אפשריים למקורות ההבדל נמצאו בניתוחים שבחנו את הדרכים השונות בהן קשורים הסטאטוס של הקירבה לנפטר והקטגוריות של יצירת קשר זוגי חדש, באשר למשתני המחקר השונים. בבדיקות אלה נמצא כי האלמנות שאינן מצויות כעת בקשר זוגי חוות את אובדנן כאירוע מזעזע וקשה יותר - הן לעומת החברות השכולות שטרם יצרו זוגיות חדשה, והן לעומת האלמנות שיצרו קשר זוגי חדש. לא נמצאו הבדלים שכאלה בקרב החברות השכולות.
בנוסף, נמצא כי החברות השכולות שטרם יצרו זוגיות חדשה מדווחות על פחות הימנעות בקשרים הבין אישיים לעומת האלמנות שלא יצרו עדיין זוגיות חדשה.
כך, נראה שעבור האלמנות היכולת ליצור זוגיות חדשה קשורה בהקלה בתחושות כי האובדן הנו אירוע מזעזע ומטלטל, בעוד שבקרב החברות אין תחושות אלו משפיעות או מושפעות מיצירתה של זוגיות חדשה. ניתוח נתיבים ראשוני שנעשה בעזרת תוכנת AMOS רומז כי סדר הזמנים הנכון הוא כי המצוקה הטראומטית היא זו ששוככת קודם, ורק אז יכולה האלמנה להיות פנויה יותר לאפשרות ליצור קשר זוגי חדש. עם זאת, נדרשים ניתוחים מפורטים ומדויקים יותר בעתיד בכדי לתמוך במסקנה זו.
כאמור, אלמנט נוסף המקל על החברות השכולות ביצירת זוגיות חדשה היא הנטייה להפגין פחות הימנעות בסגנון ההיקשרות שלהן בעקבות האובדן ובטרם יצרו זוגיות חדשה. דיון מעמיק יותר באשר להימנעות בעקבות האובדן מופיע בסעיף הבא (1.ב.), לאור הממצא כי באופן כללי שכולות שהיו אימהות בעת האובדן נמנעות יותר מאשר שכולות שלא הו אימהות בעת האובדן. ממצאים נוספים הקשורים ביצירת קשר זוגי חדש לאחר האובדן נדונים בהרחבה בהשערה החמישית.
לסיכום סעיף זה בהשערה אחזור ואדגיש כי בהשוואות שנערכו בין החברות השכולות לאלמנות כמעט שלא נמצאו הבדלים. המשמעות היא שבאופן גורף, המשבר החריף הפוקד אישה צעירה בעקבות אובדנו של בן הזוג שלה הוא בעל מאפיינים המשותפים לרובן, ולא משנה באיזו מידה ההגדרה של הקשר כזוגיות היא סובייקטיבית. בהשערה לעיל נותחו לעומק ההבדלים שכן נמצאו בין הקבוצות, בכדי שיסייעו לנו הקלינאים ואנשי המחקר, כמו גם הציבור בכללותו, לכוון נכון יותר את תשומת הלב בבואנו במגע עם שכולות עם מאפיינים שונים, כגון גיל, משך הקשר שהיה להן עם בן הזוג, וידיעה לגבי השפעותיו של הסטאטוס הפורמאלי של הקשר.
 
1.ב. השוואת התגובות לאובדן בין האימהות בעת האובדן לבין השכולות ללא ילדים.
ההשוואות שבין האימהות בעת האובדן למי שלא היו אימהות אז נערכו לאחר שעלו מתוך החומר האיכותני רמזים כי ההשוואה הזו חשובה ומתבקשת. כך, בתשובות לשאלה הפתוחה כותבות 21 מהשכולות כי אמנם בסה"כ אין הבדלים גדולים בין חברות שכולות לאלמנות, אך ציינו כי ישנו הבדל משמעותי בכל הקשור לקשיים בהתמודדות עם האובדן, לטובה ולרעה, בין מי שהיו אימהות בעת האובדן לאלו שלא. כלומר, נוכחותם של ילדים הנותרים מיותמים בעקבות האובדן הופכת את ההתמודדות עמו למורכבת יותר[11]. הרושם העולה מהחומר האיכותני מצטרף להסתכלות עכשווית על החברה הישראלית, בה ברבדים רבים של האוכלוסייה חיים משותפים עוד בטרם הנישואין הופכים מקובלים, והקשר הזוגי זוכה ללגיטימציה חברתית ומשפחתית גם בטרם הנישואין. כך, השינוי בחייהם של הצעירים בעקבות החתונה אינו משמעותי כפי שהיה בעבר. שינוי גדול ודרמטי יותר בחיים מתרחש בעקבות הלידה, אז מתמודדת האם הטרייה עם מספר רב של אתגרים חדשים, הכוללים הגדרה מחודשת של עצמה כאם וכבת זוג (פלגי-הקר, 2005). מובן שמלבד האתגרים בפניהם ניצבת האם, גם האב ושניהם כזוג עוברים תקופת שינויים גדולה המצריכה הסתגלות (e.g. Palkovitz, Copes & Woolfolk, 2001). ההבדלים שבין האימהות בעת האובדן למי שלא היו אימהות ידונו בפסקאות הבאות.
אם כן, בהשוואות שנערכו בין השכולות שהיו גם אימהות בעת האובדן לבין השכולות האחרות, חברות או אלמנות, להן לא היו ילדים, התגלו כמה הבדלים חשובים ומעניינים, שלא נמצאו בהשוואות שבין האלמנות לחברות השכולות. במילים אחרות, נמצאו יותר הבדלים מובהקים בהשוואות אלה מאשר נמצאו בהשוואה שבין החברות לאלמנות. הבדלים אלו נגעו למספר תחומים מרכזיים, שרובם קשורים ביחסים בין אישיים ובמסלול השני שבמודל הדו מסלולי לשכול, קרי – המשך הקשר עם הנפטר. ספציפית, נמצאו הבדלים בטיב השינויים בעצמי, בהימנעות בהיקשרות, ובתחושות שליליות יותר לצד פחות אידיאליזציה כלפי בן הזוג מצידן של מי שהיו אימהות בעת האובדן. הבדלים אלה יידונו כעת.
אם כן, ראשית נמצאו הבדלים מובהקים בין האימהות ללא-אימהות באשר לטיב השינויים בעצמי, כלומר עד כמה ההשתנות בעקבות האובדן חיובית, ועד כמה חשובים השינויים בתפיסה העצמית. כזכור, נמצא כי הבדלים אלה תלויי גיל, ואינם נובעים מסטאטוס הקשר או מאימהות. הבדלים אלו נדונו בסעיף הקודם בהשערה.
הבדל אחר שנמצא בין הקבוצות היה במידת ההימנעות בקשרים בין אישיים קרובים, כפי שהיא נמדדת בשאלון ההיקשרות למבוגרים (נספח ו', Brennan, Clark & Shaver, 1998). נמצא כי השכולות שהנן אימהות מדרגות את התנהגותן כיותר נמנעת ביחסיהן הבין אישיים, כלומר הן מדווחות על פחות חיפוש קירבה ביחסיהן עם אחרים משמעותיים שאינם ילדיהן. ההבדל נמצא הן לעומת השכולות שאינן אימהות והן לעומת האימהות בקבוצת ההשוואה. בנוסף, נמצאו הבדלים בין הקבוצות בפיזור דפוסי ההיקשרות, כאשר השיעור של האימהות בשתי הקטגוריות הקשורות בהימנעות (נמנעת-מבטלת ונמנעת-מפוחדת) היה גבוה בהרבה מאשר זה של החברות השכולות ושל הנשים בקבוצת ההשוואה, בעוד ששיעור בעלות ההיקשרות הבטוחה היה נמוך מזה של שאר משתתפות המחקר.
מבט מעמיק יותר בקשר שבין הימנעות ליצירת קשר זוגי חדש, מלמד כי השכולות שהן גם אימהות ועדיין לא יצרו זוגיות חדשה נמנעות יותר בקשרים בין אישיים לעומת השכולות שאינן אימהות, ואף הן לא יצרו עדיין זוגיות חדשה. לא נמצאו הבדלים אחרים במידת ההימנעות בתוך כל קבוצה וביניהן, וגם לא קשר בין מידת ההימנעות המדווחת בקשרים לבין הזמן מאז האובדן. עם זאת, הממצא הזה מצביע על פגיעה מסוימת בעקבות האובדן עבור אימהות שאיבדו את בן זוגן - בתחום ההיקשרות. פגיעה זו מתבטאת בעלייה מדווחת בהימנעות בקשרים בין אישיים, ובעיקר בשלבים הראשונים שלאחר האובדן, בטרם יצרו קשר זוגי חדש.
משמעותו האפשרית של ממצא זה היא פגיעה ביכולת של האימהות שאיבדו את בני זוגן ליהנות ולהפיק תועלת מיחסים בין אישיים קרובים. נראה כי הן חשות יותר בדידות ויותר קושי לפנות ולקבל עזרה ותמיכה חברתית מקרוביהן במשפחה ובחוג החברתי שלהן.  
בדרך כלל מקובל להתייחס להיקשרות כדפוס אישיותי ארוך טווח, רגשי וקוגניטיבי, הקשור לאופן בו אנשים מפרשים ומתנהגים במערכות יחסים משמעותיות בחייהם (Bowlby,1971) . עם זאת, אפשר שממצא זה מרמז על שינוי בדפוסי ההיקשרות בעקבות האובדן, ולא רק השפעה של דפוס היקשרות קיים ונמשך על הסגנון והאיכות של ההתמודדות עם האובדן (e.g. M. Stroebe, Schut & W. Stroebe, 2005). ייתכן שעבור האלמנות שהן גם אימהות, המשימה הכפולה של התמודדות עם האובדן לצד הצורך להוות עבור הילדים דמות אימהית המסייעת גם בהתמודדות שלהם, מקשה עליהן וניכרת בין היתר בהימנעות מקשרים בין אישיים מעבר לתא המשפחתי והאנשים הקרובים במיוחד. המחויבויות שלהן רבות ומורכבות יותר. לכך מצטרפת התחושה כי הן בסופו של דבר לבדן בתהליך הזה, כיוון שפעמים רבות אין להן אפשרות להיתמך באחרים, או שאינן מעוניינות בכך[12].
אם כן,  שאלת המקור והתוצאה בנוגע לממצא זה נותרת כרגע ללא מענה מספק: האם כתוצאה מהמצוקה הקשה בעקבות האובדן מתרחקות האימהות מקשרים בין אישיים, או שבמהלך הזמן ישנה ירידה בתמיכה החברתית לה הן זוכות, מתוך עייפות של הסביבה וחוסר יכולת להכיל לאורך זמן את הקשיים של האלמנה, ומתוך כך נובעת ההתרחקות מקשרים בין אישיים.
יחד עם זאת, הימנעות בהיקשרות לבדה אינה מסבירה האם ישנה בהכרח פגיעה ביכולת להתמודד עם האובדן או לא. ממצאים עדכניים ממחקר שעסק בקשר שבין הימנעות בהיקשרות להסתגלות לאובדן, ועשה שימוש באותו כלי מדידה להיקשרות, מעלים כי ישנו הבדל בין שני סגנונות ההיקשרות השונים הכוללים הימנעות. כך, שכולים שסגנון ההיקשרות שלהם נמנע-מפוחד מתקשים יותר להסתגל לאובדן, בעוד ששכולים שסגנון ההיקשרות שלהם נמנע-מבטל מפגינים דווקא עמידות (resilience) בהתמודדותם עם האובדן (Fraley & Bonanno, 2004).
בבדיקות שנערכו במסגרת המחקר הנוכחי (אך לא דווחו במלואן בפרק התוצאות מפאת האורך והעומס הרב של הממצאים) נמצא דפוס זהה, כאשר משתתפות להן סגנון נמנע-מפוחד חוות יותר קשיים בהסתגלות לאובדן, בטווח רחב של חוויות: יגון מורכב, קשיי תפקוד, חיוביות השינויים בתפיסת העצמי, צמיחה בעקבות האובדן ומשמעות בחיים. בדיקה נוספת העלתה שאכן לאימהות סיכוי גבוה יותר להיכלל בשני הסגנונות הקשורים בהימנעות, אך נראה כי יש לסייג את הדיון בהשלכות של ההימנעות הגבוהה יותר לגבי ההסתגלות לאובדן. כך, קשיי התמודדות בולטים עם האובדן ניכרים שכולות שסגנון ההיקשרות שלהן הוא נמנע-חרד, ובמחקר הנוכחי נראה שאלמנה שהיא גם אם לילדים שהתייתמו נמצאת בסיכון גבוה יותר להיות בעלת סגנון היקשרות שכזה.
רובין (1993) טוען כי אחת מהמטלות המרכזיות בתהליך ההתמודדות עם האובדן היא ההפנמה תוך עיבוד של דמות הנפטר והקשר עמו. חוקרים נוספים חולקים את אותה טענה, ומוסיפים כי הפנמה זו ומציאת האיזון בהיבטים הקשורים להמשך הקשר לנפטר מסייעים הן לירידה ברמת היגון החריף (Shear & Shair, 2005), והן לחזרה לטווח מלא יותר של אפשרויות באשר לדפוסי ההיקשרות לאחרים משמעותיים שנותרו (Field, Gao & Paderna, 2005). כך, ייתכן כי לאחר השלב החריף של התגובה לאובדן, ועם השיפור הקשור לעיבוד הקשר לנפטר, חווה השכולה הקלה גם בקשיים הקשורים להימנעות במערכות היחסים.
הבדלים נוספים שנמצאו בין הקבוצות קשורים להיבטים שונים של הקשר לנפטר, קרי למסלול II במודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1999). ראשית, יש לומר כי לא נמצאו הבדלים באשר לעוצמת היגון ומורכבותו (כפי שנמדדו ע"י שאלון היגון המורכב (Prigerson & Jacobs, 2001) וע"י הגורם הראשון בשאלון הדו מסלולי (Rubin et al., 2004)), וגם לא בתחושת הקירבה לנפטר והעיסוק בצדדים החיוביים של הקשר עמו (כפי שנמדדו ע"י שאלון המשך הקשר לנפטר (Field, Gal-Oz & Bonanno, 2003) וגורם 3 בשאלון הדו מסלולי). באופן כללי וגורף, הקשרים עם בן הזוג מתוארים כקרובים ועם מידה מעטה יחסית של קונפליקט וריחוק - הן בקרב השכולות והן בקרב הנשים בקבוצת ההשוואה.
עם זאת, כן נמצאו הבדלים בעיקר בכל הקשור לתחושות שליליות כלפי בן הזוג, הן בתפיסות העכשוויות של השכולות לגבי למערכת היחסים שהייתה להן עם הנפטר בחייו, והן בתחושותיהן כלפיו כיום (כפי שנמדדו ע"י הגורם החמישי בשאלון הדו מסלולי, וע"י דירוגי תיאור הנפטר): נמצא כי שכולות שלא היו אימהות בעת האובדן מדווחות על פחות קונפליקט בקשר שהיה עם בן הזוג, ועל פחות ריחוק והימנעות ממנו לעומת השכולות שהיו אימהות בעת האובדן, כמו גם לעומת הנשים בקבוצת ההשוואה. השכולות שלא היו אימהות כוללות גם יותר ביטויי רגש חיוביים בתיאורן אותו לעומת הנשים בקבוצת ההשוואה, ויותר האדרה שלו (אידיאליזציה) לעומת כל שאר המשתתפות. בנוסף, בתיאורי הנפטר הפתוחים של האימהות נמצאו יותר רגשות שליליים כלפי בן הזוג הן לעומת התיאורים של השכולות שאינן אימהות והן לעומת התיאורים של קבוצת ההשוואה.
הממצאים הללו קשורים גם למשך מערכת היחסים שהייתה עם הנפטר בחייו. כלומר, ככל שהקשר נמשך זמן רב יותר, כך היו בו יותר רגשות אמביוולנטיים, ופחות האדרה. עם זאת, ההבדלים בין האימהות לאלו שלא היו אימהות נותרים מובהקים גם כאשר הוחזק משך הקשר כגורם מבוקר. כאמור, ההבדלים קיימים גם ביחס לנשים מקבוצת ההשוואה, להן מערכות יחסים ארוכות באותה מידה, ואף יותר, ועדיין הן פחות אמביוולנטיות. מכאן שמשך מערכת היחסים עם בן הזוג בחייו אינו מסביר בלבדית את ההבדלים הללו, אלא שנראה כי התחושות האמביוולנטיות הן תוצר של המצב המורכב לאחר האובדן.
בהמשך לכך, נמצא גם כי השכולות שלא היו אימהות בעת האובדן כללו בתיאוריהן הפתוחים יותר ביטויי חיפוש כלפי בן הזוג מאשר השכולות שהיו אימהות והנשים בקבוצת ההשוואה. לצד זאת, התיאורים של השכולות שאינן אימהות דורגו כמבטאים רמה גבוהה יותר של נפרדות לעומת שאר המשתתפות במחקר – השכולות שהן אימהות והנשים בקבוצת ההשוואה.
Lopata (1996) כתבה כי אלמנות נוטות להאדיר את בן זוגן שמת מתוך הניסיון שלהן להתמודד וליישב את הסתירה שבין שתי משימות מרכזיות עבורן בתהליך האבל. מחד, עליה לוודא את שמירת הקיום החברתי של הנפטר ואף את הגדרת הביוגרפיה שלו מחדש במונחים חיוביים יותר. מאידך, עליה להיפרד ממנו באופן מספיק בכדי לאפשר המשך של קשרים קיימים ואף פיתוח של קשרים חדשים, ובכך גם ליצור לעצמה תפקיד מגדיר חדש של אישה בוגרת ללא פרטנר. רובין (1995) כותב בעקבות הממצא כי הורים שכולים מאדירים את בניהם המתים יותר מאשר הורים לא שכולים את בניהם החיים, כי ייתכן שהנטייה המתועדת של שכולים רבים להאדיר את אהוביהם שמתו קשורה בכך שהם אינם מספקים התנהגויות שיפריכו או יערערו את איזונה של התמונה האידיאלית. הוא כותב כי עבור הורים שכולים שעסוקים באינטנסיביות רבה בדמות הבן, מזדהים עמו, מאדירים אותו ומעורבים רגשית עמו, עלולה להידחות התרת האבל שלהם.
הממצאים במחקר הנוכחי שופכים אור מעט שונה בהיבט הזה של העיסוק בנפטר. ראית, ובניגוד להערכתה של Lopata (1996), ולממצאים ממחקר ההורים השכולים (טמיר, 1987; רובין, 1995) נמצא כי אלמנות שהיו אימהות בעת האובדן לא האדירו את בן זוגן שמת יותר מאשר הנשים הלא-שכולות את בני זוגן החיים, ולא הפגינו התנהגות חיפוש גבוהה יותר. ישנה כאן דיפרנציאציה ברורה באשר לעיסוק בנפטר והייצוג שלו בין האימהות למי שלא היו אימהות, ונראה כי עבור השכולות שלא היו אימהות, העיסוק האינטנסיבי והמידה הרבה יותר של רגש חיובי ואידיאליזציה אפשרו דווקא להגיע להישג התפתחותי של נפרדות, שוב בניגוד לממצאי מחקר ההורים השכולים, לפיו עיסוק יתר בנפטר עלול להביא לעיכוב בהשגת הנפרדות והתרת האבל.
הסבר אפשרי לממצאים אלו, אליהם מצטרפת ההימנעות בהיקשרות עליה דיווחנו קודם, יכול להיות כי השכולות אשר להן ילדים חוות יותר תסכול וקשיים מעשיים בחיי היומיום שלהן, קושי הקשור בחלקו גם לטיפול בילדיהן שנותרו יתומים וסיוע להם. הקושי ניכר גם בכל הקשור ליחסי האובייקט המופנמים בעקבות האובדן. על האם להחזיק בשני קצוות – הן של שימור דמות חיובית ואידיאלית כלפי בן הזוג שאבד, והן של תפקוד סטנדרטי, בו עולים כעס ותסכולים הקשורים להיעדרותו. כפי שכותב אוגדן (1989/2001), הרי שביחסי האובייקט שבין האם לילדיה, היא מחזיקה בתוכה גם את דמות האב, ונראה שהיא ממשיכה לעשות כן גם לאחר מותו. בנוסף, במחקרים אחרים נמצא כי לאחר מותו של הורה נוטים הילדים להתנחם בכך שהם יוצרים יחסים מדומיינים אידיאליים עם ההורה המת, ובכך מותירים את ההורה החי מפוצל, כדמות שכולה רעה ומענישה (Raphael, 1983). נראה כי קשיים אלה מתבטאים עבור האימהות בהתגברות של התחושות השליליות כלפי בן זוגן המת והקשר שהיה עמו, וכן בפגיעה המצוינת לעיל בכל הקשור להימנעות ביחסים בין אישיים. מאידך, נראה כי האימהות חשות גם כי ההתמודדות המורכבת והקשה שלהן סייעה לשינוי חיובי באישיותן. על כן, ולמרות שלא נמצא הבדל בין האימהות לשכולות שלא היו אימהות בשאלון הצמיחה בעקבות אובדן (PTGI, Tedeschi & Calhoun,1996), נראה כי האימהות בשלות ופנויות יותר לחוות צמיחה אישית בעקבות התמודדותן עם האובדן (Tedeschi & Calhoun, 2004).
לעומת האימהות, נראה כי השכולות שלא היו אימהות בעת אובדנן היו פנויות יותר לעסוק בקשר לבן זוגן שאבד, מה שלא אפשרי עבור האימהות, ולא נדרש עבור מי שאינן שכולות. העיסוק מתבטא ראשית בחיפוש ועיסוק בדמותו המוחשית, הפלאסטית. דבר זה, לצד מערכת היחסים הקצרה שהייתה עמו - ממנה זכורה בעיקר ההתאהבות החזקה ותחושת הראשוניות וההתרגשות, מביא אותן להאדרה כלפי בן הזוג והקשר שהיה, לעלייה ברגשות החיוביים כלפיו ולהפחתה במידת הקונפליקט בקשר עמו. נראה כי רמת העיסוק הגבוהה הזו בקשר לבן הזוג שנפטר, ורמת הקונפליקט הנמוכה מאפשרות גם עיבוד מסוים של הקשר ושל דמות הנפטר, וכך רמת הנפרדות בתיאוריהן גבוהה הן מזו של השכולות שהן אימהות, והן מזו של הנשים בקבוצת ההשוואה. השכולות שאינן אימהות מתארות את בן הזוג באופן המציג אותו יותר כאדם בזכות עצמו, כסובייקט וכדמות אינטגרטיבית יותר, ופחות תוך שימוש בו כאובייקט זולת-עצמי מרגיע ומווסת או מתסכל (Kohut, 1971). נראה כי עבור השכולות שלא היו אימהות, השחרור היחסי מקונפליקט והנטייה להאדיר את הנפטר אכן מסייעים להם לגשר על המשימות הסותרות עליהן כתבה Lopata (1996), של שמירת קיומו של הנפטר מחד, עם השתחררות מספקת בכדי לשמר קשרים אחרים וליצור אחרים. הדבר מתבטא גם ביכולתן ליצור קשרים זוגיים חדשים.
חשוב לציין כי לא נמצאו הבדלים בין השכולות שהיו גם אימהות לבין השכולות שלא היו אימהות בעת האובדן בהיבטים של המסלול הראשון במודל הדו מסלולי לשכול, קרי התפקוד הפסיכולוגי והחברתי כמו גם בהיבטים טראומטיים בעקבות האובדן.
 
לסיכום חלק זה בהשערה - נמצאו מספר הבדלים משמעותיים בין השכולות שהיו אימהות בעת האובדן לבין השכולות שלא היו אימהות. כאשר נוספו לתמונה גם הנשים בקבוצת ההשוואה, אימהות וכאלו שאינן אימהות, התחדדה התמונה באשר להבדלים הללו עוד יותר. ההבדלים שנמצאו קשורים רובם ככולם למסלול השני שבמודל הדו מסלולי לשכול, קרי הקשר עם הנפטר.
מתוך הממצאים בסעיף זה והסעיף הקודם לו עולה המסקנה כי חברות ונשים נשואות שאינן אימהות דומות בממדים פסיכולוגיים רבים זו לזו, ונבדלות במספר תחומים מנשים בקשר מחייב להן ילדים. מסקנה זו מתחזקת כאשר אנו מתבוננים בהשוואות שנערכו בקרב הנשים שאיבדו בן זוג, בהן ההבדלים בין אימהות ללא-אימהות ברורים ורבים יותר מאשר ההבדלים בין חברות שכולות לאלמנות פר-סה.
מהניתוחים שנערכו עולה כי כאשר מגיעים בני זוג במערכות יחסים מחייבות לשלב בו מביאים ילדים משותפים לעולם, הרי שהזוגיות שלהם מתחזקת והקשר מלא יותר. כפי שנמצא, הנשים בקבוצת ההשוואה להן ילדים חוות קירבה רבה במיוחד לבן הזוג, ותחושת חוסן, תפקוד ושביעות רצון גבוהות בחייהן. מתוך כך, אובדן בן הזוג בשלב זה נחווה כקשה ומורכב, נראה כי עבור האימהות, מוקד הקושי בכל הקשור לעיבוד הקשר עם בן הזוג שונה. בעוד שעבור השכולות הצעירות יותר, מוקד ההתאבלות הוא על "מה שיכול היה להיות", מוקד המחזק את ההאדרה ותחושות הקירבה כלפי בן הזוג, הרי שעבור האימהות המוקד הוא על מה שכבר הושג, וייתכן שבשל כך מתחזקות התחושות האמביוולנטיות כלפיו. עבור נשים שכולות שהן אימהות ההתמודדות עם האובדן כוללת את ההתמודדות עם האובדן שחוו הילדים, את הצורך לסייע להם, ולהגדיר עצמן מחדש, הן כאלמנה והן כאם - משימה מורכבת בפני עצמה (לדיון מפורט ומרתק בסוגיית התהוות הסובייקטיביות האימהית, ראה פלגי-הקר, 2005). התמודדות מורכבת זו מקשה עליהן בהכרח להתפנות לעיבוד האבל שלהן עצמן, ודוחה את התהליכים הללו, כך שייעשו בזמן מאוחר יותר ו/או באופן חלקי יותר[13].
נוכחותם של הילדים יוצרת כמובן מורכבות רבה בתחושות. מחד, ישנה תחושת שלמות שמעניקים הילדים – תחושה כי לכל הפחות היה מימוש של הזוגיות, ונוצרה המשכיות לבן הזוג[14]. מאידך, נוכחותם של הילדים מקשה על האלמנות, שאינן תלויות רק בעצמן בתהליך השיקום. הן חוות את כאבם של הילדים בנוסף לכאב שלהם, ונוכחותם עלולה אף להוות קושי נוסף עבורן ליצירת זוגיות חדשה. מובן כי מורכב ליצור זוגיות חדשה עם גבר המקבל בנוסף לאלמנה, עם כל המורכבות הנוגעת לכך, גם את ילדיו של בן הזוג הקודם. מצידה של האלמנה, לא כל "מועמד" מסוגל לעמוד במבחן האבהות לילדיה היתומים[15].
עדיין, בסופם של הניתוחים בהם פילחתי את קבוצת השכולות הן לפי הסטאטוס הפורמאלי של הקשר, והן לפי אימהוּת, מספר ההבדלים בין הקבוצות נמוך למדי. למרות שנמצאו הבדלים חשובים ומעניינים במספר תחומים, הרי שבסה"כ ניתן לסכם ולומר כי התגובות לאובדן עבור כלל הנשים שאיבדו בן זוג דומות למדי. הן אינן נבדלות בסה"כ בתגובות היגון החריף, באיכות התפקוד הביו-פסיכו-חברתי ובמימדים רבים של הקשר לנפטר, ועל כן ניתן היה להמשיך ולערוך ניתוחים רבים אחרים המתייחסים לכלל השכולות כאל קבוצה אחת.
בהשערה הבאה בדקתי את ההבדלים בין כלל השכולות לבין הנשים בקבוצת ההשוואה, למעט המשתנים בהם נמצאו השפעות משולבות, ושדווחו בסעיפים לעיל.
השערה מס' 2:
בהשערה זו נבדקו ונמצאו הבדלים משמעותיים בין השכולות לבין הנשים בקבוצת ההשוואה. בחלק מאותם ממצאים ישנה גם הבחנה בין אימהות לנשים שאינן אימהות, כלומר, ההבדלים בין הנשים בקבוצת ההשוואה לבין השכולות הם מעט שונים עבור אימהות ולא-אימהות.
ההבדלים שנמצאו תואמים את השערת המחקר וממצאים במחקרים קודמים (לדוגמא: הורביץ (2006) עבור אלמנות בגיל הזקנה; Stroebe & Stroebe (1993) עבור אלמנות בגיל העמידה). הם גם מסייעים בהבנת התוצאות המתמשכות ורחבות ההיקף של אובדן בן זוג, בהיבטים הקשורים לשני המסלולים במודל הדו מסלולי לשכול. ההבדלים אלו יפורטו ויידונו כעת.
באשר לציר הראשון במודל הדו מסלולי לשכול, נמצא כי השכולות מדווחות על יותר קשיים בתפקוד הביו-פסיכו-חברתי מאשר נשים שלא איבדו בן זוג, והדבר נמצא הן בגורם התפקוד הכללי שהופק בשאלון הדו מסלולי, והן בתתי הגורמים הקשורים בתפקוד מתוך השאלון: תפקוד כללי וחווית חוסן; תחושת משמעות בחיים וביטחון – ובעיקר משמעות כתוצאה מתחושת מימוש עצמי (מימד בו כזכור נמצא גם הבדל בתוך קבוצת השכולות); הסתמכות על הזולת ומילוי תפקידים חברתיים ובין אישיים. בנוסף, נמצא גם כי בהיבט של חווית החוסן המלווה את התפקוד הכללי, האימהות מקבוצת ההשוואה מחוסנות במיוחד, וחוות עצמן מתפקדות טוב יותר גם לעומת הנשים בקבוצת ההשוואה שאינן אימהות.
נמצא גם כי השכולות חוות עצמן כמי שהשתנו יותר בכל מה שקשור ליכולתן להתמודד עם קשיים בחיים, כוחות התמודדות וחוסן, כמו גם ביכולתן לסמוך על אחרים בעת צרה (כפי שנמדד באמצעות שאלות השתנות תפיסת העצמי). עם זאת, דווקא הנשים בקבוצת ההשוואה תופסות את השתנותן כחיובית יותר – באופן כללי וספציפית עבור הפריטים הטעונים בגורם זה. משמעות הממצאים הללו היא שאמנם עוצמתו של האובדן ניכרת בתחושה שחל שינוי גדול בתפיסה העצמית בכל הקשור ליכולת ההתמודדות, אך זהו לא בהכרח שינוי חיובי, לבטח לא כפי שתופסות הנשים בקבוצת ההשוואה את השינוי בעצמן. ממצא זה מצביע על קושי בקרב השכולות לחוות צמיחה בעקבות האובדן.
ממצא משולב זה מצטרף לשלושה ממצאים חשובים אחרים, הקשורים כמובן זה לזה: ראשית, נמצא כי לשכולות קשה יותר להסתמך על אחרים כמקור לסיוע ותמיכה, ובעצם הן סומכות בעיקר על עצמן בהתמודדותן עם קשייהן (כפי שנמדד ע"י תת הגורם בחלק D בשאלון הדו מסלולי, ראה נספח י"ז). שנית, השכולות חוות את החברה הקרובה והרחוקה כאחד, כפחות סבלנית, מאפשרת ומפגינה הבנה כלפיהן לעומת הנשים שלא איבדו את בן זוגן (כפי שנמדד ע"י השאלות העוסקות בלגיטימציה חברתית בשאלון הדמוגראפי). שלישית, השכולות מדווחות על יותר הימנעות בקשרים בין אישיים קרובים (ממצא בו כזכור קיים הבדל בין האימהות ללא-אימהות בתוך קבוצת האובדן, שאינו מאיים על הממצא הכללי הזה).
נראה, אם כן, כי בעקבות האובדן ישנה חוויה של אובדן אמון באחרים כמי שיכולים להבין, לסייע ולתמוך, ואובדן אמון זה מתבטא ביותר הסתגרות והימנעות ונטייה להסתמך על עצמן בעיקר בהתמודדות. הדבר כרוך ללא ספק בחוויה רגשית קשה של בדידות והיותן לא מובנות, ובמעגל אכזרי מוסיף לקשיי ההתמודדות עם האובדן, שממנו הוא נגרם מלכתחילה. כך, האובדן גורר תפיסה של שינוי גדול ביכולות ההתמודדות, אך הקשיים שבדרך גורמים לשינוי הגדול להיתפס כפחות חיובי. חוויה זו, לפיה גם משאבי ההתמודדות העצמיים אינם כה חזקים מתווספת לחוויה לפיה יש קושי להסתמך על אחרים. מעגל הקסמים השלילי בעקבות האובדן מושלם כך, שישנו קושי עצום להסתמך הן על משאבים פנימיים והן על משאבים מבחוץ. ממצאים אלה מצביעים על כך שעל אף שקיימת תחושה של צמיחה בעקבות הטראומה בקרב השכולות, הרי שהפגיעה שהאובדן יוצר בכל הקשור לתפיסות העולם והעצמי (Janoff Bulman, 1992) יוצרת מצב שבו הדימוי העצמי של השכולות כולן פגוע יותר לעומת זה של נשים שלא חוו אובדן, ממצא התואם תיאוריות מרכזיות בתחום השכול הקושרות את השפעות האובדן עם פגיעה בתפיסת העצמי (שלו, 1999; in press).
ממצאים אלו מהווים אתגר גדול לחברה הישראלית בכל הקשור ליכולתה לגלות הבנה ולספק תמיכה לשכולות אשר איבדו בן זוג בפרט, ולאנשים שכולים בכלל, כדוגמת קבוצות התמיכה המוזכרות לעיל. רבות מהשכולות מספרות על עומס ציפיות חברתיות המועבר אליהן להתאושש מהאובדן ולהמשיך בחייהן במהרה, ותולים בהן פעמים רבות מעין "משימה" למצוא בן זוג חדש במהרה, ובכך "להשתקם". הציפיות החברתיות הללו, שפעמים רבות אינן מציאותיות, לרוב גם אינן מבטאות אמפתיה או קשב לצרכים של השכולות, והבנה לתהליכים המורכבים שעליהן לעבור. בכך הן מקשות על השכולות, ובמידה רבה יוצרות חוויה בה הן חשות כי עליהן לענוד מסכות בחברה, או יוצרות דה-לגיטימציה עצמית בתהליך האבל (Doka, 1989a).
בהתאם להשערה, נמצאו הבדלים בין הקבוצות גם בהיבטים הקשורים למסלול II במודל הדו מסלולי, המשך הקשר לבן הזוג. ראשית, נמצא כצפוי כי השכולות עסוקות באופן אינטנסיבי וכואב יותר בבן הזוג, כפי שמתבטא בגורם היגון החריף בשאלון הדו מסלולי - חוויות של געגוע, היזכרות כואבת ומציפה בבן הזוג וקושי לחיות בהיעדרו (כאשר הנשים בקבוצת ההשוואה לא ענו על שאלות הקשורות למימדים טראומטיים הקשורים לאובדן, כגון ראיית תמונות מאירוע המוות, אך כן ענו על שאלות הקשורות בעיסוק אינטנסיבי בבן הזוג, כגון עד כמה הן מתגעגעות לבן הזוג כאשר זה אינו נמצא לידן).
בנוסף, בתיאורים הפתוחים של בן הזוג מדורגות השכולות כמי שעסוקות יותר בנפטר. הדבר מתבטא בכתיבת תיאור ארוך יותר שלו לעומת נשות קבוצת ההשוואה, בביטויי חיפוש אחריו והלם בעקבות לכתו, וכן בביטוי של יותר תחושות חיוביות כלפיו. התיאורים גם פחות מאורגנים, אך מאידך גם מבטאים יותר עיבוד וארגון מחדש של הקשר לנפטר, משימה שככל הנראה נשים שלא איבדו את בן הזוג פחות מקדישות אליה תשומת לב, אם מכיוון שאינן זקוקות לכך, או שאינן פנויות לכך מתוך שגרת היומיום והידיעה שבן הזוג קיים שם עבורן באופן קונקרטי. בהקשר זה, נמצאה כזכור גם רמת נפרדות גבוהה יותר בתיאוריהן של השכולות שאינן אימהות הן לעומת האימהות והן לעומת כלל קבוצת ההשוואה.
ממצאים אלה מרמזים על כך שלקשר עם בן הזוג שמת ישנו אופי ייחודי השונה מקשר לבן זוג חי, ישנה מובחנות פסיכולוגית של ייצוג האובייקט. ממצא זה דומה מאוד לממצא במחקר ההורים שכולי מלחמות, בו נמצאו הבדלים בין ייצוגי הבנים שמתו לייצוגי בנים חיים (רובין, 1995).
עם זאת, ובניגוד להשערה, נמצא כי הנשים בקבוצת ההשוואה עסוקות יותר מאשר השכולות בחשיבה והיזכרות בבן זוגן החי, כאשר זה אינו נמצא בקרבתן (כפי שנמדד ע"י הגורם השלישי של הקשר לנפטר, היזכרות וחשיבה, ראה נספח י"ח). נראה שממצא מפתיע לכאורה זה קשור בכך שעבור השכולות ישנה ירידה משמעותית ברמת העיסוק המודע בנפטר לאורך הזמן החולף מאז האובדן. דיון מפורט ומעמיק יותר באשר להשתנות התגובות לאובדן לאורך הזמן ייערך בהמשך. עם זאת, נקדים כעת ונאמר כי השכולות שאובדנן אירע בשלוש השנים האחרונות מציגות רמת עיסוק הקשורה בחשיבה והיזכרות חיוביים בבן זוגן המת השווה לזו של הנשים שלא איבדו את בן זוגן, וזאת לצד העיסוק האינטנסיבי והכואב בו הכרוך בגעגועים וקשיי השלמה עם האובדן, או כפי שכינתה זאת Prigerson מצוקת פרידה (e.g. Prigerson & Jacobs, 2001). לעומת זאת, השכולות שאיבדו את בן זוגן לפני זמן רב יותר, מדווחות על ירידה משמעותית בתדירות החשיבה וההיזכרות בבן הזוג, ועל פחות תחושות כי הוא חי דרכן או כי אימצו הרגלים שלו. כך, הן משתוות לנשים בקבוצת ההשוואה בדירוגי מצוקת הפרידה שלהן, ומציגות פחות חשיבה והיזכרות בבן הזוג. נראה שעם חלוף הזמן ישנה הינתקות מסוימת של השכולות מעיסוק מודע בזכרו ובדמותו של בן הזוג, הסתגלות לחיים בלעדיו, הקשורה גם ליצירת קשר זוגי חדש והמשמעויות הנגזרות מכך. נראה שהתהליכים הקשורים לדמות הנפטר וליחסים עמו הופכים מופנמים יותר, עם עליות ומורדות בתדירות החשיבה וההיזכרות המודעים, הקשורות יותר בימי זיכרון ואירועים אחרים. כך, הקשר שלהן לבני זוגן שמת מתמשך, לרוב לאורך כל חייהן של השכולות, אך עובר שינויים רבים במהלכו (Rubin, 1999).
Silverman & Nickman (1996)טוענים כי בתהליך ההתמודדות עם האובדן השכולות מאזנות בין מעבר לתפקידים חברתיים חדשים, וביניהם לדוגמא, יצירת קשר זוגי חדש, ולצד משימות אלו, הן משמרות את דמותו של הנפטר והקשר עמו. הקשר עובר שינויים, ודמותו של הנפטר אינה נשמרת כפי שהייתה. הוא גם לא שפוט נשכח ומוחלף. האבל הוא תהליך המאפשר פרספקטיבה חדשה לזיכרונות הקיימים כלפי בן הזוג והיחסים עמו. פרספקטיבה חדשה זו היא המאפשרת לקשרים אלו להתקיים בעבר, בהווה ואף בעתיד, בעת ובעונה אחת. Moss & Moss (1996) טוענים כי גם בעת שהשכולות יוצרות מערכת יחסים זוגית חדשה, הן משלבות מגמות של להרפות ולהתרחק (letting go), כמו גם של להחזיק ולקרב (holding on). טענתם היא כי שתי המגמות הללו אינן סותרות, אלא משולבות זו בזו.
כמעין סיכום להבדלים שפורטו לעיל בין השכולות לנשים בקבוצת ההשוואה, נמצא גם הבדל גדול ומשמעותי בתחושת שביעות הרצון בחיים, כאשר השכולות פחות שבעות רצון מחייהן. במיוחד מרוצות מחייהן הנשים מקבוצת ההשוואה שהן גם אימהות. נראה כי עבור נשים חווית הקמת המשפחה והולדת ילדים מחזקת, ממלאת בתחושות חוסן, משמעות ושביעות רצון בחיים. על כן, אובדן בן זוג עמו בנתה השכולה את חייה המשותפים פוגעת כה קשה בתחושת המשמעות בחיים והמימוש העצמי, ומגבירה תחושות של אמביוולנטיות וקונפליקט כלפי בן הזוג. המשמעות הקלינית היא שכאשר מציעים סיוע לשכולות שהן גם אימהות יש לעסוק בעדינות בדיאלקטיקה המורכבת הזו של התמודדות עם האובדן עצמו, ובניסיון לסייע בשיקום ובנייה של התפקיד האימהי, כעת כהורה יחיד.
הממצאים שפורטו בהשערה זו תואמים את השערות המחקר, כמו גם ממצאים ממחקרים קודמים. עם זאת, לא נעשו במחקר הנוכחי חלוקות נוספות בתוך קבוצת השכולות מלבד סטאטוס ואימהוּת, שהיו יכולות להאיר ולהסביר את הממצאים בהשוואות לנשים הלא-שכולות.
Bonanno, Wortman et al. (2002) & Bonanno, Wortman & Nesse (2004) מדווחים על מחקר פרוספקטיבי בשכולים שהתאלמנו בגיל מבוגר, כאשר עקבו אחריהם מספר חודשים לפני האובדן, ופעמיים אחריו – שישה ושמונה עשר חודשים. במחקרם הם זיהו חמישה "מסלולים" אפשריים של תגובות לאובדן:  יגון "רגיל" (בו ישנה בהתחלה תגובה חריפה של יגון, אך גם ירידה מהירה יחסית בעוצמת התגובות); יגון כרוני (תגובות חריפות לאובדן עצמו שאינן שכוחות עם הזמן); דיכאון כרוני (שכולים שהיו מדוכאים גם לפני האובדן, והיו באותה רמה של דיכאון גם אחריו); דיכאון ואחריו שיפור (שכולים שהיו מדוכאים מאוד לפני האובדן, אך עם שיפור ניכר אחריו – עקב כך שמותו של בן הזוג היווה עבורם הקלה וסיום של מצב לחץ ארוך טווח הקשור בטיפול בו) ולבסוף עמידות (resilience - רמות נמוכות של דיכאון ויגון לפני ואחרי האובדן).
במחקר הנוכחי לא חולקו השכולות לקבוצות בהתאם לעוצמת התגובה הכללית שלהן לאובדן, ומובן שמעקב לגבי הרמות של דיכאון או קשיי התמודדות אחרים המתחיל עוד לפני האובדן כלל אינו אפשרי. עקב הבדלי הגילאים והסיטואציות הקשורות במוות (הרבה יותר אובדנים פתאומיים במחקר הנוכחי לעומת חולי כרוני במחקרם של Bonanno et al. (2002)), נראה גם כי לא כל המסלולים שנמצאו שם היו נמצאים גם כאן.
בנוסף, מפאת קוצר היריעה לא נבדקו השפעות משולבות של השתייכות לקבוצה במחקר (שכולות לעומת לא שכולות) ושל משתנים דמוגראפיים ומצביים, כגון סטאטוס סוציו-אקונומי, סגנון מיקוד השליטה (פנימי לעומת חיצוני) והאם האובדן כרוך בסטיגמה, שנמצא בספרות כי הם עלולים להשפיע על עוצמת התגובות לאובדן (Sanders, 1993; W. Stroebe & Stroebe, 1993).
ייתכן כי חלוקות שכאלו בתוך קבוצת השכולות – לסוגי התגובות לאובדן, סטאטוס סוציו-אקונומי, מיקוד שליטה, ונסיבות האובדן (מוות ביטחוני, בתאונות, אירועי בריאות ומוות הכרוך בסטיגמה – רצח והתאבדות) היו מסייעות להבנה מעמיקה יותר לגבי התגובות לאובדן בכלל, והפגיעות לתגובות חריפות לאובדן – בהשוואה לנשים לא שכולות. ניתוחים עתידיים של החומר הקיים במחקר הנוכחי יכולים לסייע ולשפוך אור במרבית הכיוונים הללו.
בנוסף, Sanders (1993) כותבת גם כי שכולות צעירות מפגינות תגובות חריפות יותר לאובדן בטווח הקצר, לעומת אלמנות מבוגרות (גיל העמידה ואף זיקנה), אך מציגות גם התאוששות מהירה יותר. גם היא וגם W. Stroebe & Stroebe (1993) מצאו התאוששות של האלמנים והאלמנות בתוך כשנתיים, וכך הצטמצמות רבה בהבדלים ביניהם לבין לא-שכולים בכל הקשור לרמת התפקוד והבריאות הנפשית והפיזית שלהם. גם במחקר הנוכחי נמצאה ירידה משמעותית בעוצמת התגובות לאובדן, בעיקר עד כשלוש שנים לאחר האובדן. גם במחקר הנוכחי ההבדלים בין קבוצת השכולות לקבוצת ההשוואה הולכים ומצטמצמים במרבית הגורמים שנמדדו ככל שחולף הזמן מאז האובדן, כפי שדווח באשר למצוקת הפרידה ולחשיבה והיזכרות. בהשערה הבאה נבדקה לעומק השתנותן לאורך הזמן של התגובות השונות לאובדן.
השערה מס' 3:
בהשערה זו נבחנה באופן מפורט ההשתנות לאורך הזמן של התגובות השונות לאובדן. שוער כי תחול הטבה משמעותית במשך הזמן באינטנסיביות ובעוצמה של התגובות ליגון, הן בתפקוד, משמעות בחיים ודימוי עצמי, והן בממדים השונים של הקשר לנפטר, אם כי האחרונים ישתנו בקצב איטי יותר. המחקר הנוכחי אמנם אינו מחקר אורך, המאפשר לעקוב אחר השתנותן של תגובות המשתתפות לאובדן במשך הזמן. עם זאת, עקב השונות בזמן שחלף מאז אובדנן של השכולות המשתתפות במחקר, טווח של חודשים ספורים ועד כ-15 שנים מהאובדן, ניתן לבדוק קשרים ליניאריים ואחרים בין חלוף הזמן לעוצמת התגובות לאובדן. בניתוחים אלה נמצא כי בעיקר משתנות עם הזמן החוויות הקשורות ליגון פעיל וחריף, כגון געגועים וקושי להשלים עם האובדן. בנוסף נמצאה השתנות ברמת התפקוד הכללי ובשביעות הרצון מהחיים.
מלבד הניתוחים הסטטיסטיים הללו, המשתתפות ענו על שאלה פתוחה המבקשת את התייחסותן להשתנות חוויות היגון עם הזמן. תשובותיהן לשאלה זו מוסיפות מידע רב לגבי תפיסותיהן את התהליכים שעברו לאורך הזמן, וההשתנות בחוויות היגון בעקבות האובדן. אבקש להתחיל בפירוט הממצאים הכמותיים והדיון בהם, ובהמשך אוסיף את ממצאי הניתוח האיכותני והתרומה שלהם להבנת תהליכי ההתמודדות עם האובדן לאורך הזמן.
אם כן, הניתוחים הסטטיסטיים נערכו בניסיון לברר את ההשתנות לאורך הזמן של התגובות לאובדן. תחילה נבדקו מתאמים פשוטים בין הזמן שחלף מהאובדן למשתני המחקר, ובו נמצאו כצפוי מתאמים מובהקים רבים, שתמכו בהשערה. המדדים המרכזיים שנמצאו כבעלי קשרים גבוהים ומובהקים עם חלוף הזמן היו מורכבות היגון (לפי שאלון ה-ICG, Prigerson & Jacobs, 2001), היגון החריף (הגורם הראשון מהשאלון הדו מסלולי), המשך העיסוק בנפטר (שאלון ה-CBS, Field, Gal-Oz & Bonanno, 2003) ואף איכות התפקוד (גורם 2 בשאלון הדו מסלולי). ממצאים אלו תואמים ממצאי מחקרים קודמים שנערכו במסגרת העבודה עם המודל הדו מסלולי לשכול בקרב הורים שכולים (טמיר, 1987; רובין, 1995).
עם זאת, מספר מדדים בלטו בחוסר הקשר שלהם לזמן שחלף, כלומר באי ההשתנות שלהם במשך הזמן. אלו היו תפיסת האובדן כאירוע מזעזע וטראומטי (גורם 4 בשאלון הדו מסלולי); ציוני החרדה וההימנעות בהיקשרות; מידת השינוי הנתפס בעצמי, ייחוסו לאובדן, חשיבותו וכיוונו (חיובי או שלילי); וכן היבטים של הקשר לנפטר, ובעיקר קירבה לנפטר ותחושות חיוביות כלפיו כיום, כמו גם התפיסות לגבי הקשר שהיה עמו בחייו – מידת הקירבה מול הימנעות ובמידת התלות שהייתה בקשר (גורמים 3 ו-5 בשאלון הדו מסלולי ומספר סולמות בתיאור הנפטר).
לא נמצא קשר גם בין חלוף הזמן לבין הופעתם בתיאורי הנפטר של הלם, ביטויי חיפוש אחר הנפטר, חוסר ארגון וארגון מחדש, שלבי האבל הקלאסיים לפי Bowlby (1980). בנוסף, נמצא כי הארגון מחדש בקשר לנפטר הוא המדד המדורג גבוה ביותר בין הארבעה, אחריו חיפוש, שלישי חוסר ארגון בקשר, ואחרון ביטויי הלם בעקבות האובדן. החיבור בין שני ממצאים אלו – דפוס ההבדלים בין המדדים שאינו עוקב אחרי ההתפתחות התיאורטית המצופה, וחוסר קשר ליניארי בין המדדים לבין הזמן, מחזק את ההנחה הרווחת כיום, לפיה לא נכון להתייחס לאבל כאל תהליך המתרחש בשלבים עוקבים ורציפים, אלא כתהליך מורכב יותר, בו אלו חוויות המתרחשות לכל אורכו, והשתנותן ספיראלית יותר – יודעת עליות ומורדות. במחקר ההורים שכולי מלחמות (רובין, 1995) נמצאו מאפיינים של הלם, חיפוש וחוסר ארגון גם בקרב הורים שכולים שאובדנם אירע במלחמת יום הכיפורים, כ-13 שנים לפני המחקר. ההבדל היחיד שנמצא בינם לבין הורים שכולי מלחמת לבנון הראשונה, כ-4 שנים לפני המחקר, היה במידת הארגון מחדש. רובין (1995) מציע כי הארגון מחדש אינו בא במקום אלמנטים מחושיים של יגון ואבל. הוא מאפשר אמם פרספקטיבה ומארגן את הקשר לנפטר, אך לא שינויים במידה שבה הנפטר והאובדן הם מרכזיים עבור השכולים. כך, הממצאים משני המחקרים מצטרפים יחדיו ליצירה של התבוננות מורכבת יותר לגבי "מעבר שלבים" בתהליך ההתמודדות עם אובדן.
 
בהמשך נעשו בדיקות מעמיקות יותר לגבי מגוון המשתנים להם כן נמצאו מתאמים מובהקים עם הזמן שחלף מהאובדן. עבור בדיקות אלו חולקו המשתתפות לארבע קבוצות, בהתאם לזמן שחלף מאז האובדן (ארבעה רבעונים). בנוסף, נעשה ניסיון לנכות את השפעתם של גורמים דמוגראפיים שנמצאו כקשורים אף הם לחלוף הזמן - הגילאים של המשתתפת ובן זוגה בעת האובדן ומשך מערכת יחסים זוגית חדשה, אם נוצרה.
ראשית, נמצא קשר בין חלוף הזמן מהאובדן לבין רמת ההמשגה של תיאור הנפטר. עם זאת, נמצא כי הממצא נובע בעצם מקשר מובהק בין משכו בזמן של קשר זוגי חדש, אם נוצר, לרמה הקונספטואלית, ולא מעצם חלוף הזמן מהאובדן. כך, נראה כי יצירתו של קשר זוגי חדש והתמשכותו לאורך זמן קשור ליכולת מתפתחת של השכולה ליצור ריחוק מסוים מהנפטר ומהעיסוק בו, להיפרד ממנו במידת מה. לא ברור האם ההתרחקות והפנמה טובה ומעובדת יותר של בן הזוג היא זו המאפשרת יצירת זוגיות חדשה, או שעצם יצירת הזוגיות החדשה מאפשרת את ההתרחקות וההמשגה הטובה יותר. על כל פנים, עם חלוף הזמן, ויצירתו של קשר זוגי חדש, מתאפשרת פרספקטיבה המסייעת לעלייה ברמה המבנית של הייצוג המופנם של בן הזוג שמת.
מלבד זאת, נמצאה בניתוחים אלו ירידה עם הזמן בעוצמת היגון. באופן דומה, נמצאה ירידה במשך הזמן של חומרת הקשיים הקשורים לגורם היגון החריף בשאלון הדו מסלולי. בנוסף, נמצאה ירידה במשך הזמן גם של גורם הימנעות וחודרנות מתוך חלק D בשאלון הדו מסלולי.
אם כן, שלושת הממצאים הללו מגדירים ירידה לאורך זמן של התגובות הטראומטיות לאובדן, אותן ניתן לחלק באופן כללי לשני חלקים: תגובה הקשורה להלם וחודרנות וסימפטומים נוספים הדומים ל-PTSD, ותגובות הקשורות לעיסוק אינטנסיבי וכואב בנפטר, כגון געגועים וקושי להשלים ולקבל את האובדן. ממצאים אלו תואמים הן את התיאוריות המרכזיות והקלאסיות העוסקות בהתמודדות עם אובדן. תגובת היגון החריף העסיקה את החוקרים והתיאורטיקנים המרכזיים בתחום לאורך השנים, החל מפרויד (במכתב שכתב לחבר ששכל את בנו), המשך ב-Lindemann (1944), ורבים אחרים בעקבותיהם. הממצא תואם גם ממצאים אחרים בספרות העדכנית (e.g. Shear & Shair, 2005).
מלבד הממצאים הקשורים ליגון החריף, נמצאה ירידה גם במידת העיסוק בנפטר בהיבטים של חשיבה והיזכרות בו. נמצא קשר הדוק בין מצוקת הפרידה לבין העיסוק האינטנסיבי בחשיבה והיזכרות, אם כי הירידה לאורך הזמן בעיסוק בתחום זה מתונה יחסית לזו שנצפתה ביגון החריף. כך, בשני הרבעונים הראשונים שלאחר האובדן העוצמות בשני ההיבטים הללו זהות, אך בשני הרבעונים הרחוקים יותר מהאובדן הירידה בעוצמת מצוקת הפרידה חריפה יותר, וכך ישנו הבדל מובהק בין עוצמות החוויות הללו.
בנוסף לחלקים אלו של יגון חריף ועיסוק בנפטר, נמצאה ירידה במשך הזמן גם בתגובות נוספות לאובדן, הקשורות למסלול הראשון במודל הדו מסלולי לשכול. נמצא כי השכולות שהאובדן שלהן אירע בשלוש השנים האחרונות מציגות יותר קשיים בתפקודן הכללי מאשר השכולות שאובדנן רחוק יותר מכך. ממצא דומה נמצא גם במחקר במסגרת המודל הדו מסלולי שהשווה בין הורים שכולי מלחמת לבנון הראשונה להורים שכולי מלחמת יום כיפור, ובו נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בממדים הקשורים בתפקוד (טמיר, 1987; רובין, 1995). השתנות לאורך הזמן נצפתה גם בתחושת המשמעות בחיים כתוצאה ממימוש עצמי, ובתחושת הצמיחה בעקבות האובדן. הממצאים לגבי שני מדדים אלו הצביעו על שיפור ניכר בעיקר עבור שכולות שאובדנן אירע כשש שנים לפני השתתפותן במחקר. ממצאים אלה עקביים עם התיאוריות המרכזיות הקשורות במציאת משמעות וצמיחה בעקבות האובדן (e.g. Neimeyer, Prigerson & Davies, 2002; Tedeschi & Calhoun, 2004). בנוסף, נמצא שיפור לאורך הזמן בשביעות הרצון מהחיים, כאשר השכולות שאובדנן קרוב ביותר פחות מרוצות מחייהן לעומת הנשים בחציון הרחוק מהאובדן (מעל 3.25 שנים מאז האובדן).
נראה כי עבור המדדים הקשורים לציר I במודל הדו מסלולי לשכול, הקשיים בהיבטים של התפקוד הכללי וחוויות חוסן מתרככים ומתייצבים בשנים הראשונות לאחר האובדן, ולצידם נצברת ונבנית חוויה של שביעות רצון מהחיים. עם חלוף הזמן מהטראומה, ולצד ירידה בעוצמת היגון והעיסוק האינטנסיבי בנפטר, מתאפשר שיפור בתחושות משמעות בחיים ומימוש עצמי, כמו גם חוויה של צמיחה בעקבות האובדן. יש להזכיר כי לא נמצאה השתנות לאורך הזמן באשר לתפיסת השתנות העצמי ולהערכות הקשורות להשתנות זו - חשיבותה, הערכיות שלה (חיובית או שלילית) והאם ההשתנות היא בשל האובדן או בשל תהליכים אחרים שחוו השכולות.
 
אם כן, נמצא כי ההשתנות הדרמטית ביותר לאורך הזמן היא בעיקר של החלקים אותם כינינו יגון חריף ופעיל, כסינדרום מרכזי בתגובות לאובדן. ראינו גם כי ככל שעובר הזמן ישנה ירידה ברמת העיסוק הפעיל בנפטר - בדמותו, בגעגועים אליו ובהיזכרות בו, כמו גם בחוויות של הלם וחודרנות בעקבות האובדן. בנוסף, נמצאה עם הזמן ירידה בקשיי התפקוד לצד עלייה בתחושות הצמיחה, המשמעות בחיים (בעיקר מתחומים הקשורים במימוש עצמי) ושביעות הרצון הכללית. לעומת זאת, ובניגוד להשערה, נמצא כי מבחינת מדדי השתנות העצמי והתחושות החיוביות והשליליות כלפי בן הזוג, כמעט שלא היו שינויים לאורך הזמן. נראה כי השינויים בדימוי העצמי של השכולות והפירושים שהן נותנות להם, אינם תלויי זמן מאז האובדן, ומתייצבים ברמות די קבועות, כאשר הם מושפעים בעיקר מגילן בעת האובדן.
באופן דומה, גם התפיסות לגבי מערכת היחסים שהייתה עם הנפטר בחייו והרגשות כלפיו כיום אינם תלויי זמן שחלף מהאובדן, אלא כפי שפורט, תלויי אורך מערכת היחסים והבאת ילדים משותפים. לפיכך, נראה שאלמנטים אלה הקשורים בתגובה לאובדן, הם ארוכי טווח ומלווים את השכולה לאורך הזמן. ממצאי המחקר תואמים לטענתם של Klass & Walter (2001) כי במקרים רבים לאחר אובדן בן זוג מערכת היחסים עם הנפטר נמשכת לאורך שנים רבות, ואף עד לסיום חייו של השכול. הממצאים תואמים גם לממצאי מחקר ההורים השכולים (רובין, 1995), לפיהם המעורבות ביחס לנפטר ודמותו נמשכת גם שנים רבות לאחר האובדן.
 
כאשר נעשה ניסיון לפלח את הממצאים בהתאם לשני הנתיבים במודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1999), נמצאה תמיכה מסוימת להשערה, לפיה השינוי באלמנטים הקשורים לתפקוד הביו-פסיכו-חברתי יהיה מהיר לעומת השינוי באלמנטים של הקשר לנפטר. הממצאים מצביעים על כך שההשתנות של תגובות הקשורות לתפקוד (מסלול I) ולעוצמת היגון החריף, שהוא גורם הכולל בתוכו אלמנטים משני המסלולים גם יחד, מהירה יחסית, ולאחר שנים ספורות ישנה התייצבות בתחומים אלו. לעומת זאת, החוויות הקשורות בחשיבה ובהיזכרות בנפטר שוכחות אף הן עם הזמן, אך בקצב איטי בהרבה. בנוסף, תחושות של צמיחה אישית ועלייה במשמעות מגיעות רק לאחר שחלה רגיעה והטבה בעוצמות הקשות של התגובות לאובדן בשני המסלולים. חוויות אחרות משני המסלולים, כגון השתנות העצמי והפרשנויות לגבי השתנות זו, תפיסת האובדן כאירוע חיים מזעזע ותפיסות הקשורות לקירבה לעומת ריחוק וקונפליקט בקשר שהיה עם הנפטר, אלו נותרות יציבות לאורך הזמן החולף מאז האובדן.
 
כעת ארצה לשלב בדיון את התגובות לשאלה הפתוחה, בה התבקשו המשתתפות לתאר את השתנות רגשות היגון שלהן עם הזמן. ניתוח התשובות שניתנו לשאלה סייע בניסוח של מעין "קו זמן" של התגובות לאובדן ותהליך ההתמודדות עמו – המעשיר את הממצאים הכמותיים שנידונו לעיל, ומחזק את המסקנות עליהן דווח בחיבור זה.
על חווית ההשתנות בזמן של עוצמת היגון כותבת אלמנה בת 37, שעברו מעט יותר משנתיים מאז שאיבדה את בעלה: "המוות של בעלי היה פתאומי ולא צפוי. ליגון לוקח זמן "לשקוע". בימים הראשונים יש בעיקר תחושות של אי אמון, חוסר מציאותיות. לאחר השבעה הדברים מתחילים להיות אמיתיים, ואיתם בא היגון. בתחילה הוא הורס, משתק, כמעט לא מאפשר לתפקד. כמעט כל דבר, כל חפץ, כל משפט, מזכיר אותו ואת היעדרו. עם הזמן החדות של היגון פוחתת. הוא שם כל הזמן, אבל נדחק לפעמים הצידה לטובת רגשות חיוביים יותר, ואז עולה מדי פעם שוב במלוא העוצמה. ככל שעובר הזמן, היגון מיטשטש ובמקומו באים השלמה, עצב שקט יותר, רגוע יותר, כזה שאפשר לחיות לצדו". וחברה שכולה בת 24, כחמש שנים מהאובדן, מוסיפה לגבי הירידה באינטנסיביות של העיסוק בבן הזוג: "רגשות של יגון טהור היו בחודשים הראשונים לאחר המוות. לאחר מכן חזרתי לתפקוד רגיל, פחות מחשבות על העבר ועל האובדן. בד"כ חוזר רק בתקופת האזכרה ויום הזיכרון. במשך הזמן, כמעט אף פעם לא שב".
אם כן, התגובות הראשוניות לאובדן מתוארות בתשובות לשאלה הפתוחה כמשלבות תחושות של יגון מציף וטוטאלי, המלווה בחוסר יכולת להתמודד, אובדן משמעות ותחושת קריסה. תחושות אלו מלוות בהלם, אובדן הרצון לחיות, חוסר תפקוד וסימפטומים גופניים רבים, לצד עיסוק מוגבר בנפטר וחיפוש שלו. על כך כותבת טלי: "בחודשים הראשונים היגון היה חריף ביותר ומציף עד כדי חוסר יכולת לתפקד...", וחברה אחרת, בת 23 וכשנה וחצי מהאובדן, מוסיפה: "...בהתחלה כשהוא נהרג לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איפה אני ומה אני, רציתי רק למות ולהיות לידו...". על העיסוק המוגבר בנפטר כותבת אלמנה בת 32, כשלוש וחצי שנים לאחר שאיבדה את בעלה: "בתחילה הייתי מוצפת במחשבות, זיכרונות מאירועים סביב מותו, ומהתקופה האחרונה שלי ושלו". קשיי ההתמודדות יוצרים לתחושתן של השכולות פערים וקשיים ביחסים עם הסביבה החברתית, קושי להחצין את עוצמת המצוקה, מתוך החשש שאלה לא יובנו ולא ייענו. כך, השכולות מתארות "לבישת מסכות" כאשר הן בחברה: "..היגון היה עצום והרגשתי שאני "משחקת" תפקיד אחר כלפי חוץ.. ומסתירה את היגון העצום שבפנים..", מספרת חברה שכולה בת 32, שאיבדה את בן זוגה לפני כארבע וחצי שנים. אחרות מתארות הסתגרות ונסיגה בעקבות האובדן: "...הייתי מאוד עצבנית וכל הזמן כעסתי על כל העולם...", כותבת חברה שכולה בת 24, שאיבדה את בן זוגה לפני כארבע שנים.
מנגנוני ההתמודדות בשלבים הראשוניים לאחר האובדן נעו בין הכחשה והדחקה של האובדן, להחלטה מודעת להתגבר ו"לכלוא" את האובדן, בכדי לא להתפרק, כאשר המנגנון הנפוץ ביותר עליו דיווחו השכולות היה התמודדות באמצעות שמירה על שגרת יומיום ותפקוד שוטף.
תיאור ההשתנות לאורך הזמן מלמד על מגמות של שיפור והקלה עבור מרבית השכולות. עם זאת, מרביתן לא מדברות על תהליך ליניארי ופשוט, אלא על תהליך ספיראלי יותר, הכולל עליות ומורדות, גם אם הכיוון הכללי הוא של הקלה בעוצמות. כותבת אלמנה בת 37, שאיבדה את בעלה לפני כשלוש שנים: "עם הזמן החדות של היגון פוחתת. הוא שם כל הזמן, אבל נדחק לפעמים הצידה לטובת רגשות חיוביים יותר, ואז עולה מדי פעם שוב במלוא העוצמה. ככל שעובר הזמן, היגון מיטשטש ובמקומו באים השלמה, עצב שקט יותר, רגוע יותר, כזה שאפשר לחיות לצדו". וחבה שכולה בת 28, שאיבדה את בן זוגה לפני כתשע שנים מוסיפה:"...במהלך השנים ועדיין היום אני יכולה להיות "נורמאלית", ואז מילה, משפט, רעיון, אדם, שיר... כל דבר קטן עשוי לגרום לי לבכות, או פשוט למצב רוח רע...".
מיעוט של השכולות מדווחות על חוסר שינוי בעוצמות היגון לאורך הזמן, או אף על הרעה בתחושות. מרביתן של השכולות הללו עונות לקטגוריה המוצעת של מי שסובלות מיגון מורכב (Prigerson, Vanderwerker & Maciejewski, in press).
במשך הזמן החולף מהאובדן מתפתחת הכרה והשלמה עם מותו של בן הזוג ועם חסרונו – אם כתוצאה מעיבוד או כ"כניעה" למציאות הכואבת וקריסה של מנגנוני ההכחשה. הכרה זו מלווה לרוב בשינויים במקום שהמוות, האובדן והיגון תופסים בנפש ובחיים, כולל התפתחות של היכולת לקבל את החלקים המתאבלים כחלק מהעצמי, ושיקום היכולת להרגיש תחושות טובות לצד ובנוסף לתחושות היגון. מסכמת חברה שכולה בת 25, כשבע וחצי שנים לאחר האובדן: "בתקופה הראשונה לאחר מותו חיי סבבו סביב האבל והכאב. ביליתי המון זמן עם אחיו וחברים משותפים שהיו לנו, והייתי עצובה כל הזמן. למרות זאת יכולתי לתפקד ולעטות מסיכה של "הכול בסדר" כלפי חוץ, אך העצב היה המרכיב המרכזי והדומיננטי ביותר בחיי. עם השנים עברתי תהליך של פרידה והפסקתי לחיות באופן תמידי את מותו, וגם העצב והיגון קיבלו מקום נפרד בחיי, כך שהם קיימים אך אינם משתלטים על חיי תמידית ואינם מגדירים אותי. היום אני אדם שחי חיים מלאים למדי, ורוב הזמן אני שמחה, אך אני יודעת שפעם בכמה זמן העצב חוזר ומגיח לזמן מה, אבל היום אני יודעת להתמודד איתו הרבה יותר טוב, וגם יודעת שיש חיים ללא עצב".
השכולות מציינות מספר גורמים פנימיים וחיצוניים כמסייעים בתהליך. התהליכים הפנימיים נעים בין התמודדות מודעת ורצונית עם האובדן ועם התחושות העולות ממנו, לבין החלטה להמשיך בחיים תוך מאמץ שלא לחשוב על האובדן ועל הנפטר. עבור אלו שנקטו במנגנון השני לרוב התוצאות חיוביות פחות, כפי שעולה מתוצאות המחקר. המנגנונים החיצוניים המסייעים כוללים לרוב טיפול, קבוצתי או פרטני, תמיכה חברתית או יצירת יחסים זוגיים חדשים.
בסיכום הניתוח האיכותני הראיתי כי תיאורי השכולות לגבי התהליך שהן עוברות בהתמודדותן לאורך הזמן עם אובדנו של בן הזוג, משרטטים מסלול התמודדות מורכב עם האובדן והמשמעויות שלו. התיאורים וסיכומם מחזקים את הממצאים הכמותניים שצוינו לעיל, לפיהם הגורם המשמעותי ביותר המשתנה לאורך הזמן הוא אותו מרכיב חווייתי ורגשי אותו כינינו יגון פעיל. רכיב זה טומן בחובו ממדים חשובים הקשורים לעיסוק אינטנסיבי מאוד בנפטר ומצוקה טראומטית עקב האובדן. התיאורים מחדדים את הראייה כי עבור רבות מהנשים שאיבדו את בן זוגן התפקוד היומיומי מהווה מנגנון התמודדות ממוקד ברגשות (e.g. Folkman, 2001), המסייע לרכך מעט את עוצמת הרגשות הקשורים ביגון החריף.
התיאורים של השכולות, כמו גם הממצאים הכמותניים מצביעים על כך שעלינו, כחברה וכאנשי מקצוע, לאמץ מודל מורכב יותר לגבי תהליכים בעקבות אובדן מאשר אלו המקובלים חברתית ואף בספרות מקצועית. לדוגמא, בספר "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים" (קרסון, בוצ'ר ומינקה, 1998), כותבים המחברים כי "תהליך התאבלות נורמאלי אינו צריך להימשך יותר משנה אחת" (עמ' 202). Wortman & Silver (2001) כותבות על המיתוסים הקשורים בתהליך ההתמודדות עם אובדן, וביניהן המיתוס הקשור בזמן הלוקח לתהליך אבל "נורמאלי", לפיו בתוך שנה אמורים "לסיים" תהליך שכזה, "ולעבור הלאה". לטענתן, וממצאי המחקר הנוכחי תומכים בכך באופן גורף, תיאור זה אינו מציאותי ואף עושה עוול לקבוצות גדולות של שכולים, שתהליך ההתמודדות שלהם תקין לחלוטין, אך אינו עונה על לוח זמנים קשוח שכזה. הדבר נכון גם עבור מי שמציגה התאוששות לאחר זמן קצר, וגם עבור רבות מבין השכולות שהשתתפו במחקר וההתאוששות שלהן ערכה זמן רב יותר משנה. במחקר הנוכחי נמצאה התאוששות במרבית המרכיבים הפעילים ביגון בתוך כשלוש שנים מהאובדן.
מיתוס נוסף שהמחקר הנוכחי מסייע בהפרכתו, היא כי אבל הוא תהליך המתרחש בסדרה של שלבים מובחנים ומסודרים (e.g. Kubler-Ross, 1970/1993; Bowlby, 1980). מהממצאים הכמותיים והאיכותניים עולה כי אמנם עבור מרבית השכולות ישנה התקדמות לאורך ציר הזמן שהיא לכיוון של התאוששות ומציאת איזון בעקבות האובדן (ראו מסקנות דומות למשל אצל רובין, 1995; Shear & Shair, 2005), אך שנכון יותר לתאר את ההתקדמות הזו כתהליך ספיראלי, בו החוויות שבעבר תוארו כ"שלבי אבל" מופיעים לסירוגין או בעת ובעונה אחת. כך, חוויות של הלם, חיפוש, חוסר ארגון וארגון מחדש של הקשר לנפטר (Bowlby, 1980) יכולים להתקיים זה לצד זה, להתחזק ולהיחלש לסירוגין. גם בולבי עצמו כתב, שנים רבות לאחר ניסוח השלבים, כי לא התכוון שיתייחסו אל השלבים שתיאר כאל מבנה נוקשה, וכי אפשר לראות בהם תנודות רבות קדימה ואחורה – כלומר מדובר במצבים בעקבות האובדן, יותר מאשר בשלבים (הציטוט לקוח מספרו של ויצטום (2004), "נפש, אבל ושכול").
התיאורים הפתוחים מוסיפים לכך כי ההשתנות לאורך הזמן של עוצמות התחושות הקשורות ליגון אמנם שוכחות לאורך הזמן, אך גם זה נעשה בהדרגה, ולא בלי עליות בתחושות הקשות שעלולות להיות דרמטיות ומטלטלות גם שנים ארוכות לאחר האובדן. רבות מהשכולות מדווחות על קשיים לקבל ולהשלים עם האובדן, על חזרה של תחושות היגון ועל זיכרונות וחיפוש אחר הנפטר גם שנים ארוכות לאחר האובדן.
ולבסוף, במחקר הנוכחי נמצא כי עבור קבוצה קטנה יחסית של שכולות הזמן אינו גורם משכך, ואותן שכולות סובלות מיגון חריף ומתמשך, לו מוצע הכינוי יגון מורכב. במחקר הנוכחי 15 מהשכולות עונות לקריטריונים שהוצעו ע"י Prigerson, Vanderwerker & Maciejewski (in press), כלומר כ-18% מהמשתתפות, ממצא העולה אף הוא בקנה אחד עם ההערכות במחקרים קודמים לגבי כמות השכולים הסובלים מיגון מורכב (לדוגמא, Bonanno (2006) מעריך את שכיחות הסובלים מקשיים בעיבוד האבל והאובדן כנעה בין 10-15% מהשכולים. לעומתו Shear & Shair (2005) מדווחים על סיכום ממצאים לפיו השכיחות נעה בין 10-20% מהשכולים).
מעבר לכך, נמצאו מספר תחומים בהם לא נמצאה השתנות במשך הזמן החולף מהאובדן, כלומר לא נמצא מתאם בין הדירוגים בהם לבין הזמן מהאובדן. תחומים אלה היו תפיסת האובדן כאירוע מזעזע וטראומטי, ציוני החרדה וההימנעות בהיקשרות; מידת השינוי הנתפס בעצמי, ייחוסו לאובדן, חשיבותו וכיוונו (חיובי או שלילי); וכן היבטים של הקשר לנפטר, ובעיקר קירבה לנפטר ותחושות חיוביות כלפיו כיום, כמו גם התפיסות לגבי הקשר שהיה עמו בחייו. כך, נראה כי ישנם היבטים בהשפעתו של האובדן שהם ארוכי טווח, כמו נצרבים בתודעתן של השכולות. היבטים אלו אינם בהכרח הדרמטיים ביותר בהשפעות האובדן, שכן השינויים הרגשיים והסימפטומאטיים הבולטים בעקבות האובדן הם גם אלה השוככים מהר יותר. היבטים כמו הימנעות בהיקשרות והערכת השתנות העצמי (עד כמה ההשתנות חיובית וחשובה), בהם נמצאו הבדלים הן בקרב השכולות והן בינן לבין קבוצת ההשוואה, לא נמצאו כקשורים לחלוף הזמן. על כן, הם צריכים לעורר תשומת לב מיוחדת, כתחומים בהם עלולה הפגיעה בשכולות (הימנעות עבור האלמנות בעיקר ופגיעה בדימוי העצמי עבור השכולות הצעירות יותר) להיות יחסית קבועה, ולהתבסס כמאפיין אישיותי בעקבות האובדן (ראה דיון אצל רובין, 1995 באשר לפגיעות ארוכות טווח שכאלה בקרב הורים שכולים).
במסגרת השערה זו, ובנוסף לבדיקת ההשתנות עם הזמן, נערכה גם בדיקה להשוואה בין עוצמות של תחומי חוויה שונים בתגובה לאובדן - לפי הגורמים של השאלון הדו מסלולי. תוצאותיה מרמזות כי במשך הזמן עוצמת חוויות הקשורות במסלול II של המודל הדו מסלולי, קרי הקשר לנפטר, גבוהה יותר מאשר העוצמות של התגובות לאובדן הקשורות למסלול הראשון. כך, השכולות מדרגות את העיסוק האינטנסיבי בדמות הנפטר, בזיכרונות ובגעגועים, גבוה יותר מאשר את החוויות הקשורות בטראומה, כגון הלם וחודרנות או אובדן משמעות בחיים, כמו גם בקשיי תפקוד חברתי, אישי ומקצועי. הדירוגים הנמוכים ביותר ניתנים לפריטים המודדים יחס אמביוולנטי או שלילי כלפי בן הזוג, וזה תואם את השערה מכיוון שיש בכך מעין תמונת ראי לתחושת הקירבה והעיסוק בו. מעניין לציין בהקשר זה, כי דירוגי השכולות בהקשר של תפיסת האובדן כאירוע חיים טראומטי ומזעזע גבוהים כמו מידת העיסוק שלהן בנפטר ותחושות הקירבה אליו, ומעל לקשיי התפקוד והיגון החריף. כלומר, תפיסת האובדן כטראומטי גבוהה יותר מאשר הדירוגים של הפריטים הקשורים לטראומה "פעילה". ניתוחים מקבילים שנעשו על מדגם השכול הרחב במחקר בו נעשה ניסיון לתקף את השאלון הדו מסלולי (N=354), נמצאו ממצאים דומים: נמצאו הבדלים מובהקים בין דירוגי כל הגורמים, כאשר הגבוה ביותר דורג גורם 3 – יחס חיובי לנפטר, אחריו גורם 4 – תפיסת האובדן כאירוע מזעזע; גורם 1 – יגון חריף; גורם 2 – קשיי תפקוד; ושוב הכי נמוך דורג גורם 5 – יחס אמביוולנטי לנפטר (Rubin, Bar Nadav, Goffer- Shnarch, Koren & Malkinson, in press). ממצאים ראשוניים אלה מסייעים להבנה כי ההבחנה בין התגובות השונות לאובדן על פי המודל הדו מסלולי לשכול מקדמת את יכולתנו לנתח לעומק את התגובות של שכולים לאובדן, ולהבין טוב יותר כיצד מתהווים ומשתנים הממדים השונים בחוויות בעקבות האובדן. בנוסף, הם מסייעים להבנתנו כי תהליך האבל עלול "להסתבך" באופנים שונים ומגוונים, גם מעבר לקריטריונים שהוצעו ע"י קבוצות העבודה השונות עבור הבחנת יגון מורכב (CG), וכי יש להתחשב בממדים הכוללים הן את היגון החריף, הן את התפקוד הביו-פסיכו-חברתי והן האופנים בהם עסוקים ומבנים השכולים את המשך הקשר לנפטר (Rubin, Malkinson & Witztum, in press).
לאחר הפילוח של השתנות עם הזמן של מדדי התגובות לאובדן לפי הצירים השונים במודל הדו מסלולי, הדיון בהשערה הבאה מנסה למצוא את הקשרים שבין שני המסלולים, שהם כאמור שונים, אך קשורים זה לזה (רובין, 1995).
 
 
השערה מס' 4:
אם כן, השערה זו עסקה בקשרים שבין שני הצירים במודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1981, 1999): המשך העיסוק בנפטר והקשר עמו (ציר II), לבין משתני המחקר האחרים, ובהם הממדים השונים של תפקוד, עוצמת היגון, השתנות העצמי ומשמעות (השייכים לציר I במודל).
בשלב הראשון של בדיקת השערה זו נערך ניתוח גורמים שכלל את כל מדדי הקשר לנפטר במחקר. הדבר נעשה במטרה לזהות ממדים או תחומי חוויה שונים של עיסוק בקשר לנפטר, כולל חלוקה עיקרית לעיסוק נוכחי בנפטר ותפיסות לגבי הקשר שהיה עמו בחייו. בהמשך נעשה ניסיון להבין אילו קשרים יש לכל "סוג" של עיסוק בנפטר עם החוויות האחרות הקשורות להתמודדות עם האובדן. שוער כי אינטנסיביות גבוהה יותר של עיסוק בקשר לנפטר תהיה קשורה ביותר קשיי הסתגלות לאובדן, וכך גם לגבי מי שתדווח על יותר תלות בקשר שהיה עם הנפטר בחייו. באופן דומה, שוער כי מידה רבה יותר של קירבה נתפסת לבן הזוג בקשר שהיה עמו בחייו תלווה ביותר קשיי הסתגלות לאובדן.
בניתוח הגורמים נמצאו שישה ממדים, כאשר כל אחד מהם קשור לזווית שונה של העיסוק בנפטר. שניים מהגורמים קשורים למערכת היחסים שהייתה עם הנפטר בחייותלות בקשר, וקירבה לעומת ריחוק והימנעות. ארבעת האחרים נוגעים בתחומי חוויה שונים של המשך הקשר לנפטר כיום: מצוקת פרידה (פריטים כגון געגועים, סבל וקושי להשלים עם האובדן); היזכרות וחשיבה (פריטים כגון הימשכות למקומות המזכירים אותו, רגיעה בעקבות חשיבה עליו, העלאת זיכרונות ותחושה כי בן הזוג חי דרך השכולה); חיפוש והלם בעקבות האובדן, ולבסוף גורם צורני אחד – רמת הארגון של הקשר לנפטר (כפי שמוערכת ע"י מספר דירוגים בתיאור הנפטר: רמת ההמשגה בתיאור, מידת הנפרדות, דיס-אורגניזציה וארגון מחדש).
בדיקת ההשערה נעשתה במספר שלבים, שנועדו לוודא את תקפות הממצאים. ראשית. נבדקו מתאמים פשוטים בין הגורמים לבין עצמם ובינם לבין מדדי המחקר האחרים. בהמשך נערכו ניתוחי רגרסיה מרובה ולעתים גם ניתוחי שונות תוך פילוח המשתתפות לרמות בהתאם למידת העיסוק שלהן בנפטר, ונטרול משתנים דמוגראפיים שנמצאו קשורים לגורמים. יחד, מתקבלת תמונה ברורה יותר לגבי הנתיבים שבהם קשורים התחומים השונים של העיסוק בנפטר.
 
4.א הגורמים הקשורים לעיסוק הנוכחי בנפטר.
 
4.א.1 גורם מצוקת הפרידה. נמצא כי גורם זה קשור בעיקר למדדים אחרים של מורכבות ועוצמת היגון הפעיל: מצוקה טראומטית (Prigerson & Jacobs, 2001), כמו גם לגורם נוסף של הקשר לנפטר – היזכרות וחשיבה על הנפטר. מעבר לכך, נמצא כי נשים שהן בעלות סגנון היקשרות בטוחה מציגות רמה נמוכה יותר של מצוקת פרידה לעומת שכולות בעלות סגנון נמנעת-מפוחדת.
בנוסף, כאשר המשתתפות חולקו לשלוש קבוצות לפי עוצמת מצוקת הפרידה שלהן, נמצאו מספר הבדלים המלמדים על הקשר שבין גורם זה לחוויות אחרות הקשורות לאובדן. נמצא כי שכולות הסובלות מצוקה גבוהה יותר סובלות גם מקשיי תפקוד רבים יותר ותופסות את האובדן כאירוע מזעזע. הן חוות פחות צמיחה בעקבות האובדן, משייכות את השתנותן לאובדן יותר מאשר השכולות האחרות, וכמובן פחות שבעות רצון מחייהן. כל אלה נמצאו גם כאשר הזמן שחלף מאז האובדן מוחזק כמשתנה מבוקר. עם זאת, לא נמצאו הבדלים בין הקטגוריות באשר לתחושת משמעות בחיים ולמדדים נוספים של השתנות העצמי – מידת השינוי, החיוביות שלו וחשיבותו.
 
4.א.2 גורם ההיזכרות וחשיבה. נמצא כקשור בעיקר למדדים אחרים של העיסוק בנפטר, קירבה בקשר עם הנפטר בחייו, מידת החיפוש ומצוקת הפרידה. מעבר למדדים אלו, הקשרים שנמצאו בין גורם זה לתגובות אחרות לאובדן דומים מאוד לאלו שנמצאו עבור גורם מצוקת הפרידה. גם כעת נמצא כי השכולות העסוקות יותר בהיזכרות וחשיבה על הנפטר תופסות את האובדן כאירוע מזעזע יותר, חוות יותר מצוקה טראומטית בעקבות האובדן, משייכות את השתנותן לאובדן ופחות שבעות רצון מחייהן. נמצא גם קשר בין המצב הכלכלי של השכולה למידת העיסוק בנפטר, כך שככל שמצבן הכלכלי של שכולות טוב יותר, כך הן עסוקות יותר בחשיבה והיזכרות בנפטר.
הפעם לא נמצאו הבדלים בין הקטגוריות באשר לאיכות התפקוד או צמיחה בעקבות האובדן, ולא נמצאו הבדלים במשתני המחקר האחרים.
הממצאים עבור שני הגורמים הראשונים משחזרים במידה רבה את ממצאיהם של Field, Gal-Oz & Bonanno (2003), אשר מצאו כי 5 שנים לאחר אובדן בן זוג, עיסוק רב בנפטר כפי שהשתקף בציוני ה-CBS, היה קשור לחומרה רבה יותר של סימפטומים ספציפיים לאבל (שנמדדו במחקרם ע"י שאלון ה-TRIG (Texas Revised Inventory of Grief, Faschingbauer, 1981). ממצאים דומים נמצאו גם במחקר ההורים שכולי מלחמת יום כיפור ולבנון הראשונה (טמיר, 1987; רובין, 1995), שגם שם נמצא כי הורים שהיו עסוקים יותר בקשר לנפטר הפגינו יותר קשיים בתפקוד הביו-פסיכו-חברתי שלהם.
 
4.א.3 מידת החיפוש וההלם בעקבות האובדן. עבור הגורם השלישי של העיסוק הנוכחי בנפטר נמצאו קשרים בעיקר לאלמנטים אחרים של יחסים בין אישיים. נמצא כי השכולות שדורגו כמי שמחפשות יותר את הנפטר והלומות בעקבות האובדן, חוות את החברה הכללית כפחות מבינה. כך, נראה כי הן עושות הבחנה ברורה בין החברה בכללותה לבין האנשים הקרובים אליהן, וחשות קירבה רבה יותר למשפחתן ושבעות רצון מהקשר הזה, ואף חשות קרובות יותר למשפחתו של הנפטר. הן גם תופסות את מערכת היחסים שהייתה עמו בחייו כקרובה יותר. בנוסף, נמצא קשר בין גורם זה לבין משתנה דמוגראפי אחד - שמירת מצוות: ככל שהשכולה מקפידה יותר על שמירת מצוות, כך היא פחות עסוקה בחיפוש אחרי הנפטר או הלומה בעקבות האובדן. ייתכן שעבור השכולות המקיימות מצוות יש מעין מסגרת חלופית למציאת משמעות בין אישית ולהשקעת האנרגיה הנפשית. שכולות אלו משתייכות למסגרת חברתית תומכת יותר, וכך הן פחות עסוקות בחיפוש אקטיבי וחסר שקט אחר הנפטר.
לא נמצאו קשרים מובהקים בין גורם חיפוש והלם למדדים של תפקוד, יגון מורכב, משמעות, צמיחה בעקבות האובדן או מדדי השתנות העצמי.
 
4.א.4 רמת ארגון הקשר. הגורם הרביעי שנמצא בניתוח הוא גורם צורני, שנסמך על ארבעה סולמות של תיאור הנפטר: הערכות השופטים לגבי מידת הנפרדות בתיאור, רמת ההמשגה, חוסר הארגון בקשר והארגון מחדש שלו. סולמות אלו מבוססים על תיאוריות פסיכו-דינאמיות שונות, ויחדיו יוצרים תמונה ברורה יותר באשר לאיכות ארגון הקשר ודמות הנפטר. ראשית, נמצא קשר מובהק וחזק בין הימנעות בהיקשרות לבין איכות הארגון בקשר, כך שככל שהשכולה פחות נמנעת ביחסיה הבין אישיים, היא מאורגנת יותר בקשר לנפטר. הקשר הזה שבין היקשרות לאיכות ארגון הקשר נמצא גם בניתוח שונות שהצביע על ארגון טוב יותר של הקשר לנפטר עבור השכולות בעלות סגנון היקשרות בטוח לעומת כל שלושת הסגנונות האחרים. נראה, אם כן, שסגנון היקשרות בטוח, הטומן בחובו פחות הימנעות בקשרים בין אישיים, וכולל הסתכלות על אנשים באופן פחות חרד, מאפשר גם איכות טובה יותר של ארגון קשרים בין אישיים – ובמקרה זה עיבוד טוב יותר של דמות הנפטר המופנמת והקשר עמו.
מדדים אחרים במחקר שנמצאו קשורים לאיכות הארגון של הקשר הם תפקוד כללי, תחושה כי החברה סובלנית ומאפשרת, תחושת משמעות ומימוש עצמי, המצטרפת לשביעות רצון מהעיסוק העיקרי. כך, השכולות שהקשר שלהן לנפטר מאורגן יותר גם מציגות פחות קשיי תפקוד, חוות את החברה כמאפשרת וסובלנית, וחוות יותר משמעות ושביעות רצון מעיסוקיהן.
מלבד זאת, נמצא קשר בין מצבן הכלכלי של השכולות לבין רמת הארגון בקשר, כך שהשכולות שמצבן הכלכלי טוב יותר, גם מאורגנות יותר בקשר. ממצא זה מצטרף לקשרים אחרים של המצב הכלכלי עם מדדים במחקר, כגון עם איכות התפקוד (גבוהה יותר ככל שהרמה הכלכלית עולה) ועיסוק בחשיבה והיזכרות בנפטר. המצב הכלכלי לא נמצא קשור לגיל המשתתפת, הזמן מאז האובדן או להיותה חברה שכולה או אלמנה, אֵם לילדים או לא. נראה, אם כן, כי מצב כלכלי משופר מאפשר לשכולות משאבי התמודדות טובים יותר עם האובדן, כולל עצם הפנייה לטיפול פסיכולוגי פרטני. אלו מאפשרים פחות קשיי תפקוד, ויותר פנאי לעסוק בנפטר בחשיבה והיזכרות. אלו יחד מאפשרים להן גם עיבוד טוב יותר של הקשר וארגון טוב יותר של דמות הנפטר. למרבה הצער, תקצר היריעה מלערוך במסגרת עבודה זו דיון מלא ומפורט יותר בקשרים שבין המצב הכלכלי ומשתנים סוציו-אקונומיים אחרים עם משתני המחקר.
הממצאים עבור סולם זה, רמת הארגון, משחזרים במידה רבה אף הם ממצאים מבדיקה מקבילה שנערכה במסגרת מחקר הורים שכולי המלחמות (טמיר, 1987; רובין, 1995), כאשר גם שם נמצא כי הגורם אותו כינו החוקרים מצב האבל, ושבו הושם דגש רב על חוויות של הלם, חיפוש חוסר ארגון וארגון מחדש, קשור באופן מובהק ליותר קשיים בחווית האבל, קרי ליותר קשיים בתפקוד הביו-פסיכו-חברתי. העובדה כי עבור גורם החיפוש וההלם לא נמצאו קשרים לממדים של התפקוד, יש ככל הנראה השלכות המבהירות את הקשר שבין מצב האבל לבין החוויה הקשורה בתפקוד, כלומר שרמת הארגון היא אינדיקטיבית יותר לגבי קשיים בתפקוד ובעיבוד האובדן, בעוד שחיפוש והלם גבוהים קשורים יותר לממדים בין אישיים, ופחות תפקודיים.
 
כסיכום ביניים לבדיקת השערה זו, אוכל לומר כי נמצאו מספר ערוצים, או תחומים שונים עבור המשך הקשר והעיסוק בנפטר בעת הנוכחית – ועבור כל תחום שכזה נמצאו קשרים אחרים עם מדדי המחקר האחרים.
גורם מצוקת הפרידה עוסק בעיקר בתגובות חריפות לאובדנו של האהוב, הממוקדות בעיסוק אינטנסיבי וכואב בעובדת לכתו, בגעגוע ובאי השלמה עם עצם מותו. כך, נמצא כי הוא קשור בעיקר למדדי יגון פעיל אחרים, ובנוסף לתפקוד כללי, צמיחה ושביעות רצון מהחיים. עבור מרבית השכולות ישנה דעיכה של עוצמות החוויה הזו במהלך הזמן החולף מהאובדן. ממצאים אלו מחזקים את המסקנה לפיה התגובה החריפה ליגון, אותה ניתן לחלק למצוקת פרידה ולמצוקה טראומטית, מוצגת באופן המלא והמדויק ביותר כגורם אחד, ולא לפי החלוקה הזו. זאת נמצא הן לפי גורם היגון הפעיל בשאלון הדו מסלולי והן לפי הציון הכללי של שאלון היגון המורכב, שני מדדים הקשורים במתאם גבוה וחזק מאוד ביניהם.
גורם היזכרות וחשיבה על הנפטר הנו פחות חריף באופיו, דעיכת העוצמות בו איטית יותר, והוא כולל תכנים חיוביים ומרגיעים יותר מאשר הגורם הראשון. נמצא כי היזכרות וחשיבה אינטנסיביים קשורים קודם כל לסוגי עיסוק נוספים בנפטר, חיפוש, קירבה מול הימנעות ומצוקת פרידה. זהו אולי המדד המהווה את ליבו של המשך הקשר לנפטר, את התמצית שלו, ועל כן הקשר ההדוק למדדים האחרים. מלבד זאת, עיסוק אינטנסיבי שכזה קשור גם לעוצמת היגון, בדומה לגורם הראשון, אם כי במידה פחותה.
התנהגות חיפוש והלם בעקבות האובדן נמצאו כקשורים בעיקר להיבטים של יחסים בין אישיים. השכולות העסוקות בחיפוש חוות את החברה הכללית כפחות מבינה, וייתכן שכתוצאה מהעיסוק בנפטר ותחושת חוסר ההבנה, חשות שכולות אלו קירבה רבה יותר למשפחתן, ומרוצות מקשר זה. הן גם חשות קרובות יותר למשפחת הנפטר, אם כי אין קשר למידת שביעות הרצון מהקשר למשפחת הנפטר, כך שייתכן כי עצם הקירבה למשפחתו נובעת מהעיסוק בו, אך זו לא בהכרח קירבה נעימה או מנחמת.
נמצא כי איכות הארגון של דמות הנפטר והקשר עמו קשור לדפוס ההיקשרות של השכולות, וספציפית, לפחות הימנעות בהיקשרות. בשני המקרים מדובר בהבניה קוגניטיבית ורגשית של הקשרים הבין אישיים המשמעותיים. הבנייה זו מסייעת להן לארגון טוב יותר של החוויות הפסיכו-חברתיות שלהן, וכך שכולות שהקשר שלהן לנפטר מאורגן יותר חוות את החברה כסובלנית ומאפשרת, מתפקדות טוב יותר וחוות יותר תחושת משמעות, מימוש עצמי ושביעות רצון מהעיסוק העיקרי.
 
4.ב הגורמים שמדדו את תפיסת השכולות לגבי מערכת היחסים שהייתה עם הנפטר בחייו.
 
4.ב.1 גורם הקירבה בקשר לעומת הימנעות וקונפליקט. נמצא כאמור קשר הדוק בין גורם זה לבין עיסוק אינטנסיבי בחשיבה והיזכרות. מלבד זאת, נמצא כי שכולות להן מידת חרדה גבוהה יותר בהיקשרות מדווחות גם על מידת ריחוק והימנעות גדולה יותר בקשר שהיה עם הנפטר בחייו. באופן דומה, השכולות הללו מדווחות גם על ריחוק גדול יותר ביחסיהן עם בני משפחתן ובני משפחתו של בן זוגן שמת, ועל פחות שביעות רצון ממערכות יחסים אלו. יש לציין, עם זאת, כי הקשר בין מידת הקירבה לנפטר בחייו לבין שביעות רצון מהקשר עם משפחתו אינו ליניארי, וכי הקרובות מרוצות יותר מאשר שכולות בדרגת הביניים, אך לא יותר מאשר המרוחקות ביותר.
בנוסף, נמצא בהתאם להשערה כי דרגת קירבה נתפסת רבה יותר קשורה גם לתפיסת האובדן כאירוע מזעזע וטראומטי יותר. ממצא זה מאושש במידת מה את "השערת הלב השבור", לפיה קשה יותר לנשים לאבד בן זוג אליו חשו קירבה רבה יותר, כפי שנמצא גם ע"י Stroebe & Stroebe (1993). עם זאת, ובניגוד להשערה, לא נמצאו קשרים מובהקים בין מידת הקירבה לנפטר בחייו לבין המדדים של עוצמת היגון ומורכבותו או של תפקוד כללי, השתנות העצמי, שביעות רצון ומשמעות. ייתכן שבכדי להעמיק בהבנה של השפעות הקירבה במערכת היחסים הזוגית טרם האובדן יש לבדוק השפעות גורמים נוספים, כמו נסיבות האובדן. יש לזכור גם כי אין אפשרות להעריך את מידת הקירבה בקשר באופן "אובייקטיבי" כלשהו, אלא רק כתפיסה בדיעבד של השכולות לגבי הקשר שהיה, על כל המוגבלויות שלה. ניתן ללמוד מכך, ככל הנראה, בעיקר על המצב הנוכחי של השכולה. חברה שכולה בת 28 שאיבדה את בן זוגה לפני פחות משנה, לאחר שנפטר ממחלה סופנית, כותבת בהקשר זה על התגובות לאובדן: "אני חושבת שהכול תלוי בטיב מערכת היחסים ובאופן המוות. בן זוגי אפשר לי להיות לצידו /למענו כל השנים ובתקופת המחלה. לכן אין בי נקיפות מצפון או כעס, אלא רק געגוע. מערכת היחסים שלנו הייתה מצוינת וכך היא מלווה אותי".
אם כן, נמצא כי תפיסת מערכת היחסים כקרובה קשורה לדפוסי יחסים בין אישיים נוספים. ריחוק נתפס גדול יותר ביחסים אלו מלמד גם על ריחוק נתפס גדול יותר בקשרים נוכחיים, כמו גם ליותר חרדה בהיקשרות, כלומר לפחד להינטש ולהידחות. בניגוד להשערה, לא נמצאו קשרים בין הבנייה זו של מערכת היחסים לבין מרבית המדדים של התגובות לאובדן, למעט תפיסת האובדן כאירוע חיים מזעזע. זהו אולי המימד הסובייקטיבי ביותר בין כל הגורמים הללו. בדומה למימד המוסק של החיפוש וההלם, שנמצא קשור אף הוא לקשרים בין אישיים בהווה, לא נמצאו קשרים בין גורמי הקשר לנפטר למדדי המחקר המרכזיים. ייתכן שנדרשת עבודה נוספת בכדי ללמוד לעומק מהן ההשלכות של התפיסות לגבי מערכות יחסים בין אישיים וההתנהלות בהם לגבי התגובות האחרות לאובדן.
 
4.ב.2 מידת התלות ההדדית במערכת היחסים עם הנפטר. בהתאם להשערה, נמצא כי תפיסה של מערכת היחסים כבעלת מרכיב משמעותי של תלות הדדית קשורה בתפיסת האובדן כאירוע מזעזע יותר. נמצא כי חוויה של תלות מרובה בקשר כרוכה גם בתפיסה של השכולות כי הן השתנו יותר בעקבות האובדן – אם כי מלבד מידת השינוי, לא נמצאו קשרים בין הערכת התלות לבין ערכיות השינוי מבחינת חשיבותו, החיוביות שלו או שיוכו לאובדן.
בנוסף, זוהתה נטייה של השכולות המדווחות על תלות רבה יותר בקשר שהיה לחוות עוצמה רבה יותר של יגון פעיל, להיות פחות שבעות רצון מחייהן ולתפוס את החברה כפחות סובלנית ומאפשרת – וזאת בהתאם להשערה, ובדומה לממצאים קודמים, כגון Sanders (1993). גם Parkes & Weiss (1995) מצאו כי אלמנות שדיווחו על יותר תלות ביחסיהן עם בני זוגן סבלו בשנתיים הראשונות לאחר האובדן מיגון שהיה חריף ואינטנסיבי יותר. בנוסף, זוהתה גם נטייה של השכולות התלותיות לדווח על יותר צמיחה בעקבות האובדן, ממצא המנוגד להשערה כי משתתפות תלותיות פגיעות יותר לפתח יגון כרוני ודיכאון (Raphael, 1983). יש כמובן לנקוט ביתר זהירות עם הממצאים האחרונים שדווחו, שכן הממצאים לגביהם היו בעלי מובהקות שולית בלבד, ונדרשת עבודה נוספת בכדי לזהות מגמות ברורות וחד משמעיות יותר.
אם כן, נמצא בהתאם להשערה כי תלות במערכת היחסים עם הנפטר כרוכה בתפיסת האובדן כמאורע טראומטי ומזעזע יותר, לצד נטייה לחוות יגון חריף יותר ופחות שביעות רצון. נראה כי אכן תלות רבה בקשר יוצרת קשיי הסתגלות גדולים יותר בחיים שאחרי אובדן בן הזוג. עם זאת, הצורך להתמודד עם קשיים אלו מוליד גם חוויה של השתנות גדולה יותר, ונטייה לחוות צמיחה רבה יותר בעקבות האובדן. האובדן מוליד עבור השכולות התלותיות את הצורך להשתנות, לעבור לעצמאות בעל כורכן, ועקב כך הן תופסות עצמן כמי שהשתנו יותר, אך אינן בהכרח מרוצות מהשינוי או משייכות אותו לאובדן. נראה שבטיפול רגיש ניתן יהיה לסייע לשכולות התופסות עצמן כתלותיות לרתום את חווית ההשתנות העצמית לכיוונים של העצמה אישית ותחושת צמיחה ברורה ומובהקת בעקבות ההתמודדות עם קשייהן.
 
בבדיקת השערה זו גילינו כי העיסוק בנפטר אינו מהווה בעצם ישות אחת, אלא ישנם פנים שונים להמשך הקשר עמו, כמו גם לתפיסות עכשוויות לגבי הקשר לנפטר – שנראה כי הן ספציפיות לקשר זוגי. כך, החלוקה שנעשתה כאן בתפיסת הקשר שהיה לשני ממדים שונים – קירבה מול הימנעות מחד, ותלות מאידך, אינה חוזרת בניתוחי הגורמים עבור מדגם רחב יותר של שכולים, הכולל אנשים שקרוביהם שאבדו לא היו בני זוג, אלא הורים וילדים, למשל. חלוקה שונה זו מחזקת את המובן מאליו, והוא שלכל קשר ומערכת יחסים בחיינו ישנם מאפיינים ייחודיים, ויש להתחשב בהם כאשר דנים או מטפלים בשכולים – בהתאם לתפקידו של הנפטר בחייהן.
בנוסף, נמצא במחקר כי ישנם מספר תכנים מרכזיים ונבדלים המאפיינים את המשך העיסוק בנפטר לאחר מותו, ומדד נפרד לגבי מידת הארגון של דמות הנפטר והקשר עמו. נמצאו כמפורט הבדלים בין הגורמים באשר לתגובות לאובדן להן הם קשורים.
בהתאם להשערה נמצא כי עיסוק אינטנסיבי בנפטר, המתבטא במצוקת פרידה ועיסוק מוגבר בחשיבה והיזכרות, קשור ליותר קשיים בתפקוד ובהסתגלות לאובדן. ממצא זה משחזר ממצאים קודמים, כגון עבור הורים שכולי מלחמות לבנון ויום כיפורים (טמיר, 1987; רובין, 1995), ועבור אלמנים ואלמנות (Field, Gal-Oz & Bonanno, 2003). האחרונים מצאו כי בטווח זמן קצר מהאובדן, חשיבה והיזכרות היו קשורים בהסתגלות טובה יותר מאשר עיסוק קונקרטי בנפטר, כגון שמירת חפצים. עם זאת, כחמש שנים לאחר האובדן יתר עיסוק בנפטר, ללא קשר למהותו, הצביעה על יותר קשיי הסתגלות לאובדן.
נמצא גם שרמת ארגון טובה יותר של הקשר לנפטר ושל דמותו המופנמת מהווה גורם מסייע בהתמודדות עם האובדן, ומעבר לזמן שחלף מאז האובדן, ארגון טוב יותר קשור בהטבה של התפקוד ושביעות הרצון בחיים. ניתן להסיק, אם כן, כי מימד זה קשור במידה רבה לרמה טובה יותר של פתרון לאבל. כך, הקשר שבין גורם הארגון לטיב התפקוד הולך ומתחזק ככל שחולף הזמן מאז האובדן. בנוסף, נמצא כי עבור השכולות שאובדנן אירע בשלוש השנים האחרונות אין כל קשר בין מידת הארגון לעוצמת היגון החריף, אך עבור השכולות המרוחקות יותר מהאובדן, הקשר בין המשתנים בינוני בעוצמתו ומובהק. כך, נראה כי ככל שחולף הזמן מהאובדן, ארגון הקשר המופנם לנפטר הופך משימה חשובה ביותר עבור השכולות, כחלק מתהליך ההתמודדות עם האובדן. המשקל מוסט מעיסוק אינטנסיבי ומודע בנפטר ובגעגועים אליו לעבר הארגון של הייצוגים המופנים של הנפטר, וכל שעבודה פסיכולוגית זו נעשית באופן מיטבי, כך איכות ההתמודדות של השכולות טובה יותר. נראה אם כן, כי זו צריכה להיות מטרה חשובה ומרכזית בטיפול ובסיוע לשכולות (ראה דיון בצורך לעבד סוגיות הקשורות להמשך הקשר עם הנפטר כחלק מהטיפול בשכולים אצל Rubin, Malkinson & Witztum (2003)).
 
 
השערה מס' 5:
השערה זו עסקה ביצירת זוגיות חדשה לאחר האובדן, כלומר בהשוואה שבין השכולות שיצרו זוגיות חדשה, לבין אלו שאינן נמצאות בזוגיות - בין אם טרם ניסו ליצור קשר, או שהקשר שיצרו הסתיים. שוער כי השכולות הנמצאות כיום בזוגיות ידווחו על פחות קשיי תפקוד, יהיו בעלות דימוי עצמי חיובי יותר, יהיו פחות עסוקות בקשר לנפטר, והייצוג המופנם של דמות בן זוגן שמת יהיה מאורגן ומעובד יותר. השערות המחקר אוששו כמעט במלואן.
ראשית, יש לציין כי יצירת קשר זוגי חדש לאחר האובדן היא משימה מורכבת וקשה מאוד עבור כלל השכולות, המזכירות תחושות בגידה ואשמה בתהליך, גם על רקע הציפיות החברתיות הברורות ליצור קשר זוגי חדש, והחשיבה כי יצירת זוגיות שכזו מסמלת "התגברות על האובדן". על כך מספרת טלי: "...יצירת מערכת זוגית חדשה היא דבר אשר היה לי קשה מאוד. לקח לי זמן רב להתגבר על תחושות האשם והבגידה המלוות לקשר חדש ולהיות בשלה לקשר רציני חדש. דבר זה היה בעייתי במיוחד עקב גילי הצעיר לאחר האובדן, שהביא לציפיות מהסביבה שאצור קשרים זוגיים חדשים במהרה". ואירית מוסיפה: "...המורכבויות של יצירתו ובנייתו של קשר זוגי חדש, כוללות תחושת בגידה ואשמה הכרוכות בכך, הניכרות למשל סביב הצורך להכירו להורי בן הזוג המת, ועוד מורכבות רגשית הנובעת למשל מתחושת של בגידה לגבי הגשמה של חלומות משותפים – לבד או רחמנא ליצלן, עם בן זוג חדש".
בהקשר זה, כותבים Moss & Moss (1996) כי הקשר עם הנפטר משחק תפקיד חשוב גם בקשרים זוגיים חדשים, וכי אלמנות רבות משמרות את הקשר עם הבעל המת לעד. הם מוסיפים כי פעמים רבות מושפעת ההחלטה האם להינשא מחדש ע"י הנפטר. אלמנות יחושו יותר בנוח לפתח קשר חדש אם ירגישו שיש להן "רשות" לכך מצד בעלן המת, והם מצאו כי רבות מהן נמנעות מלהינשא מחדש כדי לא לבגוד בזכרו.
בבדיקת ההשערה נמצא, שלא במפתיע, כי המנבא המרכזי של הסיכוי להימצאות בקשר זוגי חדש הוא הזמן שחלף מאז האובדן. הזמן מבחין בין השכולות הנמצאות בקשר לבין אלו שניסו ונפרדו מבן זוג חדש, ובינן לבין שכולות שטרם יצרו זוגיות חדשה כלל. לפיכך, בכל הניתוחים הסטטיסטיים שנערכו נוטרלה השפעת הזמן שחלף מהאובדן, בניסיון ללמוד לעומק על הקשרים שבין יצירת זוגיות חדשה להשפעות האובדן.
בהשערה הראשונה דווחו דפוסי השפעה משולבת, כלומר הבדלים שונים בין הקטגוריות של יצירת קשר חדש שהיו אחרים עבור החברות השכולות והאלמנות. נמצא כי החברות השכולות שנפרדו מבן זוג חדש היו עסוקות בחיפוש והלומות יותר בעקבות האובדן מאשר האלמנות באותו מצב. לא נמצאו הבדלים דומים בקטגוריות האחרות. עם זאת, יש לפרש בזהירות את הממצא, עקב העובדה כי קבוצת החברות שקשר חדש שיצרו הסתיים, קטנה מאוד.
בנוסף, נמצאו דפוסי הבדלים שונים בין הקטגוריות עבור החברות השכולות והאלמנות גם בתפיסותיהן את האובדן כאירוע טראומטי ומזעזע (גורם מס' 4 בשאלון הדו מסלולי לשכול). נמצא כי עבור החברות השכולות אין קשר בין חווית האובדן כאירוע מזעזע ליצירת קשר חדש, בעוד שבקרב האלמנות קיים קשר כזה: אלמנות שלא יצרו קשר זוגי חדש חוות את האובדן כאירוע מזעזע יותר מאשר האלמנות שהחלו בניסיונות ליצור זוגיות חדשה, בין אם זו ממשיכה או לא. כאמור, נראה כי עבור האלמנות, על עוצמת החוויה לשכוך מעט בטרם תוכלנה ליצור זוגיות חדשה, אך זו השערה שיש להוסיף ולבדוק בעתיד בכדי לנסות ולבסס את כיוון ההשפעה.
השפעה משולבת אחרונה שנמצאה הייתה בנוגע למידת ההימנעות בהיקשרות. נמצא כי החברות השכולות שטרם יצרו זוגיות חדשה פחות נמנעות מאשר האלמנות באותו מצב. נראה כי עבור האלמנות ישנה התגברות של הימנעות בקשרים בין אישיים בעקבות האובדן, ובעיקר עבור אלה מביניהן שהן אימהות לילדים. אלמנות אלה עסוקות יותר בד' אמותיהן, ופחות פנויות לקשרים בין אישיים אחרים, וככל הנראה שאותו דבר נכון גם לגבי הסיכוי להשקיע בקשר זוגי חדש. כך, נדרש עבורן זמן רב יותר בכדי ליצור זוגיות חדשה. לעומתן, בקרב החברות השכולות לא נמצאה עלייה בהימנעות. החברות נוטות ככל הנראה להיפתח יותר כלפי קשרים בין אישיים משמעותיים אחרים בחייהן כמקור תמיכה, גם לאור תחושת חוסר הלגיטימציה בחברה הכללית.
ממצאים אלה מהווים חלק חשוב בהסבר הנוגע להבדל שבין חברות שכולות לאלמנות באשר לסיכוייהן ליצור ולהימצא בזוגיות חדשה. נראה כי עבור האלמנות צריכים לקרות כמה תהליכים בטרם תוכלנה ליצור זוגיות חדשה, ובעיקר שחווית האובדן כאירוע מזעזע תשכך מעט, והן תוכלנה לשוב ולהשקיע בקשרים בין אישיים משמעותיים. כך, עבור האלמנות, ובעיקר האימהות שבהן, יצירת זוגיות חדשה היא משימה קשה יותר מאשר לחברות, שעבורן הנתיב שונה בהקשר זה. נראה כי עבורן אין עלייה בהימנעות בקשרים, ואת הרגיעה בכל הקשור לעוצמת החוויה הקשורה לאובדן הן עושות ללא קשר ליצירת קשר זוגי חדש.
מעבר לכך, נמצאו מספר הבדלים בין הקטגוריות של יצירת קשר זוגי חדש עבור כלל השכולות, שנותרו מובהקים גם כאשר נוטרלה השפעת הזמן שחלף מאז האובדן. ראשית, נמצא כי השכולות שהחלו בניסיונות ליצור זוגיות חדשה, בין אם זו ממשיכה או לא, הפגינו עוצמת יגון פעיל נמוכה יותר מאשר השכולות שטרם יצרו זוגיות חדשה. מבט מעמיק בתתי הגורמים של השאלון הדו מסלולי מראה כי האחרונות מתקשות יותר להשלים עם האובדן ומדווחות על יותר כמיהה וגעגועים כלפי בן הזוג, יותר סימפטומים של חודרנות וניסיונות להימנע מחשיבה על האובדן, וכן מסתמכות יותר על הזולת בניסיון להתמודד עם האובדן. בנוסף, נמצא כי השכולות המצויות כיום בקשר זוגי עסוקות פחות בקשר לנפטר מאשר השכולות שאינן נמצאות בזוגיות חדשה, בין אם ניסו ליצור כזו או עדיין לא.
השאלה מה קודם למה – ניסיונות ליצירת זוגיות חדשה להתחזקות ולדעיכת עוצמות החוויה או להיפך, אינה זוכה לתשובה חד משמעית, ויש להוסיף ולבחון אותה במחקרים עתידיים. כמותה נותרת ללא מענה בעת הזאת השאלה מה עושים הלחצים הסביבתיים ליצור זוגיות חדשה, מתי הם מסייעים ומתי מפריעים. עם זאת, ייתכן כי העובדה לפיה הממצאים הללו נותרים מובהקים גם כאשר השפעת הזמן שחלף נוטרלה, מרמזת על כיוון אפשרי לפיו רק לאחר שעוצמת היגון והעיסוק האינטנסיבי בנפטר שוככים מעט, יכולות השכולות להתפנות ליצירת זוגיות חדשה. שכולות שעוצמת החוויה אינה פוחתת עבורן עם הזמן, או שהקצב איטי יותר, אינן פנויות ליצירת זוגיות חדשה, שכן יצירתו של קשר זוגי חדש נחשבת לשיאו של תהליך שבירת הקשר לבן הזוג שמת (Moss & Moss, 1996).
בנוסף, Moss & Moss (1996) טוענים כי גם כאשר אלמנה מאפשרת לעצמה להרפות מהקשר הקודם ויוצרת זוגיות חדשה, ישנן דרכים רבות בהן נמשך הקשר שבין האלמנה לשעבר לבין בעלה המת. קשרים אלו כוללים תמות חזקות הן של להרפות ולהתרחק (letting go), והן של להחזיק ולקרב (holding on). טענתם היא כי שתי המגמות הללו אינן סותרות, אלא משולבות זו בזו. הקשר הזוגי החדש יוצר בעצם מערכת אינטראקטיבית בה קשר חדש נבנה לצד קשר קודם שנמשך, ולא במקומו, כאשר המבנה המשולש מהווה חלק אינטגראלי מהנישואים החדשים.
אירית, שהייתה אם לשני ילדים בעת האובדן (שאירע לפני כחמש עשרה שנים), וילדה נוספת מבן זוגה החדש, מספרת על התהליך שעברה: "לפני ש(בעלי) נהרג החיים היו יפים ומבטיחים... כשנהרג, גם משהו בתוכי מת. לא היה טעם לכלום... הזמן עוות לחלוטין... לילות שלמים לא ישנתי. כמעט לא אכלתי. המשכתי לתפקד ולעבוד, לגדל את הילדים ולנסות פשוט לשרוד. אחרי כ 4–5 שנים, יום אחד פתאום הבנתי שהחיים הם מתנה וכל דבר שקורה לנו בחיים הוא שיעור. התחלתי להרגיש טוב יותר... בשלב מסוים הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שחשבתי שעכשיו גם הוא היה אוהב אותי יותר. זה כבר היה בשלב שיכולתי לומר לעצמי שבעקבות האסון הנורא ביותר צמח גם משהו חיובי. בהמשך הדרך פגשתי בחור מקסים שידע לקבל אותי עם ילדיי - ויחד איתו (בעלי הקודם)...". נטע, שהיא גם אם לילדה שהתייתמה מאביה, מוסיפה: "שאלתי את עצמי פעמים רבות האם קודם התחזקתי ורק אז יכולתי ליצור קשר זוגי חדש, או שעצם תחילתו של הקשר היא שחיזקה אותי. כיום תשובתי לכך ברורה - התהליכים שעברתי במהלך ההתמודדות עם אובדנו של בעלי חיזקו אותי ואפשרו לי ליצור קשר זוגי חדש ויציב".
מעבר לכך, נמצאו מספר הבדלים מעניינים בין השכולות שיצרו זוגיות חדשה שהסתיימה לבין שתי הקבוצות האחרות. נמצא כי שכולות אלה חוות עצמן כמי שהשתנו יותר מהאחרות בכל הקשור ליכולת להעריך כל יום, לערוך סדרי עדיפות בחיים והערכה של מה בעל חשיבות בחייהן. עם זאת, הן לא מייחסות לשינויים אלה חשיבות או חיוביות רבות יותר מאשר עמיתותיהן. בנוסף, ולכאורה באופן הפוך לכך, הן חוות פחות משמעות בחייהן בכל הקשור למערכות יחסים. באופן עקבי עם הממצא האחרון, השכולות שיצרו זוגיות חדשה שהסתיימה פחות שבעות רצון מיחסיהן עם בני משפחתו של הנפטר, בעוד שאין הבדל ברמת הקירבה אליהם.
נראה, אם כן, כי השכולות שיצרו קשר זוגי חדש שהסתיים נמצאות בעיצומו של התהליך המורכב הקשור בניסיון ליצור קשר זוגי חדש. עובדת היותן במדרגת ביניים גם מבחינת הזמן שחלף מאז האובדן מחזקת הנחה זו. כתוצאה מכך, ומעבר להשפעות הזמן שנוטרלו כזכור, הן חוות עצמן כמאוד שונות לעומת מי שהיו קודם, עוד יותר ממי שנמצאות בשלב מתקדם יותר בתהליך או מי שעדיין לא החלו בו. יש לנסות ולסייע בתרגום של חווית ההשתנות העצמית באופן חיובי יותר. יחד עם זאת, קשה יותר לאותן שכולות לחוות משמעות מיחסים בין אישיים, כאשר מרבית הקושי שהן חוות בשלב זה מקורו ועיקרו ביחסים בין אישיים. נראה כי הן נאבקות להשליט סדר ולארגן את דמות בן זוגן בעולמן הפנימי ולנסות ליצור במקביל קשר חדש. שתי המשימות הללו תלויות זו בזו, ומהוות אתגר מורכב. בנוסף, נראה כי רבות מן השכולות שיצרו זוגיות חדשה יצרו השלמה ועיבוד של הקשר למשפחתו של הנפטר, וייתכן שהן כבר התגברו על קונפליקטים איתם שהשכולות המנסות ליצור זוגיות חדשה ולא הצליחו עדיין מתמודדות עמם, ושייתכן שהשכולות שטרם יצרו זוגיות חדשה טרם נתקלו בהם. Moss & Moss (1996)כותבים כי כאשר השכולה יוצרת קשר חדש היא נמצאת כבר בעיצומו של תהליך שבירת הקשר והתרחקות מבן זוגה המת, המגיע לשיאו עם ההחלטה להינשא לאחר ולהסיר את טבעת הנישואין, הסמל לקשר הקודם.
לבסוף, נמצא כי השכולות שנמצאות כיום בקשר זוגי מרוצות יותר מחייהן מאשר השכולות שאינן נמצאות כיום בזוגיות, בין אם יצרו קשר חדש שהסתיים או שטרם יצרו כזה כלל. ממצא זה מסכם את הממצאים במידה רבה, ומאושש את ההשערה כי הימצאות בזוגיות חדשה קשורה בהטבה משמעותית בעוצמת התגובות לאובדן. על כך כותבת חברה שכולה בת 26, שאיבדה את בן זוגה לפני כשלוש שנים: "ב-3 החודשים האחרונים אני יוצאת עם מישהו – יש לי חבר. לא יצאתי עם אף אחד שנתיים וגם לא הייתי מסוגלת לחשוב על כך. אני מאמינה שאם הייתי משתתפת במחקר לפני 3 חודשים התשובות שלי היו שונות לגמרי. מאוד התחזקתי".
Moss & Moss (1996) מסכמים כי כאשר אלמנה נישאת מחדש, ישנה נטייה לראות את הקשר שלה עם הנפטר כחלש יותר. השכולה יוצרת לעצמה זהות חדשה של "אדם שנישא מחדש". זהותה ותחושת העצמי שלה מעורבות כעת עם אדם אחר, כך שייתכן שחלקים אחרים של עצמיותה יזכו כעת להדגשה, ודבר זה מרחיק אותה עוד מבעלה המת.
עם זאת, גם במערכת היחסים החדשה, משתמרת דמותו של הנפטר. היקשרויות אלה נוצרות ומשתמרות ברמות רגשיות כה עמוקות, עד שגם מוות לא יכול באמת לקטוע את הקשר. המוות יוצר חלל עצום שלא יכול להתמלא, ולמעשה אין החלפה של הבעל המת.
כך, ממצאי המחקר נוכחי מחזקים את ההנחה הרווחת גם בחברה באופן כללי, לפיה יצירתו של קשר זוגי חדש מהווה סמן כי השכולה התגברה במידה רבה על האובדן, ו"המשיכה קדימה". עם זאת, יש לנקוט משנה זהירות עם פרשנות כה פשטנית של הממצאים, וזאת מכיוון שנראה שבכדי שמערכת יחסים זוגית חדשה אכן תסמל עלייה באיכות החיים של השכולה, ובכדי שקשר שכזה יהיה נכון ומוצלח עבורה, צריכים להתקיים תהליכים קודם לכך. הפרידה מבן הזוג המת צריכה להיעשות באופן מספק, תוך הפנמה ועיבוד של הקשר עמו ושל דמותו. כך, על אנשי המקצוע כמו גם הסביבה החברתית לנקוט משנה סבלנות בלחצים המופעלים על השכולות למהר וליצור קשר זוגי חדש, בתקווה שזה "יוציא אותה מהמצב".
השערה מס' 6:
בהשערה זו, האחרונה בעבודה הנוכחית, נעשה ניסיון למפות את הקשרים שבין התגובות לאובדן, כולל הכיווניות המשוערת של ההשפעות ביניהם, בעזרת ניתוח Structured Equation Modeling (SEM, e.g. Hoyle, 1995). המודל נבנה באופן טנטטיבי, בהתבסס על מספר הנחות יסוד: הנחה ראשונה הייתה כי היקשרות, כדפוס אישיותי, רגשי וקוגניטיבי ארוך טווח (Bowlby. 1980; Stroebe, Schut & Stroebe, 2005), מהווה נקודת מוצא במודל. האפשרות כי ישנה השתנות בסגנון ההיקשרות בעקבות האובדן (כפי שנדון בהשערה הראשונה) נלקחה בחשבון. עם זאת, כיוון שלא נמצאה השתנות לאורך הזמן בדפוסי ההיקשרות, הרי ששינוי כזה במידה ואירע הוא ככל הנראה קבוע וארוך טווח בעצמו. הנחת מוצא שנייה היא התבססות על המודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1981, 1999) כמודל התיאורטי המסביר תגובות שונות לאובדן והתמודדות עמו. ההנחה השלישית הייתה כי שביעות רצון בחיים (או לחילופין תחושת משמעות), המהוות אינדיקאטור משמעותי לגבי איכות החיים בעת ההשתתפות במחקר, היא נקודת הסיום במודל.
יש לציין כי בבדיקת המודל הנוכחי היו גם מספר מגבלות, המחייבות זהירות בפרשנות לגבי התוצאות שלו. ראשית, בעקבות מספר המשתתפות במחקר (N=85) כלל המודל שמונה משתנים בסך הכול. מספר משתתפות גדול יותר היה מאפשר לכלול במודל עוד משתנים, ובכך ככל הנראה גם לשפר את יכולת ההסבר שלו. בין היתר, לא נבדקה השפעתם של משתנים דמוגראפיים שונים כגון סטאטוס סוציו-אקונומי או מדדים שונים הקשורים לרמת הדתיות, אשר נמצאו קשורים ומשפיעים על התגובות לאובדן. במחקר הנוכחי נמצא כי משתתפות בעלות מצב כלכלי טוב יותר הציגו פחות קשיי תפקוד, חוו יותר משמעות בחיים והיו עסוקות יותר בנפטר בהקשר של חשיבה והיזכרות, מה שאִפשר להן להגיע לרמת ארגון טובה יותר של ייצוגיו המופנמים. בנוסף, נמצא כי שכולות המקיימות מצוות עסוקות פחות בחיפוש ופחות הלומות בעקבות האובדן. קרניאל-לאואר (2004) מצאה כי רמת סוציו-אקונומית גבוהה הייתה קשורה ברמות יגון נמוכות יותר, ממצא שלא חזר במחקר הנוכחי, אך היה באותו כיוון השפעה כמו הממצאים במחקר, כלומר שסטאטוס סוציו-אקונומי גבוה קשור בפחות קשיים בעקבות האובדן. היא אמנם לא מצאה השפעה ישירה של מידת הדתיות על מדדי הפגיעה הנפשית בעקבות אובדן, אך במודל נתיבים שערכה מצאה כי שני המשתנים הללו משחקים תפקיד בניבוי השתנות בתפיסות העולם בעקבות אובדן.
בנוסף, מודל ראשוני זה הנו בעל כוח הסבר שאינו לחלוטין מספק מבחינת המדדים הסטטיסטים שחושבו, אך הוא בהחלט קרוב לכך. ניתן, אם כן, ללמוד ממנו על נטיות וכיוונים אפשריים של הנתיבים בהם מתפתחות ומשתנות התגובות לאובדן.
במודל במחקר הנוכחי נמצא כי שני ציוני ההיקשרות, חרדה והימנעות, בעודם קשורים זה לזה באופן מתון אך מובהק, מנבאים באופן משמעותי את איכות התפקוד של השכולה. באמצעות קשר מתווך זה, הם משפיעים על עוצמת היגון החריף. אכן, נמצא במחקר הנוכחי כי שכולות שסגנון ההיקשרות שלהן בטוח, מדווחות על פחות קשיים בתפקוד לעומת הנשים בעלות סגנונות ההיקשרות האחרים. ממצא זה משחזר במידה רבה ממצאים אחרים בספרות, שמצאו קשר בין איכות ההיקשרות לקשיים בעיבוד האובדן (e.g. Stroebe, Schut & Stroebe, 2005). על הקשר שבין היקשרות לאיכות התפקוד למדנו כבר בדיון בהשערה הרביעית, כאשר הוזכרו הקשרים שבין רמת הארגון של דמותו המופנמת של הנפטר לבין שני מדדים אלו. מוקדם יותר דווח הממצא לפיו רמת ייצוגי האובייקט של בעלות היקשרות בטוחה היא גבוהה יותר, כלומר הן מארגנות טוב יותר את דמות הנפטר. נמצא כי הדבר קשור גם לכך שהן סובלות פחות קשיי תפקוד, ממצא התואם את מודל הנתיבים.
מעניין לציין שלפי המודל דפוסי ההיקשרות אינם מנבאים באופן ישיר את מידת העיסוק הגלוי בקשר לנפטר, וזאת על אף שתיאורטית אמור להיות קשר שכזה, בהיותם של המדדים קשורים ביחסים בין אישיים (Stroebe, Schut & Stroebe, 2005). כך, נראה שהקשר שבין דפוסי ההיקשרות לחוויות הקשורות לצירים השונים במודל הדו מסלולי לשכול שונה עבור כל ציר. ההשפעות המיידיות שלהם ניכרות בעיקר בקשיי תפקוד, בעוד שלגבי הציר השני של הקשר לנפטר, השפעתם ניכרת יותר בהיבטים המופנמים של דמות הנפטר, ברמת הארגון של ייצוגי האובייקט וייצוגי הקשר עמו, בעוד שאין הבדלים בין השכולות בסגנונות ההיקשרות השונים בכל הקשור לעיסוק "הגלוי" בנפטר.
דפוסי ההיקשרות מהווים מודלים פנימיים (internal working models, cf. Bowlby, 1973), כלומר מציינים את האופנים בהם אנשים תופסים את עצמם ואת האחרים המשמעותיים. Stroebe, Schut & Stroebe (2005) כותבים כי ייצוגים אלה יכולים להיות מחולקים באופן דיכוטומי לייצוג חיובי ושלילי – כלפי העצמי (תפיסת העצמי כראוי לאהבה והערכה לעומת תפיסה עצמית כמי שאינו ראוי לכך) וכלפי האחר (ייצוג של האחר כראוי לאמון, אוהב ואכפתי, לעומת ייצוג הפוך שלו). כך, בעלי היקשרות בטוחה מאופיינים בייצוג חיובי של העצמי והאחר; סגנון נמנע-מבטל קשור לדימוי עצמי חיובי ודימוי שלילי של האחר; סגנון אמביוולנטי קשור לדימוי עצמי שלילי ודימוי חיובי של האחר; ואילו סגנון נמנע-מפוחד קשור לייצוגים שליליים של העצמי והאחר  כך, אנשים בעלי סגנונות היקשרות שונים נבדלים במידה בה הם חווים רגשות ומעבדים את רגשותיהם בעקבות האובדן. בעלי היקשרות בטוחה נכונים יותר לחוות את רגשותיהם, ואינם מוצפים, על אף הקושי שבעיבוד האובדן. בניגוד להם, בעלי היקשרות נמנעת מבטלת צפויים להתכחש לרגשות היגון שלהם, כיוון שהסגנון שלהם כולל הסתמכות בעיקר על עצמם. בעלי סגנון אמביוולנטי (מוטרד) צפויים לחוות קשיים רגשיים ניכרים, להיצמד לזיכרון הנפטר ולהתקשות להתנתק מהיגון. בעלי סגנון נמנע-מפוחד, להן ייצוגי עצמי וזולת שליליים יתקשו להתמודד עם האובדן ולהתייחס אליו באופן קוהרנטי, עקב עוצמתו הטראומטית. כך, הכותבים מנבאים קשיים שונים ותוצאות שונות לתהליך האבל עבור כל אחד מסגנונות ההיקשרות השונים. כפי שנדון מוקדם יותר, נמצא במחקרים אחרים, כמו גם במחקר הנוכחי כי הימנעות מנבאת קשיים בהתמודדות עם האובדן כאשר היא קשורה גם למידה גבוהה של חרדה בהיקשרות, כלומר עבור בעלות סגנון נמנע מפוחד, בעוד שבעלות סגנון נמנע-מבטל מציגות פחות קשיים בעקבות האובדן (Fraley & Bonanno, 2004).
בהמשך נמצא כי רמת התפקוד ומידת העיסוק בקשר לנפטר מנבאים יחדיו, ובאופן כמעט שווה, את עוצמת היגון הפעיל. כאשר נעשה ניסיון להפוך את הסדר, כלומר לראות האם עוצמת היגון הפעיל מנבאת את קשיי התפקוד והעיסוק בנפטר, נמצא כי יורד כוח ההסבר של המודל בצורה משמעותית. אם כן, נמצא כי היגון הפעיל, מושג המאגד בתוכו את התגובות המיידיות והחריפות לאחר האובדן, מושפע בעוצמתו מההיבטים המרכזיים של התגובות לאובדן לפי המודל הדו מסלולי לשכול. ממצא זה מחזק ומאושש את המודל הדו מסלולי לשכול כמודל המעניק למשתמשים בו פרספקטיבה רחבה ביותר בנוגע לתגובות לאובדן, כולל לגבי היבטים של התגובות החריפות לאובדן. כזכור, נמצא מתאם גבוה בין גורם היגון החריף בשאלון הדו מסלולי (Rubin et al., 2004) לבין ציון היגון המורכב לפי שאלון ה-ICG(Prigerson & Jacobs, 2001), שפריטיו מוצעים לאחרונה בספרות כקריטריונים לאבחנת DSM חדשה של יגון מורכב.
ממצאים אלה אף מחזקים ומאוששים את תקפותן של תוצאות ניתוח הגורמים שנעשה עבור השאלון הדו מסלולי (ראה נספח ט"ז). בניתוח נמצאו כזכור 5 גורמים - אחד העוסק ביגון החריף, והאחרים נחלקים בין מסלול I למסלול II במודל. אם כן, היגון החריף מהווה מעין שילוב של תגובות חריפות לאובדן, הן במידת העיסוק האינטנסיבי בנפטר (ציר II) והן בעיסוק במוות כאירוע חיים מזעזע וטראומטי (ציר I). הממצאים במודל זה ובמחקר כולו, המפרידים וקושרים בעת ובעונה אחת בין היגון החריף לבין העיסוק בנפטר וקשיי התפקוד, מרחיבים ומעשירים את הידוע לנו בנוגע לתגובות לאובדן, וזאת בעזרת המודל הדו מסלולי לשכול. כאמור, נמצאו קשרים בין שלושת המשתנים, אך אלו אינם חזקים בכדי שנוכל להסיק על זהות ביניהם, ובכך נמצא חיזוק למודל הדו מסלולי לשכול, לפיו יש להפריד בין התגובות לאובדן בשני הצירים, ובעת ובעונה אחת להתייחס אליהם כקשורים זה לזה (רובין, 1993; Rubin, 1999).
בהמשכו של מודל הנתיבים המוצע, ניתן לראות כי היגון החריף קשור ומשפיע על תפיסת האובדן כאירוע חיים מזעזע וטראומטי (הגורם הרביעי של השאלון הדו מסלולי). כלומר, ככל שחווית היגון החריף חזקה יותר, כך תופסות השכולות את האובדן שחוו כאירוע טראומטי יותר. שני גורמים אלו נמצאים במתאם גבוה, אך כפי שנמצא קודם לכן, נבדלים בכך שהראשון (יגון חריף) הוא דינאמי יותר ומשתנה עם הזמן, בעוד שעבור מרבית השכולות, תפיסת האובדן כטראומטי נותרת כזו גם כאשר הסימפטומים החריפים של היגון העוצמתי והמורכב, שוככים.
סיבה אפשרית להימצאות המתאם הגבוה בין הגורמים נעוצה בכך שהאובדנים של המשתתפות במחקר היו ככל הנראה כרוכים במידה רבה מאוד של טראומה. כמעט כל המשתתפות במחקר הנוכחי חוו אובדן שנסיבותיו נחשבות טראומטיות באופן "אובייקטיבי". יש לזכור כי גם עבור מי שאובדנה התרחש בנסיבות שאחרים יחשיבו כלא טראומטיות, כמו למשל מחלה כרונית, האובדן של בן זוג בגיל כה צעיר הוא טראומטי בפני עצמו, לא טבעי עבורנו לחשוב על מוות מסרטן בגיל 20. זאת ועוד, כפי שהוצע ע"י Rubin, Malkinson & Witztum (2003), גם הקשר לנפטר (המסלול השני במודל) עלול להוות בפני עצמו מקור לטראומה ולאבל מורכב. מותו של אדם קרוב מצריך התארגנות מחודשת של הקשר אליו שהיא מורכבת למדי, וטראומטית באופן פוטנציאלי.
לא נמצאו בתוך המודל הנוכחי נתיבי השפעה המשכיים למדד זה של תפיסת האובדן כאירוע טראומטי, כולל לגבי הסיכוי ליצור קשר זוגי חדש. עם זאת, בדיון בהשערה הראשונה ראינו כי בהיבט זה ישנם הבדלים בין החברות השכולות לאלמנות, עבורן יש קשר בין גורם זה ליצירת זוגיות חדשה. אם כן, בעבודה עתידית יש להרחיב בהבנת הנתיבים בהם משפיע מדד זה, וכיצד אלו נבדלים בין קבוצות שונות של שכולות ושכולים.
עוצמת היגון החריף הוא גם המנבא המרכזי של הסיכוי להימצא בקשר זוגי חדש, ודרכו ככל הנראה מתווכת השפעתו על שביעות הרצון הכללית מהחיים. בנוסף, נמצאה השפעה ישירה לקשיי התפקוד על שביעות הרצון הכללית, אך העיסוק באובדן אינו קשור ישירות לשביעות רצון, אלא רק דרך התיווך הכפול של עוצמת היגון החריף ויצירתו של קשר זוגי חדש.
ממצאים אלו משחזרים את הממצא שנדון בהשערה החמישית, לפיו הימצאות בקשר זוגי חדש קשורה ביותר שביעות רצון בחיים. כך, ישנה אמת מסוימת בחשיבה הנפוצה לפיה יצירת קשר זוגי חדש קשורה בהטבה משמעותית עבור השכולות, כאשר הכיווניות במודל מרמזת על יצירת הזוגיות החדשה כגורם המתווך בין הטבה סימפטומאטית בכל הקשור לעוצמת התגובות לאובדן, הקודמת ליצירתו, ובין שביעות רצון מוגברת בעקבות הצלחה ביצירתו. עם זאת, וכפי שנאמר בדיון בהשערה הקודמת, יש להיזהר מאוד בפירוש הממצאים הללו, כאילו יצירת זוגיות חדשה היא מטרה מרכזית וחשובה, שמשמעותה "שיקום". זאת משום שיצירת זוגיות חדשה היא משימה כה מורכבת ועדינה, הטומנת בחובה מעבר מיחסים דיאדיים עם בן הזוג המת ליחסים טריאדיים, בהם שותפים בן הזוג החדש החי ובן הזוג המת, על כל המורכבויות המשתמעות מכך (Moss & Moss, 1996). יחסים זוגיים חדשים ומוצלחים, המביאים להטבה באיכות החיים מגיעים לרוב לאחר עבודת אבל חשובה וקשה שנעשית ע"י השכולה, הכוללת עיבוד של דמותו המופנמת של הנפטר והקשר עמו. רק לאחר מכן היא פנויה בכדי ליצור זוגיות חדשה ומיטיבה ובה האיזונים הנכונים בתוך הטריאדה. ישנם מעגלי השפעה הדדית, בין הצמיחה האישית המביאה להצלחה בביסוס יחסים זוגיים חדשים, שאלה בתורם מביאים ליותר שביעות רצון. אחד הכיוונים האפשריים למחקר המשך הוא לבדוק יותר לעומק את מערכות היחסים הזוגיות החדשות שיוצרות השכולות, כאשר רבות מבין המשתתפות במחקר הזכירו זאת כנושא שהיה חסר במחקר הנוכחי (וכמותן הגיבו, כך נאמר לכותב, גם בני הזוג החדשים עצמם).
אם כן, מודל הנתיבים המורכב ששורטט כאן מעלה מספר קשרים חשובים ומעניינים, ורמזים על כיווני השפעה בכל הקשור לתגובות לאובדן בן זוג בגיל צעיר. זהו מודל ראשוני, ובו ניתן היה להכניס מספר מוגבל למדי של מדדים, עקב כמות השכולות שהשתתפה במחקר. בעזרת מדגמים גדולים יותר (כגון המדגם הרחב של השכולים בעזרתו בוצעו ניתוחי הגורמים של השאלון הדו מסלולי לשכול) אולי נוכל להרחיב ולהעמיק את המודל, ואף ללמוד על נתיבים שונים עבור קבוצות שכולים שונות (כגון הורים שכולים לעומת בני זוג, אחים או ילדים שהתייתמו).
קרניאל–לאואר (2004) ערכה מחקר הבוחן את הקשרים שבין רמת היגון לתסמונת פוסט-טראומטית, וכיצד שניהם מושפעים מהנחות העולם (העולם בעל משמעות, העולם מיטיב והפרט בעל ערך) ומפגיעה בערך העצמי בעקבות אירוע טראומטי (פציעה בפיגוע) או אובדן (של אדם קרוב בפיגוע טרור). כחלק מהמחקר, היא בחנה את האפשרות לכונן מודל נתיבים שיסביר את כיוונם ועוצמת השפעתם של המשתנים המסבירים את התגובות לאירוע טראומטי או אובדן.
בהתאם להשערות המחקר שלה היא בחנה שני מודלים אלטרנטיביים שונים מעט. המודל הראשון שהעמידה היה בעל כוח הסבר טוב מעט מהשני, ובו נמצא כי עוצמת תגובות היגון (שנמדדה בעזרת שאלון ה-ICG, בו נעשה שימוש גם במחקר הנוכחי) היא משתנה מתווך בין הנחות העולם, שהיו תחנת מוצא תיאורטית, לבין התפתחות של PTSD ופגיעה בערך העצמי. מין, מידת הדתיות והסטאטוס הסוציו-אקונומי נמצאו כבעלי השפעה מתונה על הנחות העולם. עם זאת, הסטאטוס הסוציו-אקונומי היה מנבא חזק אף יותר מהנחות העולם של מידת היגון, כאשר נמצא כי ככל שהמצב הסוציו-אקונומי היה טוב יותר, כך התגובות לאובדן היו מתונות יותר.
המודל השני, כאמור בעל כוח הסבר מעט פחות טוב מהראשון, מציב את הפגיעה בעצמי כמשתנה מתווך בין הנחות העולם לבין התגובות לאובדן ו-PTSD, שנמצאו קשורים זה לזה. השפעתם של המשתנים הדמוגראפיים במודל זה הייתה דומה מאוד להשפעתם במודל הראשון. בדומה למודל הראשון, נמצאה השפעה לסטאטוס הסוציו-אקונומי על הפגיעה בעצמי.
המודל המוצע במחקר הנוכחי כלל מדדים שונים הקשורים לתגובות לאובדן מאשר המודלים המוצעים במחקרה של קרניאל-לאואר (2004), אך ניתן בכל זאת למצוא חפיפה מסוימת ביניהם. המודל הראשון במחקר שלה מציע את עוצמת תגובות היגון כמשתנה מתווך, וכך גם המודל המוצע במחקר הנוכחי. במודל שהוצג כאן, עוצמת היגון החריף מהווה משתנה המתווך בין התגובות לפי המודל הדו מסלולי לשכול - עיסוק בנפטר וקשיי תפקוד, לבין תוצאות אחרות של תהליך השכול, הסיכוי ליצור מערכת יחסים זוגית חדשה, ותפיסה של האובדן כאירוע מזעזע וטראומטי. בממצא האחרון ישנה במידה רבה השקה למודל הראשון של קרניאל-לאואר (2004), למרות ההבדל שכאן לא נמדד PTSD, אלא תפיסות לגבי האירוע.
על כל פנים, בשתי עבודות אלו הוצעו מודלים הקושרים בין תגובות שונות לאובדן, ויש להוסיף ולבחון מודלים דומים גם בעתיד, בכדי להוסיף ולחדד את הבנתנו לגבי תהליכים מרכזיים בעקבות אובדנים ואירועים טראומטיים נוספים. דיון נוסף הקושר בין המודל המוצע לממצאים אחרים במחקר הנוכחי כלול בדיון המסכם, בעמודים הבאים.


דיון כללי וסיכום:
ברצוני לפתוח את הדיון הכללי המסכם את עבודת המחקר הזו במספר ציטוטים המתארים חלק מחוויותיהן של המשתתפות במחקר, כדוגמאות המייצגות את השפעותיו של האובדן והשבר. כותבת עתליה, אלמנה בת 33, אשר איבדה את בעלה בתאונה לפני כמעט 9 שנים, והייתה אם לילד קטן בעת האובדן: "האובדן פילח את חיי לשני חלקים, חיי שלפני האובדן וחיי שאחרי. השנייה הזאת שבה הודיעו לי שבעלי נהרג היא השנייה המשמעותית ביותר בחיי, כי את כל מה שחוויתי לפני שמתי במגירה מסוימת והתחלתי להתארגן על החיים שאחרי. סדרי העולם השתנו. התפקידים שלי השתנו. הרצונות שלי השתנו. החלומות שלי השתנו. תפיסת העצמי שלי השתנתה... כמו כן, רציתי להוסיף כי השנה הראשונה היא הקשה מכולן, וכי לזמן יש תפקיד בעיבוד האובדן, במיוחד אם עושים בזמן הזה דברים מועילים כמו לימודים, התפתחות אישית, קשירת קשר עם בן זוג חדש ואוהב, הולדת ילדים חדשים, ועוד".
חברה שכולה (כיום בת 29, כ-7.5 שנים מהאובדן) מוסיפה: "אני אפילו לא יודעת מהיכן להתחיל לתאר את הזעזוע, הקושי הנורא וחוסר המוכנות לאירוע טראומטי שכזה. הגיל הכול כך צעיר שבו הייתי – 22, ההתאהבות והאופוריה שבה הייתי נתונה התנפצו לאלפי רסיסים ששנים לקח לי לאסוף אותם, ועד היום לא סיימתי וכנראה שלעולם לא אסיים. בניתי חיים חדשים אך השברים עדיין פוצעים. היום השלמתי ואני אפילו מקבלת אותם ואוהבת אותם בדרכי שלי, כחלק מהגדילה שלי והתפתחות האישיות שלי למי שאני היום".
חברה שכולה נוספת (בת 25, כחצי שנה לאחר האובדן) כותבת על ההתמודדות שלה: "לומדים לקבל את העובדה שהוא איננו ובמשך הזמן לומדים להסתדר לבד ולהבין שצריך להמשיך לחיות ולהיות מאושרים כמה שיותר. אני חושבת שבטראומה כזאת יש 2 סוגי התמודדות: 1. סוג האנשים שלוקחים את הטראומה למקומות שליליים (ואז הבית מושפע מכך). 2. סוג האנשים שלומדים ומשכילים מהטראומה והופכים אותה לחוויה "חיובית". אני שייכת לסוג השני של האנשים ==> דבר רע קרה לי ותמיד אני מנסה ללמוד מהחוויה הקשה ולהפוך לאדם יותר טוב, רגיש וכו'. במשך הזמן תחושות כמו כעס, אשמה ודיכאון הופכות לתחושות של עצב וגעגועים חזקים לנפטר".
תגובותיהן של משתתפות אלו, כמו גם הציטטות שהופיעו קודם, הן כמובן רק קצה קצהו של המגוון הרחב של התגובות והחוויות בעקבות אובדן בן הזוג עבור השכולות שהשתתפו במחקר.
מטרתו של המחקר הנוכחי הייתה, אם כן, להעמיק וללמוד את התגובות של נשים צעירות לאירוע המזעזע והטראומטי של אובדן בן זוג, וזאת מתוך הפרספקטיבה של המודל הדו מסלולי לשכול (רובין, 1993; 1995; Rubin, 1981, 1999). למחקר גויסו 85 משתתפות שחוו אובדן בנסיבות שונות ומגוונות, החל מאירועי קרב במהלך השירות הצבאי, דרך אובדן בנסיבות חבלניות, תאונות דרכים או אימונים, מחלות ואירועי בריאות אחרים, ואף התאבדות ורצח. חלקן היו נשואות לבן הזוג, בעוד שעבור חלקן האחר, בן הזוג היה חבר בקשר מחייב, אך לפני נישואין. חלקן היו אימהות בעת האובדן, ואחרות לא. משתתפות אלו חלקו עם הכותב את חוויותיהן ודרכי ההתמודדות בהן נקטו במהלך הזמן. על כך, על אומץ ליבן, הנכונות והפתיחות, כמו גם על הדרך המורכבת והקשה בה הן הולכות, נתונה להן הכרת תודתי והערכתי העמוקות.
המשתתפות במחקר מילאו שלושהעשר שאלונים, שכללו שאלות סגורות (כמותיות) רבות, וגם מספר שאלות פתוחות שהוסיפו מידע איכותני רב ערך. מתוך כך, הרי שהצטברו נתונים בכמות גדולה ביותר, ולא כולם מצאו מקום להיכלל במסגרת העבודה הנוכחית.
בעבודה זו נבחנו שש השערות, כאשר עבור כל אחת מהן נמצאו ממצאים סטטיסטיים כמותניים רבים, שחוזקו והועשרו ע"י החומר האיכותני.
ראשית, המחקר ניסה לבחון הבדלים בקרב השכולות. ספציפית, המחקר ניסה לבחון האם תהליכי ההתמודדות עם האובדן ותוצאותיו שונים עבור חברות שכולות לעומת אלמנות, כלומר בהתאם לסטאטוס הרשמי של הקשר. קשיים שונים עלולים ללוות כל אחת מהקבוצות הללו בהתמודדותן עם האובדן, אישיים וחברתיים כאחד. במישור החברתי ישנה אי הכרה חברתית ומערכתית כלפי רבות מהחברות השכולות, כתוצאה מכך שהקשר שהיה להן עם בן הזוג לא הוכר פורמאלית (נוטמן-שורץ, ליכטנטריט ורובין, 2005; Doka, 1987b). בנוסף, השכולות כולן, ובעיקר האלמנות להן ילדים מהנפטר, חוות ציפיות סותרות מהחברה הכללית: להשתקם ולהמשיך בחייהן, ומאידך לשמש מעין "מצבות חיות" להנצחת הנפטר (e.g. Lopata, 1996).
אם כן, במחקר נבחנו ההבדלים שבין החברות השכולות לאלמנות בתגובותיהן לאובדן, כולל בתפיסת התמיכה החברתית והלגיטימציה להן הן זוכות. במחקר נמצאו הבדלים ספורים בלבד בין שתי הקבוצות. ממצא זה לכשעצמו חשוב ומרכזי – וממנו אנו למדים כי יש יותר משותף ומאחד בין שכולות שאיבדו בן זוג, ללא קשר לסטאטוס הפורמאלי של הקשר שהיה ביניהם. כפי שראינו ושיוזכר בהמשך, הדברים נכונים באופן מיוחד עבור החברות השכולות והאלמנות להן לא היו ילדים בעת האובדן.
ההבדלים שכן נמצאו בין הקבוצות היו כי החברות תופסות את החברה הישראלית כמעניקה פחות לגיטימציה לאבלן, ותופסות את השתנותן העצמית כפחות חיובית מאשר האלמנות. מנגד, נמצא כי האלמנות חוות פחות משמעות בחייהן כתוצאה ממימוש עצמי. מעבר לכך, נמצא כי לאלמנות נתיב שונה וככל הנראה מורכב יותר בדרכן ליצור מערכת יחסים זוגית חדשה.
החומר האיכותני שנאסף במחקר היווה רמז מקדם להנחה כי הבדלים מהותיים יותר יימצאו כאשר נשווה נשים שכולות שהיו אימהות בעת האובדן לשכולות שלא היו אימהות. ממצאים אלו נובעים, יש לשער, גם מהרוחות החברתיות בעת המודרנית, בה זוגות חיים יחד גם לפני הנישואין, וזוכים ברוב המקרים להכרה ביחסיהם, לפחות מצד הסביבה הקרובה. על כן שינוי משמעותי יותר מתרחש בעקבות לידת הילדים, המביאה עמה את מורכבותה הרבה של חווית האימהות (פלגי-הקר, 2005). כאשר ההתמודדות עם אובדן בן הזוג נעשית במקביל לצורך לסייע ולתמוך בילדים שנותרו אף הם מאחור, והם עדיין צעירים מכדי לעמוד ברשות עצמם, צפויים קשיים ומורכבויות גדולים יותר בתהליך.
אכן, כאשר נערכו השוואות לפי החלוקה הזו, נמצאו מספר הבדלים מובהקים נוספים לאלו שנמצאו קודם לכן. נמצא כי האימהות הפגינו יותר הימנעות בקשרים בין אישיים, והפגינו רגשות מעורבים ושליליים יותר כלפי בן זוגן שמת. בנוסף, הירידה ברמת העיסוק בחשיבה והיזכרות בנפטר לאורך הזמן איטית יותר לעומת נשים שלא היו אימהות בעת האובדן. עם זאת, הן גם תפסו את השתנותן בעקבות האובדן כחיובית וחשובה יותר. השכולות שלא היו אימהות האדירו יותר את בן זוגן שמת, היו עסוקות יותר בחיפוש אחריו, אך גם הפגינו יותר נפרדות בתיאור שלו.
נראה כי הנשים להן לא היו ילדים בעת האובדן, חברות או אלמנות צעירות, היו פנויות יותר לעסוק בעיבוד הקשר לנפטר, ועל כן הגיעו לרמת ארגון טובה יותר של דמות הנפטר. דבר זה אּפשר להן להגיע לרגיעה מהירה יותר בכל הקשור לעיסוק האינטנסיבי בהיזכרות ובחשיבה על בן הזוג. עם זאת, עקב הגיל הצעיר בו אירע אובדנן, הן חוו את השתנותן כפחות חיובית ופחות חשובה, וזהו אתגר לאנשי המקצוע המלווים שכולות אלו, לסייע להן לתרגם את השתנותן למונחים חיוביים יותר, המאפשרים צמיחה בעקבות האובדן.
נראה כי עבור השכולות שהיו גם אימהות בעת האובדן האתגרים בתהליך ההתמודדות שונים. הן זקוקות לסיוע בהתמודדותן הקשה, כאשר עליהן לאזן בין היגון והאבל שלהן לעזרה שעליהן להגיש לילדיהן היתומים. עליהן להגדיר עצמן כאימהות וכאלמנות, שתי הגדרות חברתיות מורכבות, ובמקביל לתפקד כהורה יחיד במצב משבר לילדים המצויים אף הם במשבר. באופן טבעי, נשים אלה אינן פנויות פעמים רבות לעבור תהליך עיבוד אובדן, והפגיעה בעקבות זאת ארוכת טווח, ומתבטאת בעיקר בהיבטים של יחסים בין אישיים, כגון הימנעות בקשרים, כמו גם בהמשך הקשר לנפטר שהוא כרוך ביותר קונפליקט ועיסוק כרוני וכואב יותר בזכרו.
מעניין וחשוב לציין כי בשתי החלוקות שנדונו – לפי הסטאטוס או לפי אימהות, לא נמצאו כל הבדלים בהיבטים של עוצמת היגון, קשיי תפקוד, תפיסת האובדן כאירוע טראומטי או מידת השינוי בעצמי – כל המדדים המרכזיים של המסלול הראשון במודל הדו מסלולי לשכול.
בהמשך שולבו נשים מקבוצת ההשוואה, הנמצאות בקשר זוגי ולא חוו אובדן בן זוג. ההשוואות המשולבות העלו כי מבחינות רבות הנשים שהן אימהות ולא איבדו בן זוג חוות את איכות חייהן כגבוהה ביותר. הדבר מתבטא בחוויות של חוסן ותפקוד טובים יותר, שביעות רצון מהחיים, ויחסי קירבה עם בן הזוג. ככלל, ההשוואות בין השכולות לבין הנשים בקבוצת ההשוואה העלו כי האובדן כרוך בפגיעה בטווח רחב ביותר של תחושות, חוויות ורגשות. נמצא כי הנשים בקבוצת ההשוואה חוו יותר משמעות בחייהן לעומת השכולות, תפקודן הביו-פסיכו-חברתי טוב יותר, והעיסוק שלהן בבן הזוג גבוה יותר מבחינת חשיבה נעימה ומרגיעה עליו, לעומת מצב הפוך בכל הקשור לעיסוק כואב בו, כגון געגועים וכאב בהיזכרות. הן חשות בנוח יותר עם עצמן ועם יחסיהן עם סביבתן החברתית, הן הקרובה והן החברה בכללותה.
בהשערה האחרונה נעשה ניסיון לסכם ולאסוף את ממצאי המחקר לתוך מודל נתיבים טנטטיבי. מודל כזה אכן חושב, ולמרות הראשוניות שלו והצורך להוסיף ולהעמיקו, הוא מצביע על מספר כיוונים חשובים ומעניינים באשר לקשרים ולהשפעות שבין משתני מחקר שונים והחוויות השונות הכרוכות בהתמודדות עם אובדן בן זוג. אבקש כעת לדון במודל זה באופן המשלב בהבנתו את הממצאים האחרים שעלו במחקר, ונדונו במסגרת ההשערות השלישית, הרביעית והחמישית.
אם כן, מודל הנתיבים מצא השפעה של דפוסי ההיקשרות על איכות התפקוד של השכולות, אך לא על העיסוק המודע והאינטנסיבי בדמות הנפטר. כך, איכות התפקוד מהווה משתנה מתווך עבור השפעותיהם של דפוסי ההיקשרות על עוצמת התגובות החריפות ליגון. ממצא זה תואם הנחה רווחת וממצאים קודמים, לפיהם סגנון היקשרות לא בטוח קשור למורכבות רבה יותר וסיבוכים בהתמודדות עם האובדן (M.Stroebe, Schut & W. Stroebe, 2005).
בנוסף, נמצא כי התגובות החריפות ליגון, שהוא המדד הדינאמי ביותר מבחינת השתנותו עם הזמן, נקבעות ומושפעות במידה רבה ע"י תגובות לחלקים המסורתיים לפי המודל הדו מסלולי לשכול (Rubin, 1981, 1999) - איכות התפקוד ומידת העיסוק הפעיל בהמשך הקשר לנפטר. שני מדדים אלו משתנים עם הזמן, אמנם באופן מתון ופחות דרמטי, אך בעוצמותיהם קובעים במידה רבה, כך נראה, את עוצמת היגון החריף ומורכבותו. ממצא זה מחזק מאוד את ההתבססות על המודל הדו מסלולי לשכול כמודל המספק לנו תובנות משמעותיות ביותר לגבי התמודדות ותוצאות האובדן, כולל הדרכים הרבות והמגוונות בהם עלולה ההתמודדות עם האובדן להפוך מורכבת ומסובכת יותר (Rubin, Malkinson & Witztum, in press).
עוצמת היגון משפיעה על התפיסות של האובדן כחוויה טראומטית. ממצא זה משחזר במידה רבה את ממצאיה של קרניאל-לאואר (2004) במודל הנתיבים הראשון שהציעה, ובו מצאה כי עוצמת היגון משפיעה על היווצרות ועוצמת התסמינים של PTSD.
עוצמת היגון מהווה גם גורם מרכזי בניבוי האפשרות ליצירת קשר זוגי חדש, ובאמצעות נתיב זה קשורה גם לשביעות רצון גבוהה יותר. לבסוף, נמצא גם כי שביעות הרצון הכללית בחיים מושפעת ישירות ע"י קשיי התפקוד, בעוד שהשפעתו של העיסוק בקשר לנפטר על שביעות הרצון מתווכת ע"י שתי "תחנות הביניים", עוצמת התגובות החריפות לאובדן ויצירת קשר זוגי חדש.
המשמעויות הנגזרות מממצאים אלו קשורות בנתיב ה"אופטימאלי" להתמודדות מוצלחת עם האובדן, המביא לאיכות חיים משופרת. ראשית, היקשרות בטוחה, היכולת להמשיג קשרים בין אישיים במובנים של ביטחון בקשרים, של בסיס בטוח ממנו ניתן לצאת ולחקור את העולם (Bowlby, 1971), מביאה ליכולת טובה יותר להמשיג את דמות הנפטר ולתפקוד ביו-פסיכו-חברתי משופר בעקבות האובדן. בהמשך, עיבוד מעמיק ומארגן של הקשר עם הנפטר, הקשור בירידה בעוצמות התגובות החריפות לאובדן, מסייע לצמיחה אישית ובעקבותיה גם ליצירת מערכת יחסים זוגית חדשה. כאשר מערכת יחסים זו בטוחה ונכונה עבור השכולה, היא מסייעת בתורה להטבה משמעותית בתחושותיהן של השכולות.
המשימות הניצבות בדרכן של השכולות מורכבות ביותר, כמובן, ונמצא כי למרות שעבור מרבית השכולות הזמן הוא אכן גורם מיטיב, הרי שלא נכון יהיה לתפוס את תהליך ההתמודדות עם האובדן כליניארי (ויצטום, 2004). עדויות העולות במחקר הנוכחי תומכות בתהליכים ספיראליים כמטאפורה מדויקת יותר לתיאור החוויות שהשכולות עוברות בעקבות האובדן. מובן כי גם לאחר שנים רבות מהאובדן ישנם אזכורים רבים לכאב, ולא בטוח שנכון יהיה לדבר במונחים של "שיקום" או "החלמה", אלא על עיבוד וצמיחה, לצד רגישות ופגיעות כחוויות מעצבות ההולכות עם השכולות לאורך השנים (ראה התייחסויות לרעיון זה גם אצל רובין, 1993; Stroebe, Schut & Stroebe, 2005).
Tedeschi & Kilmer (2005) טוענים כי שכולים רבים חווים צמיחה אישית בעקבות האובדן, ועל צמיחה כזו מדווחות גם רבות מבין השכולות שהשתתפו במחקר זה. הממצאים שהוצגו כאן עקביים עם טענת הכותבים הללו, כמו גם עם מסקנותיה של סקירת ספרות עדכנית בנושא זה שערכו Helgeson, Reynolds & Tomich (2006). אם כן, הצמיחה מתאפשרת בזכות ההתמודדות המוצלחת עם אירוע חיים קשה ביותר כגון אובדן. עובדת היותו של האירוע כה קשה וטראומטי, באופן פרדוקסאלי, היא זו המאפשרת צמיחה, שבתורה מסייעת להקלה בעוצמת היגון ולהטבה בתחושת הרווחה האישית. עם זאת, ללא עיסוק מעמיק, היכול להיות טורדני ומעיק, באירוע ובהשלכותיו, לא ייתכנו צמיחה והטבה כה משמעותיות. כך, משמעותן של תחושת הצמיחה וההטבה אינה בהכרח כי הקושי נותר מאחור, אלא כי כתוצאה מההתמודדות עמו ישנה גם צמיחה והבנה טובה יותר כי ישנם בתהליך ובחוויות גם רווחים עבור השכולות.
 
מגבלות המחקר והצעות למחקרים נוספים.
למחקר הנוכחי ישנן מספר מגבלות, ותחומים בהם לא הייתה התעמקות מספקת. ראשית, ישנה מגבלה הקשורה לעצם ההסכמה להשתתפות במחקר. מרבית הנשים השכולות אליהן נעשתה פנייה להשתתפות במחקר לא השיבו לה (אחוז ההיענות הראשוני עמד על 30%), ואחרות שכן הסכימו לקבל שאלונים בחרו שלא להחזירם (אחוז החזרת השאלונים מבין השאלונים שנשלחו עמד על 71%). אין דרך לוודא האם ובמה היו ממצאי המחקר משתנים לו כל הנשים היו משתתפות. רמז ניתן אולי למצוא מתוצאות מחקרם של Stroebe & Stroebe (1993), בו נמצא כי אלמנות שבחרו לא להשתתף במחקר, אך כן הסכימו לענות על מספר מצומצם של שאלות, היו מדוכאות יותר מאשר הנשים בחרו כן להשתתף.
שנית, השפעותיהם של משתנים רבים, דמוגראפיים ואחרים, לא נבדקו לעומקם מפאת חוסר המקום, ויש לבדקם בעבודתו עתידיות. משתנים אלו כוללים בין היתר את המצב הסוציו-אקונומי של השכולות (המורכב ממצב כלכלי ושנות לימוד); אמונה דתית והנגזרות שלה (כגון שמירת מצוות ואמונה בהישארות הנפש); בדיקה מדוקדקת יותר של השתנות העצמי ומשמעות בחיים והמתאמים שלהם עם שאר משתני המחקר, ולא רק כמשתנים תלויים כפי שהיוו במחקר הנוכחי; ולבסוף, הבדלים בין קטגוריות של נסיבות האובדן.
נקודה נוספת למחשבה נוגעת לזמן שחלף מהאובדן עבור השכולות שהשתתפו במחקר הנוכחי, שהיה בממוצע מעט מעל 4 שנים, כאשר החציון היה שלוש שנים ושלושה חודשים. מחקר עתידי שיכלול נשים שאובדנן היה רחוק יותר בזמן מזה של הנשים במחקר הנוכחי, או מעקב עתידי אחרי ההשתנות של החוויות עבור המשתתפות, יוכלו לאפשר הבנה טובה יותר באשר להמשך ההשפעות לטווח הארוך של האובדן וההתמודדות עמו. ברור כי בשלבים שונים בחיים, למשל לאחר שהילדים מתבגרים ועוזבים את הבית, מתחתנים ובונים לעצמם קן חדש, השכולה צפויה לחוות שוב קשיים הקשורים באובדנה, גם אם זה אירע לפני שנים רבות. אם כן, מחקר המשך שכזה יכול לשפוך עוד אור על ההתמודדות ארוכת הטווח עם האובדן, בעיקר בהיבטים הקשורים להמשך העיסוק בקשר בנפטר.
תחום אחר בו ניתן לערוך בדיקה ודיון מעמיקים הוא באשר לחוויות הקשורות בהקמת זוגיות חדשה, על היבטיה השונים. מחקרי המשך יכולים לעסוק ביתר הרחבה בסוגיית יצירת קשר זוגי חדש לאחר האובדן. הסתכלות יכולה להיעשות למשל מנקודת המבט של בני הזוג החדשים, וההתמודדות המורכבת שלהם עם נוכחותו הממשית לאורך השנים של בן הזוג שנפטר, אותו משולש יחסים שהוזכר גם ע"י Moss & Moss (1996). נקודה נוספת לחקירה זו קשורה באימהות של שכולות לילדים שנולדו מבן הזוג החדש, וכיצד אלו מושפעים מהתמודדותה של אימן עם האבל על בן זוג שאינו אביהם.
בנוסף, יש לציין כי עבודה זו עסקה בהתמודדותן של נשים עם אובדן בן זוג, ולא התייחסה כלל לדפוסי ההתמודדות של גברים עם אובדן דומה. לאור ממצאי עבר עבור שכולים, הן באובדן בני זוג (e.g. Stroebe & Stroebe, 1993), והן עבור הורים שכולים (כספי-יבין, 1987; רובין, 1995), נראה שהממצאים עבור גברים שאיבדו בת זוג צפויים להיות שונים. נראה שישנו מקום למחקר במסגרת המודל הדו מסלולי לשכול אשר יבחן לעומק את ההבדלים בין המינים בהתמודדות עם אובדן בני זוג בגיל צעיר, ואילו צרכים ומשמעויות ייחודיים יש לגברים החווים אובדן בת זוג.
 
אפילוג.
עבודה זו מהווה אבן דרך בתהליך ארוך שמטרתו להבין לעומק את התהליכים העוברים על שכולים בדרגות קירבה שונות לנפטר ובסוגי אובדן שונים. המידע ההולך ומצטבר, הן כתוצאה מהבנות וניסיון קליני והן מהמאמצים המחקריים, ואמור לסייע לאנשי המקצוע לעזור טוב יותר לשכולים. עבודה רבה ניצבת עדיין בפנינו, הן כהמשך לעבודה זו והן בתחומי מחקר רבים נוספים בתוך השטח ההולך ומתפתח של העיסוק באובדן ושכול. בתוך המסגרת הזו, המחקר הנוכחי תומך ומחזק את המודל הדו מסלולי לשכול, אותו הציע והציג רובין בסדרה ארוכה של מאמרים וספרים (לדוג' רובין, 1993), כמודל המסייע להבנה מעמיקה ורחבה של התגובות לאובדן.
ממצאי המחקר מסייעים בחידוד ובהכרה של המשמעויות המורכבות וארוכות הטווח של אובדן בן זוג, בכל הנסיבות ועבור כל סוגי הקשרים. ממצאים אלו צריכים לסייע לנו, כחברה וכאנשי מקצוע, בהבנה עד כמה מורכבת ההתמודדות, עד כמה רחבות ההשלכות של האובדן, ולא להקל ראש בקשיים אותם חוות השכולות. נראה שחשיבה מסורתית, לפיה "הזמן עושה את שלו", ו"בניית זוגיות חדשה משמעה שיקום", צריכה להפוך גמישה יותר. כפי שמראים ממצאי המחקר, ישנה אמת מסוימת באמירות מעין אלו, אך זו אמת שאין להבינה כפשוטה. תהליכי ההתמודדות עם האובדן מלווים את השכולות במשך שנים רבות, גם כאשר הן חיות בזוגיות חדשה ומוצלחת לאורך שנים רבות. שילוב של הבנה ורגישות לתהליכים פנימיים המלווים אותן בכל השנים הללו, לצד זהירות שלא לתייגן כמי שלא ניתנות לעזרה ולצמיחה מאידך, יסייע לנו להבינן טוב יותר – וכך להיות לעזר ולמשענת טובה יותר, הן במפגש הקליני והן החברתי עמן.
חשוב לציין גם כי הנתיבים בהם מתפתח תהליך האבל, כפי שנמצאו במחקר הנוכחי, כמו גם תוצאות נוספות שהן כוללניות, אינן בהכרח מעידות על התהליכים שעוברים השכולים ברמה האישית והפרטית. בתוך המהלך הכללי והמשותף לרבים של השכול, התגובות לאובדן ודרכי ההסתגלות אליו הן אינדיבידואליות ביותר. לפיכך, יש מקום למציאת הנתיבים הכלליים, ולצידם להתחשב ולהעריך את התגובות הפרטניות של כל שכולה בפני עצמה.
ברצוני לסכם בנימה אישית ועכשווית. במהלך כתיבת העבודה פרצה והתנהלה מלחמת לבנון השנייה. במהלך ימי הלחימה נהרגו למעלה ממאה וחמישים אזרחים וחיילים, והותירו אחריהם שכולים רבים. ביניהם, נוספו למעגל השכול בימי המלחמה כארבעים חברות שכולות, וכמה עשרות אלמנות. מי ייתן ומצטרפות חדשות אלו למשפחת השכול, כמו גם שאר אוהביהם וקרוביהם של הנופלים, יזכו לתמיכה הראויה ולסיוע בהתמודדות, אותן יאפשרו בין היתר, עבודה מחקרית זו ועבודות נוספות כמותה.


[2] "...כשאני חושבת על עצמי בתור חברה או בתור אלמנה של בעלי, אני לא חושבת שהאבל שלי בתור אלמנה הוא יותר קשה ועמוק מאשר בתור חברה שלו", כותבת עתליה.
[3]כותבת אחת החברות השכולות (בת 23, כ-5 שנים מהאובדן): "לחברות שאיבדו חבר אין הכרה. הן אינן אלמנות, החברה שוכחת אותן מהר, ולא תמיד הן מקבלות תמיכה מבית הנפטר. הן נשארות תמיד לבד". נטע (שם בדוי) אלמנה בת 33, כחמש שנים מהאובדןכותבת ומסכמת היטב: "תחושת האובדן קשה, ללא הבדל בין חברה לרעייה. אני סבורה שהדבר שעושה את ההבדל הוא שהחֵברה נותנת יותר לגיטימציה לאלמנה להתאבל ופחות לחָברה. הסכנה בזה היא שדווקא החברות, שגילן בדרך כלל צעיר יותר, עלולות להיפגע יותר מחוסר הלגיטימציה".
 
[4]כותבת מירב: "המפגש עם בנות נוספות שעוברות חוויה דומה לשלי מאוד סייע. זה תרם בעיקר לתחושת "הנורמאליות" שנפגמת אחרי אובדן. מדהים עד כמה בנות מרקע שונה, מאיכות קשר שונה עם בני הזוג שלהן, עוברות פחות או יותר אותו דבר לאחר האובדן". חברה אחרת, בת 24 שאיבדה את בן זוגה לפני כשנתיים וחצי, כותבת: "הקבוצה נתנה במידה מסוימת פורום לרגשות שלא ניתן להביע בסביבה היומיומית". ואלמנה בת 31, אימא לילדה שאיבדה את בעלה לפני למעלה משלוש שנים, מוסיפה: "הקבוצה נותנת סביבה תומכת לדבר על דברים שקשורים לאובדן ללא הפחד שאני מעציבה את סביבתי או גורמת למישהו לחוש שלא בנוח. הקבוצה היא מקום שבו ניתן לצחוק על האובדן וגם לבכות עליו ולהרגיש נוח בשני המצבים".
 
[5] כותבת על כך אחת האלמנות (בת 36, כשנה לאחר האובדן): "ביום שאיבדתי את בעלי, איבדתי את המשמעות לחיים. אני חיה כמו רובוט, בשביל הבת שלי...". אלמנה נוספת, בת 31, איבדה את בעלה לפני כשלוש וחצי שנים מוסיפה: "מאז מותו של בעלי העולם מבחינתי קיבל צבעים קודרים. הכול נראה עצוב יותר, רע יותר וחסר משמעות. המשמעות היחידה שאני מוצאת בחיים לאחר מותו היא בניסיון לגדל את בתנו המשותפת בדרך בה בחרנו". חברה שכולה (בת 29, 7 שנים לאחר האובדן) כותבת: "בהתחלה ההתמודדות הייתה עם הריקנות וחוסר המשמעות של הקיום, הגעגועים ותחושות הכעס, התסכול וחוסר הרצון הטוטאלי לחיות – היו לי מחשבות רבות על התאבדות, אבל חברים ומשפחה עזרו לי...".
 
[6] נטע כותבת על שינוי זה: "לפני מותו של בן זוגי הייתי שאפתנית מאוד, עם מסלול ברור להצלחה מטאורית בתחום בו אבחר (לימודים ו/או עבודה). היה לי ברור שאהיה אם מושלמת לארבעה ילדים, רעייה מדהימה, אשת קריירה ובכל אלו אשלב גם לימודי דוקטורט. כל זה נעלם. כיום חשובה לי שלוות הנפש שלי ושל אהוביי. אני ממעיטה בערכים חיצוניים ותארים כלשהם".
 
[7]כותבת אירית (שם בדוי), אלמנה בת 45, כ-15 שנים לאחר האובדן: "בשלב מסוים הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, שחשבתי שעכשיו גם הוא היה אוהב אותי יותר. זה כבר היה בשלב שיכולתי לומר לעצמי שבעקבות האסון הנורא ביותר צמח גם משהו חיובי".
 
[8] על כך סיפרה טלי (שם בדוי) חברה שכולה בת 24, כ-7 שנים לאחר האובדן: "...הייתי ילדה, גם מעבר לקטע של הגיל. הוא היה החבר הראשון שלי... אני חושבת שלא הייתה לי אז מודעות... נכנסתי לקשר לפני שבעצמי הייתי מגובשת, הייתי חלק מזהות זוגית...".
[9] כותבת על כך חברה שכולה בת 21, שאיבדה את בן זוגה לפני מעט יותר משלוש שנים: "תוך זמן קצר החברה מצפה מהן "לפרוש כנפיים" ולהתעופף לכיוון הזכר הקרוב ביותר בנמצא".
[10]בהקשר זה, כתבו 13 מהמשיבות לשאלה הפתוחה כי אחת הסיבות ההופכות את החוויה של האלמנות לקשה יותר היא התווית המוצמדת אליהן, המקשה עליהן ליצור קשר זוגי חדש ולהמשיך הלאה. על כך כותבת אלמנה בת 34, אשר איבדה את בעלה לפני פחות משנתיים: "...חברה צעירה יכולה להמשיך הלאה ולהכיר מישהו אחר... בעוד שהמילה "אלמנה" מאד חזקה ומפחידה. לכן, כשאת עדיין רווקה זה קשה וזה עובר וממשיכים הלאה, אך עם אישה שהייתה נשואה והיא אלמנה כיום, המצב יותר קשה – כי כבר יש משפחה, ואת הופכת למותג". אלמנה נוספת, בת 38, כשלוש שנים מהאובדן, מוסיפה: "לצערנו אלמנה, ובמיוחד כזו אשר יש לה ילדים, הסיכויים שלה לבניית עתיד חדש עם אהבה חדשה קלושים יותר...".
 
[11] מסכמת זאת היטב אלמנה בת 36, אשר איבדה את בעלה לפני כ-3.5 שנים: "אני חושבת שבהרבה מקרים התחושה של אובדן חבר היא כמו של אלמנות. גם אנחנו איבדנו חבר, וגם הן איבדו שותף לחיים. המצב הוא שונה כשיש ילדים. אז היכולת שלנו כאלמנות לשנות את המצב או לחזור לחיות כמו לפני החתונה – הוא בלתי אפשרי. הקושי האדיר שבגידול הילדים לבד, המבוכה והמצוקה כשהם שואלים שאלות, וגם הקושי הטכני של לצאת ולבלות או לחיות כ"רווקות" - כל זה מבדיל בין חברה לאלמנה".
[12]על כך כותבת עתליה:"בעקבות האובדן ובשנים שאחרי הבנתי שאסור לי לחיות בתחושה שאני צריכה לרָצות צרכים של אנשים אחרים כי זה לא בא בקנה אחד עם צרכיי שלי ואם אמשיך בדרך זו לא אהיה נאמנה לעצמי ולכן לא אהיה מאושרת... לתומי חשבתי שאחרי כזו טרגדיה כולם יתמכו ויבינו, אולם לכל אחד יש את הבעיות שלו ואני הצטרכתי ללמוד בכוחות עצמי איך לפנות לחיים חדשים. משמעות גדולה מאוד נותנים הילדים שלי לחיי. הפגיעה האדירה בהווה שלי (מות בן זוג) הניעה אותי להשקיע בעתיד שלי (לידת ילדים)".
 
[13] מספרת אלמנה בת 35, כשנתיים וחצי מהאובדן: "בהתחלה לא הרשיתי לעצמי להיות עצובה, הייתי מאוד עסוקה עם הילדים והם היו החשובים ביותר, והיה לי חשוב ליצור בית חם, אוהב ושמח. היה לי מאוד חשוב שהם יכירו את אבא שלהם ושהנושא יהיה פתוח, ולכן פיתחתי חסינות לנושא. בחצי השנה האחרונה הרבה יותר קשה לי - כיוון שהילדים כל כך בסדר - יש לי כנראה יותר זמן לחשוב על דברים אחרים. בתקופה האחרונה הכי קשה לי – לדעתי, ואני מרגישה מאוד עצובה".
[14] מספרת אלמנה בת 33, אשר איבדה את בעלה לפני פחות משלוש שנים: "אוסיף ואומר שאני שמחה כל כך שזכיתי ממנו לשני ילדים מקסימים, שלא הייתי זוכה לכך אם היה נהרג עוד כשהיינו חברים".
[15] את המורכבות הזו מתארת היטב אלמנה בת 34, שאיבדה את בעלה לפני מעט יותר משלוש שנים: "...אלמנות שיש להן ילדים, יש להן מה שמזכיר להן את בעליהן, ולכן תחושת הכאב היא גדולה יותר, כיוון שהילדים גדלים ללא אב. אבל מצד שני ההרגשה שמשהו נשאר מהנפטר ויש מי שממשיך אותו היא הרגשה טובה ומקלה".
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים