אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



צב נינג’ה 2014  

Back
דף הבית >> רגעים בחיים - כתיבה אישית >> צב נינג’ה 2014

לילה קר, אמצע פברואר 2011. אני יושבת בחוץ, במקום בו אהבתי לנהל שיחות ארוכות אל תוך הלילה עם ניר. בתוך החושך אני בוהה בירוק של העצים מולי. מקשיבה לציפורים בודדות המצייצות לעצמן. צב נינג'ה, אחד מאלה שניר אהב, מופיע לפתע מול עיני. יחד איתו, אני שומעת את קולו של ניר, מספר לי סיפור.

סוף שבוע כייפי כמעט נגמר. מחר האירוע בירושלים. מחכה לו מאד. היום ישבתי עם חני, לימדתי אותה חשיבה מתמטית. התאמנתי בגאגלינג עם אייל. ישבתי עם עצמי, עשיתי לי סדר בחיים. כל מה שחשוב נמצא ב outlook. ארוחת ששי אצל ההורים, עם האחים והאחיות. זמן שבועי לסבתא וסבא, לספורט, ללימודים, לעבודה. אני מסודר לשנה קדימה. תוכניתן, לא? בטח, גם הבר-נוער נכנס ללו״ז. כל מוצש אהיה כאן

יושב עם יוסי, מקשיב לו. הגיע פעם ראשונה הערב. מבוהל, בעיקר מעצמו. “בכיתה זחשבתי שאני מאוהב בגילה, הילדה שישבה לפני בכיתההוא מספר, ואני מחייך. “כשהייתי בכתה חהגיעו התאומים, חתיכים, ספורטאים, תלמידים טובים. אחד ישב מאחורי בכיתה.” הוא ממשיך, “לא יכולתי לנשום. הרגשתי משהו שאף פעם לא הרגשתי בעבר. כמו מגנט ענק היה שם. הרגשתי משיכה שלא יכולתי להסביר לעצמי. בשיעור ספורט נבהלתי מעצמי, מהגוף שלי, ממה שהרגשתי עמוק בפנים.” יוסי מרים עיניים, מסתכל עלי, מחכה לתגובה. “אני מכיר את התחושה הזו, שאני שונה. חנון של מחשבים, אבל לא רק.” הוא מחייך, בפעם הראשונה מאז שהתיישבנו לדבר. “איך יצאת מהארון?” הוא שואל, ואני מספר. גם אני פחדתי, אבל היה לי מזל, אני יודע.

״יא הומו, תבעט לשער, לא לשמיים״ צרח גם השבוע אבא שלו על שחקן כדורגל שפיספס, מבעיר את הר הגעש הפנימי. “הרגשתי לבד, חסר אוניםיוסי מסנן מילים. “אתה לא לבד. יש לך אותנו. רק קח הכל לאט,” אני אומר לו, “תן לזה זמן. דבר עם החברה כאן, תספר, תקשיב לסיפורים שלהם.”

חוזר לבר. מוזיקה חזקה ממלאת את חלל החדר. לא מת על המוזיקה הזו, אבל הצעירים אוהבים אותה. מצחיק כמה השנים הבודדות, המפרידות ביני לבינם, עושות הבדל. מסתכל עליהם ונזכר בעצמי, כמו שהייתי לפני הצבא, לפני שיצאתי מהארון. לא מתגעגע. שולחנות הוקי אוויר וביליארד פזורים בחדר. אני אוהב להשתולל איתם, לצחוק יחד, להעיף כדורים לכל הכיוונים. בפינות הקטנות מתנהלות שיחות שקטות. לפעמים המבט שלהם נודד, מחפש משהו. הם נראים כמו כל אחד אחר בגילם. מחפשים את עצמם, ויודעים עמוק בתוכם מי הם, מה חשוב להם בחיים. וזה לא מה שאתם חושבים.

מכין עוד טוסט בשקל, שייק פירות בשניים. מפטפט עם נערה נחמדה, קצת מבולבלת. מחייך, כהרגלי, לכולם. כאן אני גם שוטף כלים. רק שאף אחד לא יידע. עם זה אני לא מוכן לצאת מהארון. גם בבית וגם אצל ההורים אני מצליח להתחמק מזה באופן מזהיר. שולח את חן לעוד סיגריה בחצר. עובד קשה הבחור. נופר יוצאת משיחה עם חניך. נו, טוב, שתלך גם היא לעשן לפני שמישהו מהם יחליף אותי כאן, ליד הבר. בכל מקום אני מוקף מעשנים. לא סובל את זה

הדלת הנפתחת קוטעת את רצף המחשבות. הרבה טיפוסים מוזרים כבר נכנסו לבר-נוער, אבל צב נינג׳ה שחור, אפילו כאן עוד לא ראיתי. אני מחייך אליו בברכה. לא האמנתי שיתמזל מזלי ואחד מגיבורי ילדותי יצוץ פתאום, יופיע דווקא בבר-נוער. אני קולט אקדח ביד שלו, רואה, ולא מבין. what the fuck חולפת המחשבה, אבל הכדור מהיר ממנה. כמו בהילוך איטי אני עף לאחור, מוטח לריצפה. שומע עוד יריות. מנסה לגרור את עצמי, לראות מה קורה, אולי אפשר לעזור למישהו. שיט. אפילו לעצמי אני לא יכול לעזור. כמו מכת ברק, אני מבין שזהו, אין יותר מה לעשות. עשרים ושש שנים, וכמעט שבועיים, חולפים בפחות משניה. אני מתגעגע למשפחה שלי. טוב, לפחות את אבא בטח אפגוש עוד מעט. מחייך, עוצם עיניים, ומתמסר לשלווה האוהבת שמקיפה אותי.


(פברואר 2014, לזכרו של ניר כץ ז"ל)

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים