אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



ערב יום הזיכרון 2009  

Back
דף הבית >> רגעים בחיים - כתיבה אישית >> ערב יום הזיכרון 2009
 

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, אפריל 2009

יושבת לבד הבוקר. טוב לי עם עצמי, עם טלפון מזדמן, מייל עם תשומת לב. שקט. יוצאת החוצה לעוד סיגריה, שואפת את כל הירוק סביבי, את הכחול העמוק של השמיים. עץ הזית עומד במקומו, עץ הפיטנה עדיין בשלכת, זורם עם עונות השנה. פתאום אני מתרגשת לגלות עלים ירוקים זעירים צומחים מתוך קצוות הענפים החומים.

אני יושבת כאן, ולא בא לי לעשות משהו, חוץ מלכתוב. יש ברשימה כל כך הרבה מטלות, כאלה של יומיום, שגרתיות כאלה. לענות למיילים, לכתוב סיכומים, לענות לאנשים. ולא בא לי. בא לי להיות עם עצמי ועם הכלבה, להיות בשקט המבורך הזה של רעות.

השנה, בפעם הראשונה, אני מפוייסת עם עצמי ביום הזיכרון. לוקחת לעצמי את החופש לבחור את ההוויה המתאימה לי. לא מכניסה את עצמי עמוק יותר לצער ולכאב עם שירי יום הזיכרון. זורמת עם מה שבא לי. שואפת את החופש, את היכולת לבחור ... מנסה לקלוט, בפעם הראשונה, את היום הזה בלי תחושה קשה של יאוש. כל שנה שמרתי את היאוש ליום הזיכרון. עכשיו זה מותר, עכשיו אני יכולה ... והיום אני לא חוברת ליאוש המוכר כל כך והקשה כל כך. כן, מבחירה חופשית. בלי יסורי מצפון על שאני חיה והוא לא. יסורי המצפון המשתקים, המסעירים, שלא נתנו לי מנוח. רגשי אשמה כבדים שלא היה להם מקום ראציונאלי, ואולי לכן גם נלחמתי בהם. נלחמתי ולא ידעתי שמתוך המלחמה באה ההעצמה שלהם. יסורי המצפון ורגשי האשמה היו קשים מנשוא. הם חדרו לכל תא בגופי, נכנסו פנימה עם כל שאיפת אוויר, ולא יצאו. מילאו אותי בלי מנוחה. נלחמתי בהם וחיפשתי את שלוות הנפש. ואיך יכולה שלווה לבוא מתוך מלחמה?

הכל אשליה, אני שומעת קול בתוכי. הכל אשליה. גם המחשבה שיש לי שליטה על משהו. גם המחשבה על המשמעות, התקווה, העשייה. ההוויה היא לא אשליה, ואולי גם היא, בעצם. אם הכל אשליה, אז אפשר לשחרר עוד. לתת מרחב לאשליות המחזקות, המצמיחות, המעצימות. לראות את כל האשליות. גם המחלישות, ולבחור להתמקד באלה המעצימות את שהותי הכל כך קצרה על פני כדור הארץ. אני נזכרת פתאום באחד הנופשים באולגה. ישנתי עמוק והתעוררתי לגלות שאני מאחרת להרצאה. שטפתי פנים במהירות, הצצתי במראה ושאלתי את עצמי לאן אני ממהרת, ככה באמצע הנופש. "החיים הם מתנה" שמעתי קול בתוכי, "החיים הם מתנה מדהימה, ומוטל על כל אחד מאיתנו למצות את המתנה הזו, לחיות את החיים עכשיו ...". המילים הציפו אותי בתחושה של שלווה. חמלה התפשטה לה בגופי, הקיפה אותי בענן של טוב. ירדתי להרצאה, חוטפת בדרך כוס קפה, ומופתעת לשמוע את המרצה מדבר בדיוק על החיים כמתנה. "אל תחכו לשלב הבא, אל תחכו למשהו חיצוני שיקרה – תחיו עכשיו, תיהנו ממה שיש לכם, ממה שהחיים מזמנים לכם ברגע זה". הטוב והרע הם הפרשנויות שלנו, הבנתי בין המילים. בטווח הארוך אין לי מושג מה "טוב" לחיים שלי. ממה אפיק משהו מועיל, חוויה חדשה, לימוד של משהו שלא ידעתי, זיכרון של משהו שהיכרתי והספקתי כבר לשכוח. האירועים הם המציאות, וכל השאר פרשנות.

רמי נהרג באחת התקופות הכי טובות שלנו יחד. זו מציאות. כל השאר – פרשות. כל השאר זה כבר אני. בלי קשר אליו. ואת זה קשה לקלוט וקשה להפנים. הזמן מתעתע. החוויות בגוף חסרות את מימד הזמן והמרחב. המוח יותר קישורים משלו. הכל מתערבב. לעתים חסר פשר ולעתים בהיר וברור ומובן כמו שאף פעם לא היה. אני ממוקדת בעצמי עכשיו. חשה את עוצמת הכאב והגעגוע. קשה לי להחזיק את הרגש הזה, העוצמתי. הוא מופיע ובורח. גם הוא חמקמק. מציע את עצמו ונעלם. כמה כואב להרגיש ... כמה כואב להרגיש את הכאב בלי לנסות לברוח ממנו למקום אחר. לעשייה אולי. הכלים בכיור, הכביסה על החבל, המטלות האחרות מחכות גם הן. אולי בכל זאת ... לא, אני לא רוצה לברוח. לא היום. אני רוצה להישאר עם מה שקורע אותי מבפנים. חולף כמו קרן לייזר מהירה ומבתר את גופי. אני נותנת לו להיות. אבל החמקמק נעלם שוב. לא יודעת למה.

מקשיבה לציוץ הציפורים, מסתכלת על הכלבה הלבנה שלי, זו שנשלחה כדי לפתוח לי את הלב. אני מנסה ללמוד ממנה. היא שקטה ושלווה, מתבוננת על העולם. שוכבת לידי, מרשה לעצמה מדי פעם להניח ראש, לעצום עיניים. עד שעובר איזה כלב או חתול ...

ברגע הזה הכל בסדר. הכל כמו שנכון. הכל כמו שצריך להיות. ואני שקטה. שקטה בתוך השקט שמסביב, בתוך ציוץ הציפורים. ממקדת את הקשב בציפורים. כמה סוגים יש כאן, אני לא יודעת, אבל די הרבה לפי סוגי הציוצים השונים. נדמה לי שאפילו שמעתי עורב אחד ...

פתאום מגיחה הבדידות. חברה ישנה שליוותה אותי הרבה זמן, ואפילו לא חשתי בהיעדרה עד עכשיו. מציפה ומאיימת להטביע ביגון. בדידות חסרת גבולות, לא מרוסנת. מאיימת להעלים את כל מי שסביבי, את כל מי שאני אוהבת, את כל מי שאוהב אותי. בדידות כזו שמנסה להשתלט על הזיכרון, להשכיח ממני את כל האנשים היקרים לי ולבנות תחושה שאני לבד בעולם. "אבל אני לא!" אני רוצה לצעוק לה, להטיח בה בעוצמה "אני לא לבד עם הכאב שלי, אני לא לבד עם הגעגועים שלי". היא אוטמת את אוזניה. לא רוצה לשמוע, לא רוצה להקשיב. אני מנסה לשאול אותה מה היא רוצה, למה היא זקוקה. קצת להיות מסכנה, קצת להיות חלשה, היא עונה בשקט.

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים