אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



מפגש עם שר החינוך 17/5/2010  

Back
דף הבית >> אירועים, נאומים וכתבות >> מפגש עם שר החינוך 17/5/2010

כבוד שר החינוך, מר גדעון סער
יניב ויצמן, חבר מועצת עיריית תל אביב
יעל אגמון, מנכ"ל תהל"ה
הורים, אנשי חינוך ואורחים יקרים

כבוד שר החינוך, הרשה לי לפתוח בהערכה רבה על בואך לכאן הערב, לציין איתנו את היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה ובטרנספוביה, לחשוב יחד איך אפשר לשנות. אני מקווה שתישאר איתנו הערב ככל שתוכל, תקשיב לקולות השונים שיעלו כאן הערב, לקולות הרבים שכבר זמן רב רוצים להישמע.

כאשר נכנס אדם חמוש למועדון הנוער בתל אביב ב 1 לאוגוסט 2009 הוא לא שאל כל אחד מהנוכחים אם הוא סטרייט או לא, או איך הוא מגדיר את עצמו ... הוא פשוט נכנס וירה. פגע באנשים, בנוער – בלי להסס.
בלי קשר למניע האישי הלא ידוע שלו, זהו פשע השנאה הקיצוני ביותר שהיה לנו אי פעם במדינה. גם הוא וגם אנחנו חיים כאן, נושמים כאן, נפגעים כאן – ועלינו מוטלת המשימה לשנות, לפעול למען עולם טוב יותר – לנו ולילדינו. זו המשמרת שלנו ...

ילדינו, בין אם הם הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טראנסג'נדרים או קווירים, בין אם הם יודעים או עדיין מתלבטים, בין אם יצאו מהארון ובין אם לא, בין אם הם בחינוך החילוני, הדתי או החרדי – סובלים במערכת החינוך. ד"ר גיא שלה ירחיב בהמשך – אבל האמירה הזו צריכה להיאמר כבר עכשיו. כולי תקווה שבואך לכאן ירחיב ויעצים את שיתוף הפעולה בינך לבין ארגוני הקהילה הגאה, יסלול את הדרך לפעילויות ומיזמים נוספים – הכרחיים לבריאותם הפיזית והנפשית של ילדינו.

בעיני, העוול הראשון שאנחנו כחברה עושים לאנשים ובני נוער המתמודדים עם התלבטויות סביב נטייתם המינית או זהותם המגדרית הוא שאנחנו משאירים אותם לבד. לבד, ובתחושה פנימית עזה כי משהו אצלם לא בסדר.
"שונה מהרוב" אינו בהכרח לא בסדר. "שונה מהרוב" יכול להישאר פשוט "שונה מהרוב".
רבים בחברה שלנו מתבלבלים בין להכיר במציאות לבין לעודד ... מפחדים לתת הכרה שמא זה יתפרש כעידוד ...

רבים בחברה שלנו חשים שקיומם שלהם מאויים מעצם העובדה שיש מישהו שונה מהם, מישהו שהם לא מסוגלים להבין, מישהו שאולי גם מראה להם משהו שהם לא מסוגלים לראות – וזאת, רק מעצם קיומו, עוד לפני שראו אותו, הכירו אותו, דיברו אותו או פיתחו איתו דיאלוג.

העוול השני שאנחנו כחברה עושים בהקשר הזה הוא יצירת תחושה ש"זה שם רחוק", "זה לא טבעי", "זה רע", "זה רק החבר'ה האלה הערומים על המשאיות במצעד". אמירות ש"אין דבר כזה", אמירות שלכל אחד יש בחירה. (ועל הבחירה היחידה – לבחור לחיות עם האמת שלי בעולם – כבר דיברתי הרבה פעמים).

ואין דברים רחוקים יותר מהאמת.
ואז עולה גם הפחד, ואז עולה גם השנאה, ואז עולה גם הבושה ... ואז – הנוער נשאר לבד כי הוא מפחד לצאת מהארון מול הוריו, ובגילו הצעיר הוא מתמודד עם המצוקות שהוא חווה בבית הספר בלי אמא ואבא.

והנוער שלנו – הוא נוער בסיכון. הנוער בסיכון עוד לפני שנחשף באופן אישי. הנוער בסיכון כבר כאשר הוא מתמודד עם עצמו, עם הגילוי, עם ה"חפירה" הפנימית וההבנה שהוא שונה מהרוב, שונה באופן שהוא לא בוחר בו. הוא פשוט כזה.
הנוער שלנו שומע את הקללות בבית הספר, רואה מישהו אחר חוטף מכות, רואה שאין למי לפנות, כי סביבו, במקרים רבים, אין מי שיקשיב, אין מי שיסייע ויתמוך, כי הסגל בבית הספר לא שונה בהרבה מכולנו, מהחברה כולה.

הנוער שלנו בסיכון כי הוא יודע שחברים שלו חטפו מכות ברחוב או בבית הספר בגלל שהחזיקו ידיים, ובתקשורת הם רואים רק עוד מקרה אלימות. הנוער שלנו בסיכון כי אנחנו יודעים שיש תופעות של דיכאון, התמכרויות והתאבדויות על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית – אבל זה לא מתועד, לא נספר. אולי בגלל הבושה? אולי בגלל שנוח לנו כחברה להתעלם?

תרשו לי לרגע קט לקחת אתכם לארצות הברית. המצב שם בוודאי לא טוב יותר, אבל פשעי השנאה לפחות מתועדים, מקבלים הכרה ככאלה. בשנת 2008 היו בארה"ב כ 10 אלפים קורבנות של פשעי שנאה מדווחים. מתוכם כ 18 אחוז פשעי שנאה על רקע אוריינטציה מינית. אצלנו – אפילו אין סטטיסטיקה ... אבל יש קורבנות.

להערכתי, הדרך שלנו כחברה לסייע, לתמוך, לתת תחושה אחרת – היא בעיקר באמצעות חינוך הדור הבא. והדור הבא נמצא בבתי הספר. הדור הצעיר יוכל ללמוד התמודדות אחרת, התנהגות אחרת, אם אנחנו כמבוגרים, כהורים אחראיים, כמורים ואנשי חינוך, ניתן לו כלים אחרים, התבוננות אחרת, אפשרויות נוספות.

הסתכלות על התקשורת בתקופה האחרונה מפחידה. לא רק בגלל מה שקורה, אלא יותר בגלל התגובות וההתבטאויות ההולכות ומקצינות של גורמים המעורבים בקונפליקטים. מכל סוג.
"אנחנו" מול "הם", אם אני לגמרי צודקת, האחר בהכרח לגמרי טועה ... התבצרות, השתלחות, התגוננות, שימוש בשפה שבסופו של דבר פוגעת אישית, רגשית, ובטח לא בונה דיאלוג, לא בונה התבוננות למקום שרואה שיכולים להיות פתרונות לא מעטים, אם רק נשבור את דפוס התקשורת הבין אישית, בין קבוצתית, בין קהילתית.

אני שואלת את עצמי כמה קשה לנו להתבונן על המציאות בלי פרשנות, בלי קיטלוג מיידי של אדם מתוך הכרה במזהה אחד שלו,וממנו הסקה על כל השאר. אני שואלת את עצמי אם אפשר לשנות, ועונה לעצמי, בנאיביות, באופטימיות, שכן.

איך?
בשני ערוצים עיקריים:
1. ערוץ התוכן – ביעור הבערות.
2. ערוץ הדרך, התהליך, השינוי החברתי, אם נרצה לקרוא לו כך.
ולא לי לקבוע מה מהם חשוב יותר, אם כי יש לי דעה בעניין ... כמובן.

בהקשר שלנו, יש הרבה דברים שניתן לעשות. עכשיו. בלי יותר מדי התברברות.

מערכת החינוך יכולה להתחיל בתוכניות ההכשרה של המורים והיועצות החינוכיות. קודם כל – יש להעביר ידע, והרבה. מה עובר על הנוער, מהי החוויה שלו בבית הספר, מה הם יכולים לעשות.
בנוסף, נושא קבלת השונה, האחר, הוא בנפשנו כחברה. הוא בנפשנו כהורים להומואים, לסביות, בי וטראנס. ואם לא נפעל אצל הדור הבא של מחנכי הדור הבא, איפה נפעל? (ואת זה אפשר לעשות גם בחדרי המורים).

אפשר להתחיל גם בחוזר מנכ"ל שמעלה את הנושא, מדגיש קודם כל את דרכי המניעה והטיפול באלימות ובהטרדה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. בתקווה שעצם העלאת הנושא תעלה את הרגישות של הצוות החינוכי, תוך מתן כלים אפקטיביים להתמודדות.

אפשר להכניס לתוכניות הלימודים, בכל מקצוע את מה שרלוונטי, את מה שקשור גם לקהילה הגאה. למשל ללימודי האזרחות אפשר להוסיף את בג"צ יונתן דנילוביץ, את המאבק של אדיר שטיינר להכרה כבן זוג לענייני ירושה; בשיעורי הספרות אפשר ללמד את כתבי אוסקר ווילד, וולט ויטמן ואחרים. שלא לדבר על שיעורי ביולוגיה, היסטוריה ועוד.

אפשר גם ליצור שיתוף פעולה מעמיק יותר של ארגונים שכבר עוסקים בנושא מול בתי הספר. כיום, אפילו עם אישור של שפ"י להכנסת הרצאות של חוש"ן לבתי הספר, אם נבדוק בשטח, בתל אביב למשל, נגלה כי מתוך כ 70 בתי ספר רק שלושה הזמינו את חוש"ן - וגם זה לא בקביעות.
ציפייתנו היא שמשרד החינוך יאמר אמירה ברורה ומחוייבת יותר לנושא.

המפתח לשינוי בערוץ התוכן הוא קודם כל היעור הבערות – בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות. (גם שם כבר ראינו את הבורות ואת ההסלקה שלה ...)

בערוץ התהליך אנחנו שואפים לא רק לדיאלוג ולהקשבה הדדית, לסובלנות ולקבלת האחר. זו התחלה לא רעה, אבל בעיני לא מספיקה. אנחנו שואפים להעלאת קרנו של הגיוון. ארגונים וחברות שהבינו כי הכרה בייחודיות של כל אדם באשר הוא אדם, איפשור, נתינת מקום לכל אדם להביא את עצמו, כמו שהוא, עם הייחודיות האישית והתרבותית שלו, ממנפת את החברה – הצליחו להגיע לשיאים חדשים. Diversity היא מילת קוד מדהימה, הפותחת דלת פשוט להיות. לא לפחד ממי שאני, לא לעצור את תחשותי ודעותי רק כי הן שונות. מקוריות וחדשנות צמחו מהגישה הזו. אם נצליח להעביר את מה שנלמד וצמח בארגונים עסקיים גם למציאות החינוכית והחברתית – נרוויח כולנו.

תודה רבה, המשך ערב פורה וחג שבועות שמח

מי יתן ונצמיח כולנו את האהבה והחמלה גם מתוך הכאב והמצוקה הקשים ביותר. אולי דווקא מתוכם ... 
 
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים