אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פרק 5: דיון  

Back
דף הבית >> אלמנות ארוכת טווח >> פרק 5: דיון
מחקר זה בחן את החוויה של אלמנות צה"ל אשר השתתפו בקבוצה מקוונת. שאלות המחקר היו: (א) מהן הסוגיות העיקריות בהן עסקו האלמנות בהקשר לחייהן ולאלמנותן (widowhood) שנים רבות לאחר האובדן, כפי שעלה בקבוצה המקוונת; ו (ב) מהי המשמעות של המפגש ביניהן בקבוצה המקוונת. השלב הרביעי (Cycle 4) של המחקר האינטואיטיבי   (Anderson, 2004) מציג סט של עדשות סופיות. עדשות אלה מבוססות על העדשות הראשוניות אשר הוצגו בפרק 3, על ממצאי המחקר, ועל העיבוד אשר שילב את שניהם. שלב 5 יצר את האינטגרציה ביניהן לבין סקירת הספרות המחקרית (literature review). שלבים 4 ו 5 של המחקר יוצגו בפרק זה.

מערך עדשות סופיות

בתחילת המחקר, לפני שלב ניתוח הנתונים, נדמה היה כי שני מערכי עדשות פרשניות, אחד בנושא האלמנות והשני בנושא הקבוצה המקוונת, מהווים שלמות אחת, אשר תבטא את נושא המחקר. בעקבות שלבי איסוף וניתוח הנתונים הייתה התוצאה שלושה מערכים של עדשות פרשניות מסכמות: (א) תופעות ודינאמיקה של הקבוצה המקוונת; (ב) אלמנות ארוכת טווח; ו (ג) אינטגרציה, המפגש בין שני המערכים הראשונים. האינטגרציה היא המקום בו האינטראקציה בין האלמנות בקבוצה המקוונת יצרה את המגע האישי, הביאה את הנושאים של האלמנות ארוכת הטווח ואת המשמעות של המפגש בקבוצה המקוונת, לאוויר העולם.

מערכי העדשות הפרשניות נבנו על בסיס הנתונים אשר תוארו בפרק 4, כפי שעובדו בכלי החקירה האינטואיטיבית (Anderson, 2004). הם מכילים גם את הבנתי האישית, כפי שעלתה מתוך תהליך העבודה. בהיותה מחקר איכותני, אין עבודה זו מתיימרת להציג עדשות של סיבה ותוצאה, אלא עדשות המתארות פרשנות, או הצהרות לגבי מציאות כפי שעלתה מתוך הנתונים ועיבודם. העדשות מקובצות, מתארות קשרים וקישורים בין סוגיות, אשר התגלו בדרך. מחקר נוסף של העדשות, הקשרים וההקשרים יעמיק את הבנת הנושאים שנחקרו.

הקבוצה המקוונת

כתיבה אודות ההשתתפות בקבוצה המקוונת, כמו גם אודות השפעתה האישית והקבוצתית, הייתה חלק מהפורום, בצד הכתיבה על מקטעים אישיים אחרים של המשתתפות. כתיבה זו הוצגה בפרק 4. משמעות המפגש בקבוצה המקוונת, כפי שנכתבה על ידי המשתתפות תוצג בחלק זה, כמו גם פרספקטיבה רחבה יותר, המתבוננת על הקבוצה המקוונת כעל קבוצה. העדשות הראשוניות אשר הוצגו בפרק 3 נסקרו מחדש, ושונו בהתאם למשתקף מהנתונים, כפי שהוצגו בפרק 4.

העדשה היחידה שלא נמצאה כל התייחסות אליה, היא העדשה אשר צפתה חיבור בין נוכחות בקבוצה המקוונת לבין נוכחות הנפטר בחייה של אלמנתו. נמצאו ציטוטים מקבילים, כתיבה על הבעל ה"הולך לא הולך לצידי" בתוך תחושת הנוכחות החזקה בקבוצה המקוונת, הנקראת גם "קבוצת תמיכה אמיתית", מילים המרמזות על נוכחות. סוגיית החיבור, או הדמיון, בדרך כלשהי עובר, אך לא מדובר. וינברג (Weinberg, 2006) תיאר את קיום הנוכחות הלא-מגולמת (בגוף) ברשת דרך מספר נקודות מבט, כפי שמתואר בסקירת הספרות. האלמנות תיארו את נוכחות בעליהן המנוחים בדרך דומה לתיאורו של וינברג את הנוכחות בסייברספייס.

בנט ובנט (Bennett & Bennett, 2000)  טענו כי תחושת הנוכחות אינה מתהווה בשלב מסויים בתהליך האבל. מדובר בתהליך ארוך יותר מזה המוכר בספרות כיום. הם הציגו דרכים מגוונות בהן ניתן לפרש את התחושה של נוכחות המת, דרכים אשר הוצגו על ידי חוקרים ועל ידי אנשים באבל. לדוגמא, הם טענו כי זווית הראייה הנפוצה בשיח המדעי היא הטוענת כי החוויות האלה חמקמקות (illusory), סימפטומים של לבבות שבורים, של מוחות בכאוס (broken hearts and minds in chaos), או חלק מחיפוש עקר אחר הנפטר, המאפיין את השלבים הראשונים של השכול. הם הציעו מסגרת פרשנית (interpretational framework) אלטרנטיבית לתופעה, במסגרתה היא  'אמיתית' ו'טבעית' גם יחד. תפיסה זו נמצאת מתואמת עם הנתונים אשר הוצגו בפרק 4 במחקר זה, כמו גם עם המודל הדו מסלולי של רובין (Rubin, 1993). בנט ובנט טענו כי שני מסלולי השיח הינם יצירי תרבות, במידה שווה 'רציונאלי' כמו גם 'מסורתי' (equally 'rational' and equally 'traditional'). הנרטיבים אותם זיהו החוקרים מתוך סיפורים אשר סופרו על ידי נשים אשר התאלמנו בעשרים השנים טרום המחקר, תיארו את נוכחות הנפטר באמצעות שמיעת קול, הרחת ניחוח ייחודי, ראיית הנפטר, תחושת הבעל המנוח במיטה. החוקרים הסיקו כי לשכולים גישה לשתי מסורות תרבותיות הבאות לסייע להם לפרש את מה שקרה, דרך השיח המטריאליסטי('materialist'), ודרך השיח העל טבעי ('super-naturalist'). הם הבחינו כי אנשים אשר בחרו בכל רגע נתון בין שתי דרכי הפרשנות, לפי ההקשר בו התרחשה תחושת הנוכחות של הנפטר. במחקר הנוכחי נמצא כי אלמנות התייחסו לתופעת תחושת הנוכחות של המת, אולם לא היו לכך פרשנויות בקבוצה המקוונת.

מערך העדשות הסופי הנוגע לקבוצה המקוונת הינו: (א) קבוצה מקוונת היא קבוצה, וניתן למצוא בה דינאמיקה קבוצתית, תהליכים קבוצתיים, תופעות קבוצתיות וגורמים מרפאים; (ב) משתתפי קבוצה מקוונת מקשרים בין ההשתתפות להעצמה אישית ולעלייה ברמת החיבור החברתי עם חברים אחרים בקהילה הווירטואלית (אלמנות צה"ל); ו (ג) שינוי חברתי וחיזוק הקהילה (community strength) מתקשרים גם הם לפעילות הקבוצה המקוונת.

הקבוצה המקוונת היא קבוצה. דינאמיקה קבוצתית, תהליכים קבוצתיים, תופעות קבוצתיות וגורמים מרפאים אשר תוארו בפרק 4 נמצאו עקביים עם תיאורם של יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005) ועם וינברג  (Weinberg, 2001) (Weinberg, 2006). כל קבוצת תמיכה באינטרנט מפתחת לעצמה נורמות ודינאמיקה, כתבו יאלום ולשץ. התבוננות בסגנון הכתיבה של המשתתפות, קצב התקשורת המקוונת, ועל ההתייחסויות הבין-אישיות, מראה שונות (diversity) בצד נורמות מקובלות ודינאמיקה ייחודית אשר התפתחו כמעט ללא מילים. הדהוד ושיקוף באים לידי ביטוי בהתייחסויות ההדדיות של המשתתפות, כאשר הן מגיבות אחת לדבריה של חברתה (קטגוריה 4 בפרק 4). קונפליקטים ופתרונותיהם נמצאו גם הם בקבוצה המקוונת. ירידה לעומק התהליכים והדינאמיקה הקבוצתית אינה תוצר טבעי בתהליך ניתוח תמאטי (thematic analysis). ניתוח תוכן המתמקד בשרשור או בקבוצת שרשורים אשר נכתבו באותו פרק זמן, יכול לאתר סוגיות רחבות ומשמעותיות יותר, וגם לשם ניסיתי להגיע במחקר זה. אמנם הרחבה זו הינה מחוץ להגדרת הטווח של עבודה זו, אולם מחקר עתידי בתחום מומלץ שיבחן כיוון זה.

השתתפות המקושרת להעצמה עצמית (self-empowerment). השתתפות בקבוצה המקוונת נתפסה על ידי המשתתפות כתורמת לקשר חברתי הדוק יותר עם חברות נוספות בקבוצה. בין שאר הגורמים המעצימים קבוצות מקוונות לעזרה עצמית, המתוארים ע"י יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005), נמצא השימוש במשאבים הפנימיים, האישיים והקבוצתיים, ואינם נסמכים על משאבים חיצוניים, מקצועיים. המשתתפים הם בו זמנית מקבלים עזרה, ומעניקים עזרה, תהליך התורם להעצמתם. ניתן למצוא לכך עדויות כאשר אנו קוראים את דבריה של אחת המשתתפות, הכותבת "תודה לכן חברות יקרות על השתתפותכן ותמיכתכן האחת ברעותה". אחרת מוסיפה כי " ההשתתפות שלי בפורום, הכתיבה, התגובות לאחרות, הבדיחות, הפידבקים ... עושים לי טוב אפילו יותר מטיפול אצל פסיכולוג". אחת הנשים התייחסה לקשריה עם אלמנות צה"ל אחרות, לפני היות הפורום, מתארת את עצמה חוששת מקשר כזה. היא מצאה כי "הכי חשוב, שבמקום לחוש שמישהי 'לוקחת' אותי למטה, מצאתי תמיכה, פרגון, ואוזן קשבת, לדברים שלא יכולתי לומר מעולם לאף אחד/ת".

השתתפות בקבוצה מתקשרת לשינוי חברתי ולהעצמת הקהילה. התמקדות על התרומה לקהילה ככלל, במקרה זה קהילת אלמנות צה"ל, אנו יכולים לראות קשר בין השתתפות בקבוצה המקוונת לבין שינוי בקהילה. במחקר זה לא נכללו שרשורים אודות הבחירות בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, או על נושאים קשורים, אולם ניתן היה לראות כי נושאים אלה העיקו מאד על האלמנות בקבוצה המקוונת. מעניין היה לראות כי הקבוצה אשר שויכה לאתר בו התנהלה הקבוצה המקוונת, הייתה הקבוצה שזכתה בבחירות לארגון, ברוב מוחץ. המשתתפות כתבו פעמים רבות כי חייב להתרחש שינוי חברתי, וכי החברה הישראלית אינה מודעת למה שהן עוברות בחייהן. הכתיבה המספקת עדות לעדשה זו כוללת משפטים כמו "הפורום הזה מאפשר לאלמנות להיות אקטיביות, להתגייס לפעילות למען עצמן, וממילא גם תופס תפקיד של קבוצת תמיכה". כותבת אחרת מעריכה את התרומה של הקבוצה המקוונת לפעילות הפוליטית סביב ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, בכותבה "אני מקווה שכאן ביחד נוכל לעשות הרבה ממה שלא יכולנו לעשות כשפעלנו לבד ומבודדות", מעלה גם היא למודעות את הכוח של הקבוצה, של הקהילה, לשנות את הסביבה החברתית הקשורה לאלמנותן.

אלמנות ארוכת טווח (Long-Term Widowhood)

מערך העדשות השני התמודד עם הבנת האלמנות ארוכת הטווח, כפי שעלתה מתוך הדברים אשר נכתבו בקבוצה המקוונת: (א) אלמנות (widowhood) היא חלק מהחיים לאורך זמן, ברמות משתנות ועם השפעה משתנה; (ב) לצד הכאב ישנן הזדמנויות לבנייה ולצמיחה; (ג) השפעת הזמן העובר אינה אוטומטית ואינה ליניארית; (ד) מספר פרדוקסים טבועים (inherent) בחוויית האלמנות; (ה) ישנם פערים בחיי האלמנה; ו (ו) ההקשר הלאומי הינו חלק מהווייתה (being) של אלמנת צה"ל.

אלמנות (widowhood) היא חלק מהחיים לאורך זמן, ברמות משתנות ועם השפעה משתנה. התמה המרכזית המופיעה בעקביות לאורך תקופת המחקר, היא היותה של האלמנות חוויה לכל החיים. הסוגיות העיקריות שעלו: (א) תהליכי הדחקה וגילוי משתנים לאורך השנים; (ב) התמודדות, כאב ועצב מלווים את האלמנה לאורך חייה; (ג) רגשות החמצה קיימות בדרגות משתנות ובזוויות שונות לאורך החיים; ו (ד) מערכת יחסים זוגית נוספת מורגשת כשבירה ועדינה, ואינה מבטלת את הכאב.

ממצאים אלה עומדים בהלימה (consistent) עם המודל הדו מסלולי, המעתיק (displaces) את המתים ממקומו בעבר ומתיר להם להיות ב"כאן ועכשיו", מאחר והקשר המתמשך (continuing bonds) לא רק קיים, אלא גם מתפתח ומשתנה במהלך חיי השכול (Rubin, 1993). ממצאים אלה תואמים את מחקרה של דרמן (Derman, 1999), כמו גם מחקרים אחרים אשר מצאו השפעות ארוכות טווח של אובדן בן זוג (Bar Nadav, 2007) (Carnelley, Wortman, Bolger, & Burke, 2006). בר-נדב תיאר את התהליך אותו עוברת אלמנה צעירה במהלך חייה כספיראלי, בניגוד למודלים קודמים אשר תיארו את התהליך כמורכב  משלבים (stages or phases). מושג זה הולם את הסוגיות אשר עלו במערך עדשות זה. אחת האלמנות תיארה את תגליתה "[...] ועוד דברים כואבים שעולים כאן בפורום וגורמים לי שלא מרצון להיכנס למקום שנדמה היה לי שכבר עברתי אותו. מסתבר שלא!!!". אשה זו, כמו אחרות, תיארה את התחושה של 'הליכה אחורה' למקומות בהם כבר ביקרה, חשבה שכבר התמודדה, עיבדה, ועברה הלאה. ההכרה כי 'פצעים ישנים' למעשה לא נרפאו אצל חלקן, הביאה את אחת האלמנות לראות את ההזדמנות "לפתוח את הפצעים הישנים שלנו, שכנראה מעולם לא ממש הגלידו,  ורק היום אנו מבינות עד כמה", מעלה במילותיה שלה את המהות של תפיסת הספיראלה.

ממצאי מחקר זה מעלים שאלות המתקשרות לדיון על 'עבודת האבל' ('grief work') (Bonanno & Kaltman, 1999), שאלות לגבי הליכה דרך היגון על מנת 'להחלים', תהליך אשר הומלץ כחלק מתהליך שחרור הקשרים לנפטר (relinquishing the bonds). אמנם דיון זה השתנה עם חלוף השנים, אולם חלק מהאלמנות סיפרו כי הן חשבו שכבר עברו את התהליך, ועכשיו הן מגלות כי יש עוד עבודה לעשות. אחרות מזכירות את ההדחקה, ההכחשה, ואת ההסתרה המכוונת יותר, אותן חוו לאחר שהתאלמנו בצעירותן, לרוב עם ילדים קטנים בהם היו צריכות לטפל, לעתים גם לרצות (comply) את הסביבה החברתית. הנשים הצביעו על תחושתן כי בקבוצה המקוונת "קבלנו לגיטימציה להיות בקשר עם החלק המוכחש", הולכות קדימה ואחורה בחיים, לתוך האובדן והחוצה, הרחק ממנו. בעקבות חוקרים אחרים בתחום, טענו טדשי וקלאהון (Tedeschi & Calhoun, 2008) כי ההכרה שעבור רוב האנשים האובדן הוא תמיד סוגייה פתוחה, הגעגועים לאהוב המת, הישארות תחושת החיבור לנפטר, כולם חלק מהאדם השכול, חלק מהתנסות אופיינית במהלך חיי השכול, מהלך נורמטיבי. הם העלו גם את התהייה אם תהליך השכול מוביל לסיום (conclusion), או אמור להוביל לסיום, בעודם מצביעים על האפשרות שמשכו של התהליך כמשכם של חיי אדם (lifelong process). אפשרויות לשינוי וצמיחה נידונות בהמשך, מתחברות להנחה לחבויה כי לאובדן אפקט ארוך טווח.

לצד הכאב ישנן הזדמנויות לבנייה ולצמיחה. כפי שאפשר להבין מקריאת הדברים שכתבו הנשים בקבוצה המקוונת, תהליכי הבניה מחדש בחייהן, כמו גם תהליכי הצמיחה והטרנספורמציה מתקיימים לצד שאר האפקטים של האלמנות (widowhood). הן כתבו על הנתיב לצמיחה, כאשר הן מתארות התמודדות, כפי שהודגם בקטגוריה הראשונה של פרק 4.  אלמנות רבות כתבו על בנייה מחדש של חייהן, על המשכיות תחושת האושר יחד עם הכאב והעצב. כמה כתבו על מציאת משמעות בחייהן, על סיבות להמשיך בדרך. אחת הנשים סיפרה כי "באמת החלטתי במודע וגם בתת מודע לקחת את האסון הנורא שנפל עלינו ולנסות לחיות ולנסות לצמוח ולנסות לתת משמעות ותוכן לחיים שלי ושל הבנות". אלמנות אחרות סיפרו על הדרך בה מצאו נחמה וקבלה. גם להומור הייתה נוכחות בקבוצה המקוונת.

המשתתפות תיארו תנועות ותזוזות ב'עולם האמיתי', פעולות של בניה, של בניה מחדש. רבות חלקו בקבוצה המקוונת על ילדים שנולדו שנים אחרי האובדן, על מערכות יחסים זוגיות נוספות עם גברים אחרים. תוארו גם מושגים קצת יותר מופשטים ומעודנים של צמיחה וטרנספורמציה. "לעיתים מתוך חשכת הכאב מבקיע לו אור חדש. אור שלא ראינו אותו קודם. כי אורות כידוע לכם מבחינים בהם טוב יותר כאשר נמצאים בחשיכה". משתתפת אחרת כתבה כי יש בחייה "הרבה עשייה, שמחה, יצירה, בצד געגועים וזיכרון תמידי". רבות תיארו את הדברים המתקיימים בחייהן בו זמנית, זה לצד זה. נושא זה יזכה לפירוט נוסף בדיון על הפרדוקסים.

על צמיחה בעקבות כאב עצום, טראומה או משבר ניתן להתבונן ממספר זוויות. זווית אחת היא דרך הדיון המאתגר את השימוש במונח שיקום (recovery), בו נעשה שימוש לאורך שנים. המונח בא לתאר את התוצר הרצוי של תהליך עיבוד השכול. מונחים חדשים מאפשרים דרכים נוספות ומגוונות להתמודדות עם אובדן. טדאסצ'י וקלאהון (Tedeschi & Calhoun, 2004) מגדירים צמיחה פוסט-טראומטית (Posttraumatic Growth) כהתנסות בשינוי חיובי המתרחש כתוצאה של מאבק (struggle) עם משבר חיים מאתגר מאד. בעוד בוננו (Bonanno G. A., 2004) מעלה את המונח חוסן (resilience) במקום שיקום, הוא מציין כי החוסן שכיח למדי. אחד המימדים המתחברים לחוסן הוא העצמה אישית (self-enhancement), תופעה בה ניתן לצפות גם בתוצאות מחקר זה. טדאסצ'י וקלאהון (Tedeschi & Calhoun, 2008) טענו גם כי המונח שיקום אינו הולם, מאחר ולצד סיבות נוספות, אין הוא מאפשר בקלות את התוצאות הטרנספורמטיביות (transformative outcomes) של השכול. הם מעדיפים את המונחים שינוי (change) או פתרון (resolution). את המונח שינוי הם טבעו לצורך תיאור המאבק עצמו, כמו גם לתיאור טרנספורמציה אישית חיובית, כתוצאות אפשריות של התמודדות עם שכול. מונחים אלה יכולים לתרום להבנת האלמנות אשר כתבו בפורום על צמיחה. מונחים אלה יכולים לסייע לנו גם בהבנת הפרדוקסים, המתוארים בהמשך. הם טענו כי רוב האנשים משתנים לאחר מותו של אדם אהוב, וכי תגובות חיוביות ושליליות אלה נוטים להתקיים בצוותא (coexist). המונח שהם הציעו מאפשר פתיחה של מרחב גדול יותר להתמרה (to transform), כפי שעולה מהנתונים במחקר זה ובמחקרים אחרים (Bar Nadav, 2007). טדשי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2008) תיארו סיטואציה בה כאב האובדן מתמיד, אולם הוא שם לצד הבנה מעמיקה יותר ומספקת יותר של מקומו ותכליתו של הפרט בעולם. באמירה זו הם מעניקים לנו פרספקטיבה אחרת על תהליך שיכול להתרחש לאחר אובדן. יחד עם זאת חשוב לזכור כי לא כל אדם החווה שכול עובר דרך תהליך הצמיחה הפוסט-טראומטית, כמו שלא כל אדם חווה תופעות של פוסט-טראומה. הם הזהירו כי אין לבנות, מתוך פרספקטיבה זו, ציפייה חדשה מהשכול, ציפייה לצמיחה.

טדשי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2008) תיארו חמש קטיגוריות כלליות של התנסות בצמיחה: התנסות בהופעתן של אפשרויות חדשות, שינויים ביחסים הבין אישיים, עלייה בתחושת החוזקה האישית (personal strength), הערכה גבוהה יותר לחיים, ושינויים באוריינטציות הקיומיות (existential) והרוחניות. קריאה בפרק 4 מראה את חמשת הקטגוריות המתקיימות כחלק מעולמן של חלק מאלמנות צה"ל. האלמנות תיארו דרכים מגוונות של התמודדות, גידול ילדים, הבאת חיים חדשים לעולם, בניית זוגיות שניה, חגיגות ואירועים משפחתיים, ועוד. הן תיארו גם את ההשתנות לאורך זמן, בדרך בה הן תפשו את עצמן.

השפעות הזמן אינן אוטומטיות ואינן ליניאריות. נושא הזמן שב ועלה בכתיבתן של הנשים בקבוצה המקוונת. עדשה זו מכילה שני מרכיבים: (א) עם חלוף הזמן חלק מהדברים משתנים, אחרים נשארים כשהיו; ו (ב) ארועים חיצוניים מחזירים את האובדן, כאילו הוא מתרחש עכשיו. שנים רבות לאחר האובדן ניתן למצוא התייחסויות לכאב, בעוד מונחים כמו שיקום או החלמה נשמעים לא הולמים. בר נדב (Bar Nadav, 2007) הציע להשתמש במונחים עיבוד וצמיחה, לצד רגישות ופגיעות, כמעצבים התנסויות משמעותיות, ומלווים את האלמנות לאורך שנים רבות. אלמנות רבות מתייחסות, בכתיבתן בקבוצה המקוונת, לזמן החולף ולשינויים אותם חוו לאורך חייהן, אולם במקרים רבים הן גם כתבו "אמנם חלפו 33 שנים, אולם ההרגשה היא שזה קרה אתמול". בר נדב השתמש במטאפורת הספיראלה לגבי הזמן והשפעתו בתהליך ההתמודדות עם האלמנות. הזמן משרת אלמנות רבות, מועיל לרבות, אולם לא לכולן ולא כל הזמן. טדשי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2008) הסבירו את הקונספט על פיו אובדנים משמעותיים מובילים למצוקה משמעותית אצל רוב האנשים, מצוקה בעלת נטייה להישאר לאורך זמן, ואצל מקצת מהאנשים, גם לאורך שנים. הם הוסיפו כי נכון גם שעבור רבים המאבק (struggle) עם האובדן והיגון יכול להיות מלווה בשינוי חיובי, כלומר בצמיחה פוסט-טראומטית.

טראומה ותסמונת דחק פוסט-טראומטי (Posttraumatic Stress Disorder) עלולים לבוא בעקבות חשיפה לגורמי לחץ (stressor) טראומטיים קיצוניים (Russell, 2002), כמו חשיפה למותו הפתאומי, הבלתי צפוי, של בן משפחה. האירוע הטראומטי יכול להיחוות מחדש בדרכים רבות, ובמקרים נדירים רכיבים של האירוע נחווים כאילו האדם חי אותם מחדש, ומתנהל ממקום בו הוא חווה את האירוע ברגע ההווה. על פי ראסל, מצוקה פסיכולוגית או תגובה פיסיולוגית מתרחשת לעתים קרובות כאשר האדם נחשף לטריגר (triggering events) הדומה לאירוע הטראומטי, או לכזה המסמל עבורו אספקט כלשהו של האירוע. מספר אלמנות סיפרו כי אובחנו כסובלות מ PTSD, אחרות הזכירו סימפטומים שונים של PTSD, כמו הפרעות שינה, למשל. לוין (Levine, 2006) תיאר את העובדה שחשיפה, ולו מהירה, לאירוע מכריע (overwhelming event) יכול להשליך אדם מתפקד לתוך מעמקי הסבל הרגשי והפיזי. פטירת בן-זוג הינו אירוע מכריע (overwhelming) כפי שהגדירו מספר חוקרים, (Bonanno, Wortman, & Nesse, 2004) (Gentry & Shulman, 1988), מדורג שני רק לאובדן ילד כאירוע חיים מעורר לחץ (stressful life event) (Miller & Rahe, 1997). כמובן שאין ברצוני לטעון כי כל אלמנות צה"ל סובלות מטראומה או מ PTSD, אולם בכוונתי לטעון כי התופעה קיימת, ברמות שונות, אצל חלק מהן. ייתכן והכרה בכך יכולה להסביר נושאים כמו ההתייחסות לזמן ולהשפעותיו, כמו גם לתגובה הרגשית והפיזיולוגית אשר הועלתה בימי מלחמת לבנון השנייה (2006), כמו גם את גל התגובות בתוך הקבוצה המקוונת ומחוצה לה להצעת השינוי בחוק ההסדרים לתקציב 2006 (בסוף 2005). הנתונים מספקים הוכחה לעדשה זו, להרחבתה על בסיס התיאוריות אשר תוארו לעיל. הטריגרים אשר תרמו לטראומטיזציה המחודשת של רבות מהמשתתפות היו אלה שהוזכרו, יחד עם הסתו, אשר הוזכר על ידי מספר אלמנות מלחמת יום הכיפורים (1973) כגורם המעלה מחדש את האובדן. "כל פעם שיש מלחמה או תקרית עם חיילנו, עולה לנו שוב ושוב לכל אחת מאיתנו זיכרונות ועצב מהעבר", כתבה אחת הנשים, והיו שהתחברו והרחיבו כי "אכן הפלשבקים האלה חוזרים. אני עוד שומעת את האזעקות של המלחמות הקודמות. והכול כל כך מתערבב", ומוסיפה אחרת כי "כל כך עצוב, כל כך כואב, כל כך בלתי נגמר, הכול צף ועולה מחדש הזיכרונות הדמעות, האובדן". ההכרה כי מרכיב זה הוא חלק מהתהליך אותו עוברות נשים גם מספר עשורים לאחר האובדן, יכולה לשנות את הדרך בה תופשות האלמנות את עצמן, מפרשות את שעובר עליהן, ומתמודדות באותן תקופות קשות. הכרה זו יכולה לאפשר גם לחברה סביבן ולאנשי המקצוע בתחומי הטיפול השונים, להתמודד באופן הולם יותר עם מצוקות תקופתיות אלה. ראוי כי לאור ממצאי מחקר זה יערך מחקר מעמיק יותר בתחום זה.

לא רק אירוע יוצא דופן יכול להוות טריגר. גם אירועים שכיחים יכולים ליצור אפקט טראומטי, מחליש כמו האירוע המקורי, לעתים שנים או עשורים לאחר האירוע הממשי (actual event) (Levine, 1999). לוין הצהיר כי תוצרי טראומה יכולים להיות בתרדמת ולהצטבר בגוף במהלך שנים רבות, אפילו במהלך עשורים, ולהופיע במפתיע בזמני לחץ או כאשר אירוע אחר מתרחש. עבור אלמנות רבות, לדבריהן, הייתה הצעת השינוי בחוק מעין אירוע כזה, הפותח מחדש פצעים ישנים, פותח ויוצר משברים, אותם ניתן היה לראות בקבוצה המקוונת. משבר יכול להפר את האיזון של הפרדוקסים בחיים (life paradoxes), כפי שניתן לראות בחלק הבא.

לוין (Levine, 2006) הוסיף כי הליכתו של אדם הרחק מהקצה האפל (dark edge) של כמעט אי שפיות, או נפילתו של אחר עמוק יותר לתוך 'הבור השחור' של הטראומה, היא עדיין מסתורית. הנחתו היא כי המאויים חייב להניע ולפרוק את כל האנרגיה הנרתמת להתמודדות עם האיום, או שישאר קורבן לטראומה. רמז המתחבר לתיאוריה זו נמצא בדבריה של אחת המשתתפות, אשר כתבה על הדרך אותה ראתה לאחר האובדן: "תשתקמי מהר, הוראה בלתי כתובה שניתנת לך ע"י החברה. ולך אין ברירה אלא לציית. אחרת לא תשרדי את החברה". היו אלמנות שתיארו את דרכן לשחק, להסתיר, להתאים את עצמן עם ציפיות החברה, כפי שתפשו אותן. להיות חזקות, להיות גיבורות, לזוז מהר קדימה, הערות אשר שמעו סביבן ונתנו להן הוביל אותן בדרכן. זאת יחד עם הנושאים שעלו בדיון על הזמן, אולי מצביעים על כך שכמעט בלתי אפשרי להיות בו-זמנית גם גיבורה, וגם פורקת את אנרגיית הטראומה. [רמז: חיות יודעות לפרוק אנרגיה ולהמשיך הלאה, להתנער, גם פיזית ... לאפשר לחולשה ולפחד להיראות ... ולהתנער ... לפרוק ...].

מספר פרדוקסים טבועים כחלק בלתי נפרד מהאלמנות (widowhood). נושא הפרדוקסים עלה בשלב ניתוח הנתונים של מחקר זה. הקטגוריה השלישית אשר תוארה בפרק 4 תיארה פרדוקסים קיומיים אשר הינם חלק מחייו של כל אדם. פרדוקסים אלה מתחדדים בחייהן של אלמנות צה"ל: (א) חיים ומוות; (ב) עוצמה/חוזק וחולשה; (ג) עצב ושמחה; (ד) נוכחות והיעדרות/אינות; (ה) זמן ליניארי והווה מתמשך (present progressive); (ו) פרדוקס הג'נדר; (ז) פנימי וחיצוני; (ח) זיכרון ושכחה; ו (ט) ביחד ולבד. התבוננות בפרדוקסים שעלו מהכתיבה בקבוצה המקוונת, מעלה כי מספר דרכי ארגון חלקי עצמי הוצגו על ידי האלמנות. המידע במחקר זה מעלה כי ישנן נשים המכילות סתירות לכאורה בתוכן. הן יכולות להיות חזקות וחלשות גם יחד, שמחות ועצובות בו זמנית. כמו כן, הן יכולות לשהות במחיצת החיים והמוות גם יחד. אחרות משתמשות במכניזמים מגוונים כמו הדחקה (repression) או הכחשה/הפרדה (dissociation), כפי שעולה מסיפוריהן בפורום, כותבות על תקופות שונות בחייהן. קיום או היעדר איזון בפרדוקסים הפנימיים מתקשר להתנסויות שונות של ה'עצמי' הינו ציר מרכזי בתהליך התמודדות עם משבר (Yerushalmi, 2007). ירושלמי הוסיף כי כאשר איזון בפרדוקס מתערער במהלך משבר, יכולתו של אדם להחזיר את האיזון היא מפתח ליכולת ההכלה, ליכולת לעבור שינוי, וליכולת לצמוח מתוך המשבר. הפרדוקס, שלא כמו הקונפליקט, אינו יכול להיפתר (resolved). הוא יכול להיות באיזון, או לא.

ירושלמי טען כי ההתייחסות למציאות מושפעת מתפיסות (concepts) פנימיות של המציאות, כל אחת מסמלת הגדרה-עצמית, היכולות לסתור אחת את השנייה, ולהתקיים בו זמנית במבנה המנטאלי של העצמי. תפיסות פנימיות אלה יכולות לייצג אמיתות שונות אודות 'עצמי ביחס לעולם'. במקרים רבים אחת ההגדרות מוסתרת, כמנגנון הגנה, או כדרך הסתגלות. התנסויות עצמי פרדוקסליות נוכחות כחלקי עצמי נפרדים, לעתים מנותקים, בעוד התנסויות עצמי משתנות, מיוחסות לנסיבות, מצבים והקשרים משתנים. הסבר המבוסס על המשגת 'התנסות עצמי פרדוקסאלית' משמעה שבתוך אותו מבנה מנטאלי יכולות להתקיים התנסויות 'עצמי' סותרות. להתנסויות אלה יכול להיות ביטוי בחיי היומיום, במצבים שונים. בדרך כלל אחד מביטויים אלה לא יהיה במיקוד התודעה, מאחר ואין הוא תואם לנרטיב המרכזי של האדם. במצב משבר תעלה אותה התנסות 'עצמי' מוסתרת לפני השטח, ויופר האיזון. מה שמשתנה הוא רמת המודעות להתנסות ה'עצמי' החבויה, דבר המעלה את רמת חוסר הנוחות, בעוד האדם במשבר מוצא סתירות פנימיות מול התנסויות 'עצמי' מוכרות. הפרדוקס יכול להישאר ביציבות לאורך שנים, אולם מצבים שונים יכולים להפחית את היכולת לשמר את המבנה היציב. ירידת היכולת להחזיק ולהכיל את הסתירות ולהכיל פרדוקסים בתוך ההתנסות העצמית, תאלץ את האדם לחפש איזונים ופתרונות חדשים. כאשר מופר איזונו של פרדוקס, כאשר עולה המודעות לקיומם של החלקים הסותרים, עלול להתפרץ קונפליקט פנימי, אותו יש לפתור כדי לחזור לתפיסה עקבית של העצמי. 

אפשר להתבונן על אחד ההיבטים של היכולת להחזיק חלקים פנימיים סותרים, או הופכיים, דרך השימוש בכינויים בקבוצה המקוונת. [בקבוצת פנים-אל-פנים מציגים האנשים את עצמם בשמם, נוכחותם גלויה. בקבוצה מקוונת יכולה להתקיים מדיניות המאפשרת אנונימיות, תוך שימוש בכינוי. בקבוצה המקוונת עליה נערך המחקר ניתן היה לבחור אם להשתמש בשם או לבחור כינוי. טכנית לא ניתן להגביל את מספר הכינויים שאדם יכול לבחור לעצמו, ובדרך כלל גם לא ניתן לדעת אם מספר כינויים שייכים לאדם אחד] היו מספר אלמנות אשר יצרו לעצמן מספר כינויים. הכתיבה תחת הכינוי האחד הייתה כתיבה נחמדה, מנומסת ותומכת. תחת הכינוי האחר הייתה כתיבה אגרסיבית ועויינת. נושא זה לא הוגדר כחלק מהמחקר, מאחר והמידע על זהות האנשים הנמצאים מאחורי הכינויים אינה גלויה לגולש הרגיל. למרות זאת, נראה היה כי התנהלות זו מציגה חלקי עצמי שונים תחת כינויים שונים, ומעבר לאמירה כללית זו, ייתכן ומחקר נוסף יוכל לשפוך אור על תופעה מעניינת זו. ייתכן כי ניתן לקשור התנהלות זו ליכולת להכיל ולהחזיק חלקי עצמי פנימיים מנוגדים.

יונג (Jung, 1934/1971) התייחס ליכולת ההחזקה או מציאת פתרון לניגודים פנימיים. יונג תיאר את הדרישות הסובייקטיביות הלא מודעות של העולם הפנימי, בניגוד לדרישות האובייקטיביות, הבאות מהתרבות בה חי אדם, מהעולם שמחוצה לו. מתוך הקונפליקט בין שני אלה, עולה גם האפשרות לנהל את ההכרחי והאופציונאלי.  הנתיב למציאת דרך האמצע ניתנת לתיאור דרך מושג הטאו, כאשר אנו חסרים מונח מערבי תואם. דרך אחת לאיפשור אחדות הניגודים היא להפוך את הלא מודע לידוע ולאובייקטיבי. את השינוי העיקרי המתרחש בעקבות הדיאלוג עם הלא מודע ניתן למצוא בהתנהלות הטרנסנדנטית (transcendent). מהות פילוסופיית האלכימיה, מהות תהליך ערבוב וחיבור חומרים אצילים ואפלים (noble and cloudy matters), מודע ולא מודע. הימצאות ברמה גבוהה יותר של מודעות, היכולת לראות תמונה רחבה יותר, מבלי להזדהות עם התכנים המצוים במודע בלבד, נראה כחלק מחייהן של חלק מהאלמנות בקבוצה המקוונת. משפטים היכולים להעיד על כך הם משפטים כמו "אני חיה, חיה פצועה ומדממת יום יום" כמו גם יש בהם [בחיי] הרבה עשייה, שמחה, יצירה, בצד געגועים וזיכרון תמידי". אלמנות אלו אינן חשות קשורות רק לצד אחד של התמונה. הן יכולות להחזיק ולהכיל צדדים מרובים. היכולת להכיל פרדוקסים נחשבת כרמה גבוהה יותר של התפתחות על ידי תיאוריות פסיכו-רוחניות, כמו גם על ידי תיאוריות פסיכולוגיות יונגיאניות ופילוסופיות אלכימיות (Marrone, 1999) (Netzer, 2004) (Jung, 1934/1971).

נצר (Netzer, 2004) תיארה את הלא מודע כפרדוקסלי מטבעו, מעבר ללוגיקה ולחוקיות הזמן, המרחב והסיבתיות. האלכימיה היא השפה של הלא מודע. הוא מנסה ליישב את הפרדוקס של ניגוד החיים והמוות באיחוד-על. בהתבסס על תיאוריות יונגיאניות, מעלה נצר את השאלה אם הכרה (recognition) בטבעו הפרדוקסאלי של הקיום בעולם ובנשמה היא היעד של תהליך האלכימיה. קבלת ההופכיות החיונית (essential oppositeness) של טבע האדם משמעה קבלת העובדה כי הנשמה היא במצב של בחינה מתמדת של תכליתה לעצמה. בחיים, הוסיפה נצר, כל דבר סותר את עצמו. העצמי הוא פרדוקסאלי למכלול (wholeness), החובק את כל ההפכים. נצר הגדירה את אחדות הניגודים כתהליך בו נזרק האדם בתחילתו בין ההפכים, בין הניגודים, בין הרגשות. בהדרגה, מתוך התחושה הכאוטית העלולה לגרום חוסר מנוחה (restlessness) או שיתוק, נוצרת פוזיציה חדשה בתהליך האלכימיה, פוזיציה המאפשרת לניגודים להתקיים יחדיו, צד בצד, להיחוות בו זמנית. לעמדה זו ניתן למצוא עקבות בכתיבת האלמנות בקבוצה. עמדה זו נחווית כמקום בו יש הקלה, אולם גם משא, או עול. מודעות נמשכת לכוחות הפנימיים המנוגדים, החיים עם הקונפליקטים ועם האירועים הבלתי פתורים, אינו קל. דרך הפרדוקס, מצד שני, גם היא פתרון. זוהי ההכרה שההפכים משלימים אחד את השני, מאזנים אחד את השני, ומייצרים דיאלוג פורה. אחדות הניגודים היא ארכיטיפ, ומכאן, היא בעלת כוח. דיון זה הוא מעבר לטווח עבודה זו.

אלמנות רבות כתבו כי הן מעדיפות לבחור אילו חלקים מעולמן הפנימי יוצגו לעולם, כך הן מציגות/משחקות כלפי חוץ, כאשר בפנים, מרגישות אחרת. על כך, בחלק הבא.

קיימים פערים בחיי האלמנה בין העולם הפנימי לבין החזית המוצגת (façade). מספר דיונים היו על נושא זה בקבוצה המקוונת. אלמנות סיפרו על המאמץ אשר הושקע בהסתרת חלקים מחייהן מפני סביבתן. הן כתבו גם על הפער העצום הקיים בעיניהן בין הציפיות החברתיות מהן, לבין רגשותיהן. פערים בין חלקי עצמי פנימיים לבין החזית (façade) המוצגת לעולם, קיימים אצל רבות/ים. זוהי תופעה אנושית אוניברסלית, המוסברת על ידי תיאוריות סוציולוגיות ופסיכולוגיות. תיאור הפערים בין העולם הפנימי ודרישותיו, לבין העולם החיצוני ודרישותיו שלו, הוצגו על ידי יונג (Jung, 1934/1971), ותוארו לעיל. חלק מהפערים אשר תוארו על ידי האלמנות נוצרו במכוון, חלקם נוצרו בדרך לא מודעת, כמנגנון הגנה, כמו הכחשה או הדחקה. במקרים רבים סיפרו אלמנות צה"ל על מאמץ פעיל להחביא מחשבות ורגשות מילדיהן, על מנת להגן עליהם. הועלו סיפורים על הסתרה מהמשפחה, מהחברים, כדי להגן על עצמן.

מספר נשים תיארו מקומות בהם יכלו להחצין בחופשיות חלקים חבויים אלה, מקומות בהם יכלו להיות הן עצמן. מקומות אלה היו בעיקר החופשות השנתיות אותן ארגן הצבא לאלמנות צה"ל. חלק מהנשים יכלו למצוא גם בקבוצה המקוונת מקום לחשיפת חלקים אלה, על פי הדברים שכתבו. היו שמצאו, לאחר שנוצרו מערכות יחסים בין האלמנות שהיו חלק מהקבוצה המקוונת, כי יחסים אלה יכולים להוות נחמה וסיוע. כך נולדו מפגשים רבים בין הנשים מחוץ לעולם הווירטואלי.

ציפיות חברתיות משפיעות על תהליך השכול (Bar Nadav, 2007). בכתיבת האלמנות בפורום ניתן היה למצוא עיסוק רב בציפיות אלה, בדרך בה תפסו הנשים את הציפיות החברתיות מהן. חלק מנושא זה היה העיסוק בפער בין הדרך בה הן למעשה חיות, מה שהן עוברות לבין הדרך בה הן חשו כי החברה רואה אותן ואת מה שעובר עליהן. כפי שכתבה אחת האלמנות "העדפתי גם שלא לציין שאני אלמנת צה"ל, משום שעוד לפני שהתאלמנתי, כבר הכרתי את התדמית שיש לנו בציבור, והיא לא הייתה ממש מחמיאה או מעוררת הזדהות". מילים אלה פתחו שיחה לגבי הפער בין הדרך בה החברה הכללית רואה את האלמנות, לבין הדימוי שלהן לגבי עצמן. רבות חשו חוסר הבנה הבאה מהממשלה, מהחברה הישראלית ככלל. חלק מהשיחה היה דיון בצורך של אלמנות צה"ל לנקוט פעולה בנושא, לשנות משהו. ניתן לנתח נושא זה בדרכים רבות, דרך תיאוריות סוציולוגיות ופסיכולוגיות מגוונות. ניתן לקשר חלק מהפערים לקונפליקט בין האובדן הפרטי מחד, וההקשר הקולקטיבי, הלאומי של האובדן, מאידך. ההקשר הלאומי מייצר ציפיות חברתיות ותרבותית, אותן נוכל לראות בחלק הבא.

ההקשר הלאומי של האובדן הינו חלק מהמהות של אלמנת צה"ל. ההקשר הלאומי נוכח לאורך חייה של אלמנת צה"ל. ההקשרים בהם בא נושא זה לידי ביטוי בקבוצה המקוונת היו: (א) פער הציפייה של האלמנות להכרה לאומית לבין המציאות; (ב) משיכה ודחייה כלפי יום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות; (ג) ההקשר הלאומי של הערכים והמסורת היהודית; ו (ד) רגשות של ייחודיות ושל הקרבה עצמית. ההקשר הלאומי של האובדן מחד, וחלקי החיים הפרטיים עם תוצאות האובדן לאורך שנים, הופיעו לא מעט בקבוצה, היו חלק מהשיח. סוגיות אלה היו טעונות ברגשות, מלווה בתחושה עמוקה של שייכות לאחדות, ותחושות של דחייה, הדרה וניכור אצל אחרות.

טכסים וריטואלים מתקיימים כל שנה, לאורך השנה. יום הזיכרון לחללי צה"ל מתקיים יום לפני יום העצמאות, מסמל את תרומת החללים ובני משפחותיהם לקיומה של מדינת ישראל. לכל מלחמה ואירוע גדול שקרה, יש יום זיכרון משלהם, אירועי זיכרון משלהם. גינצבורג, גירון וסולומון (Ginzburg, Giron, & Solomon, 2002) תיארו את ההשפעות האפשריות של הטקסים הרשמיים על הורים שכולים. בקיום טקסים וריטואלים ניתן מענה למחוייבות החברה לגיבורים המתים ולמשפחתם המתאבלת. גישה זו מצמידה משמעות חברתית ולאומית למוות, אולם גם יכול לעודד יגון נצחי, ללא סוף (never-ending, eternal grief). קריאת דברי האלמנות בקבוצה המקוונת מצביעה על כך שההורים השכולים אינם לבד, שלא מעט אלמנות מוצאות משמעות לאומית לאובדנן שלהן, וחיות עם רגשות אינסופיים הקשורים לאובדן, בעודן ממשיכות בחייהן. גינצבורג ושות' (2002) מצטטים את מלקינסון ובר-טור אשר מציעים את ההשערה כי החברה הישראלית עלולה לעודד (may encourage) התאבלות מתמשכת (persisting mourning) בקרב הורים שכולים אשר איבדו את בניהם בשירות צבאי.

ראסל (Russell, 2002) כתב כי הימנעות מגירויים המתקשרים לטראומה הינה מתמדת. בדרך כלל האדם מתאמץ במכוון להימנע ממחשבות, רגשות או שיחות אודות האירוע הטראומטי ונמנע מפעילויות, מצבים או אנשים המעוררים היזכרות מחודשת. עם כל אירועי הזיכרון נדמה כי קשה, כמעט בלתי אפשרי, להימנע מגירויים הקשורים לאובדן. המשאלה להימנע מתזכורות חוזרות ונשנות של האובדן יכולות להתקשר להבעות הדחייה של חלק מהנשים כלפי יום הזיכרון על טקסיו. יתכן וניתן לקשור זאת גם לתחושת הבידוד אותה חשות חלק מהאלמנות. אולי גם לחוסר הרצון של חלקן ליצור קשר עם אלמנות אחרות. אף על פי כן, אלמנות צה"ל הן חלק מהחברה הישראלית, בה 'תרבות השכול' התפתחה (Ginzburg, Giron, & Solomon, 2002). הם כתבו כי מותו של חייל בפעולה צבאית נתפס כסמל של גבורה, והוריו השכולים כסמל של הקרבה בקרב על הגנת העם והמדינה. חלק מהנשים בקבוצה המקוונת כתבו "אנו אלמנותיה של המדינה" ומכאן, "אנו חוות אלמנות שונה מכל אלמנות אחרת". מושג ההקרבה היה גם הוא נוכח בקבוצה המקוונת, אם כי לא הרבה. כמה מהאלמנות התבוננו שוב בהקשר הלאומי של אובדנן כאשר אחת כתבה מענה לאחרת: "מצאתי לפתע בעקבות דבריך את החיבור בין אבלי לכלל, לשורשים למורשת. אולי מוזר, אבל זה בא מהבטן". ההבנה כי מציאת משמעות רחבה יותר לאובדנה, שיפרה את הרגשתה. מסע החיפוש (quest) למציאת משמעות נמצא מספר פעמים בקבוצה המקוונת, כפי שתואר לעיל. כאן נוסף ההקשר הלאומי המרחיב את המשמעות של האובדן הפרטי, של החיים הפרטיים.

אלמנות ארוכת טווח והקבוצה המקוונת: האינטגרציה

העדשה האחרונה, המייצגת את האינטגרציה בין האלמנות ארוכת הטווח לקבוצה המקוונת, קושרת זמן, מרחב ותנועה. נדמה כי בעולם הווירטואלי מתקיימים הזמן, המרחב והתנועה בדרך שונה מאשר בעולם האמיתי. השיחות הן לרוב אסינכרוניות, תגובה יכולה להיכתב שעות, ימים או שבועות לאחר שנכתבה ההודעה המקורית. תוכן ההודעות נשאר זמין ברשת לאורך זמן, כך שאנשים יכולים לקרוא גם זמן רב לאחר שנכתבו. הנוכחות הפיזית היא תמיד מול המחשב, לא מול אנשים אחרים. עם זאת, אנשים חשים שהם נמצאים 'היכן שהוא' (somewhere), נוכחים בסביבות מגוונות בכל פעם שהם מתקשרים לאתר כלשהו. הייתה שם תחושה כי "כשהכול בחוץ כל כך מאולץ וצבוע אני מעדיפה להיות כאן אצלנו בבית", כפי שכתבה אחת המשתתפות. המרחב הקיברנטי (cyberspace)  הוא מרחב פסיכולוגי, מערך עם משמעויות ומטרות, 'מקום' בו אנשים מרגישים כמו מטיילים (traveling in) (Suler, 1999). את הקבוצה המקוונת ניתן לראות גם כמרחב פוטנציאלי, בין העצמי לבין האחרים (Suler, 1999) (Weinberg, 2001). המרחב הפוטנציאלי, המתווך בין המציאות הפנימית לחיצונית, המרחב בו נמצא חפיפה בין הפרטים, הוא המרחב בו נוכל למצוא אובייקטי מעבר (transitional objects) ותופעות מעבר (transitional phenomena) (Winnicott, 1971). בעת שמנהלים, או משחקים, עם חלקים שונים של העצמי, אדם יכול להחצין התנהגות (act out), או לעבוד דרך האספקטים השליליים של זהותו ויכול לבטא ולפתח את החלקים החיוביים (Suler, 1999). משחק במרחב פוטנציאלי זה פותח את הדלת לתנועה, למעבר (transitions).

שימוש במילה הכתובה בקבוצה המקוונת הוא למעשה שימוש בסמלים, משחק עם סמלים, יצירת משהו חדש. שולר (Suler, 2000) הציע השערה כי שיחה טקסטואלית היא אמנות (expressive art). בעקבות השערה זו, אנו יכולים לקשור את השימוש בכוחה של האמנות לחוזקו של המיכל, המאפשר את השיח. בעודנו מוסיפים את האפשרות לשמור על האנונימיות, יתכן והוספנו חיזוק למיכל. אחת המשתתפות כתבה "היום אנו מרשות לעצמנו, תחת מעטה האנונימיות, לפתוח את הפצעים הישנים שלנו, שכנראה מעולם לא ממש הגלידו, ורק היום אנו מבינות עד כמה". הנשים שיתפו פיסות מחייהן, מחשבות ורגשות בהקשר של הקבוצה המקוונת, התייחסו לטרנספורמציה אותה חוו לאור השתתפותן בקבוצה המקוונת, כפי שניתן לראות בפרק 4. הקבוצה המקוונת הייתה הפלטפורמה לתהליך הגילוי. תגליות פנימיות, כמו גם הגילוי שכל אלמנה אינה לבד, הובאו בפרק 4. מצאנו גם הערות של הכרה (acknowledge) בקיומן של תגליות אלה. היו אלמנות שהזכירו את העובדה שמעולם לא דיברו על סוגיות אלה בעבר, לפני היות הקבוצה המקוונת.

הבנת הטריגרים אשר איפשרו לאלמנות רבות כל כך להציף את סיפוריהן, מחשבותיהן ורגשותיהן, את הסוגיות הקשורות לאלמנות ארוכת הטווח, בקבוצה המקוונת היא מעבר לטווח של עבודה זו. הקבוצה המקוונת נוצרה כאחד הכלים להתמודדות עם החרדה שעורר הצפי לשינוי בחוק התקציב, חוק ההסדרים לשנת 2006. החוק איים לייצר מציאות חדשה לאלמנות צה"ל, מציאות של הפסקת ההכרה בהן, הפסקת הגמלה המשולמת להן על פי חוק ממשרד הביטחון. מציאות חדשה זו נראתה לרבות איומה, מבעיתה וכזו שאפילו לא ניתן לחשוב עליה. להערכתי ניתן לקשר מציאות זו עם פנייתן של אלמנות כה רבות להשתתפות בקבוצה המקוונת בתקופה עליה נערך המחקר. יתכן וניתן לקשר גם לתחושת הקשר (bond) שנוצרה בין הנשים באותה תקופה, קשר אשר איפשר שיתוף וחשיפה. יתכן והקבוצה המקוונת היוותה שסתום ביטחון לאלמנות בתקופה של משבר. בחלק בו דנתי בפרדוקסים, אפשר היה לראות כי ישנן מצבים הנמשכים באיזון לאורך זמן, אולם ארועים ותנאים מסויימים מערערים את האיזון, אינם מאפשרים שמירה על המבנה היציב. חוסר היכולת להחזיק ולהכיל את הסתירות, להכיל פרדוקסים מסויימים בתוך ההתנסות העצמית, יובילו אדם לחפש איזונים ופתרונות חדשים (Yerushalmi, 2007). הקבוצה עזרה למשתתפות להחזיק ולהכיל התנסויות 'עצמי' מגוונות אשר עלו למודעות בזמן משבר.

הפעילויות לשינוי החוק המוצע, ולאחר מכן להחליף את הנהגת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, סיפקו גם הם תחושה של עשייה ('doing'). האתר אשר החזיק את הפורום הנחקר חיבר את קבוצת הפעילות עם רוב האלמנות, וסיפק תמיכה וסיוע הדדיים. תחושת התקווה והכוח לשנות, יצרו חוויה ייחודית לאלמנות רבות, חוויה אותה לא הכירו עד אותה עת.
 
יישומים אפשריים (Practical implementations)

פצעים ישנים נפתחו במהלך הזמן בו הייתה הקבוצה המקוונת פעילה. סיפורים, מחשבות, רגשות ותחושות אשר חבויים לאורך שנים רבות, עלו בה. חבויים מאחרים, חבויים לעתים אף מהאלמנות עצמן. מחד, הפתיחות והעלאת המודעות לרגשות והבעתם הייתה חלק מתהליך מועיל ומקל לרבות. מאידך, יתכן גם שהקבוצה עצמה היוותה טריגר שלילי לרגשות ולקשיים, מתוך החשיפה. כפי שתיארו זו מספר אלמנות, שברה הקבוצה המקוונת את מנגנוני ההגנה שלהן, עזרה להן לראות דברים שהן לא רצו לראות בעבר. היו שכתבו כי התהליך נתן להן יותר עוצמה, יותר חוזק להמשיך בדרך. ניהול קבוצה מקוונת חייב לקחת סוגיה זו בחשבון. דרכים לבניית כוחות בקבוצה להחזקת כל זה, בניית כוח קבוצתי לבנייה של כוחות בתוך כל משתתפת בעוד מנגנוני ההגנה הוותיקים שלה קורסים או נחלשים, הוא נושא משמעותי למחשבה ולהתייחסות. ישנן קבוצות רבות לעזרה עצמית ברשת. רבים מהמפעילים שלהן אינם מודעים לתהליכים קבוצתיים, לתופעות קבוצתיות, לדינאמיקה קבוצתית, אותם יש לנטר ולהחזיק. המלצה מעשית אחת היא להפעיל קבוצות מעין אלה עם מפעיל / מנחה שעבר הכשרה. מנחה אשר יכיר ביתרונות ובנקודות להן יש לשים לב, לטפל. המלצה נוספת היא לשלב איש מקצוע, לפחות לניטור הקורה בקבוצה מקוונת.

כאשר הקמתי את הקבוצה המקוונת הייתי בתחילת לימודי הנחיית הקבוצות. כאשר שמתי לב שהפורום הופך לקבוצה, ביקשתי מתרפיסטית מקצועית, אלמנת צה"ל אף היא, לבחון אם אין סיכון בהפעלת הקבוצה, לחשוב יחד אם ואיך להתערב, או לנתב. מאוחר יותר הקמתי פורום סגור, עם מטפלת מוסמכת, שהובילה, השיבה והנחתה קבוצה של אלמנות שרצו פרטיות נוספת, אולי בטחון נוסף. פורום זה אינו חלק ממחקר זה. הפורום הסגור היה דומה יותר לקבוצת תמיכה. אמנם גם בו התאפשרה אנונימיות מול הקבוצה, אולם המשתתפות היו חייבות להזדהות בפני, כדי לוודא שאכן רק אלמנות צה"ל חברות בקבוצה זו. הבטחון הנוסף שלהן נבע מהידיעה שאני מכירה את כולן. להערכתי השילוב בין קבוצה פתוחה לבין האפשרות להצטרף לקבוצה סגורה, יצר מקום של בחירה חופשית, של חופש למצוא את דרכן למקום הנוח עבורן לקריאה, כתיבה, התבוננות ושיתוף. ננקטו עוד מספר אמצעי זהירות והבהרה. בראש הפורום הסגור הייתה הודעה כי אין להתייחס לפורום כאל טיפול, ואין הוא מחליף טיפול, באם נדרש. בפורום הפתוח כתבתי מדי פעם כי התכנים עלולים להעלות סוגיות קשות, וכי על המשתתפים לחשוב על פניה לעזרה מגורמי מקצוע מוסמכים בעת הצורך. הצבעה על סוגייה רגישה זו איפשרה למשתתפות לנהוג על פי שיקול דעתן ורצונן החופשי. ההצהרה על כוחה של הקבוצה המקוונת שירת את הפרטים, את הקבוצה, ואת קהילת אלמנות צה"ל כולה, כמתואר בקטגוריה הרביעית בפרק 4. בכוחה של קבוצה, גם מקוונת, יש לנהוג בתשומת לב, עם הרבה מחשבה, חמלה וסבלנות. [עבודה זו נכתבה לפני מהפיכות הפייסבוק. מהפכות אלה הוכיחו כוח עצום של קבוצה גדולה, כוח אשר בכוחו ליצור מהפכות ולהפיל משטרים ...]. מסקנה אופרטיבית הנובעת מכך,  היא שהפעלת קבוצה מקוונת ראוי לה שתתבסס על מאגר הידע העצום הקיים בתחום הנחיית הקבוצות והטיפול הקבוצתי, כמו גם על בסיס הידע העצום הקיים בתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של האינטרנט. חשוב לפתח קורסים למנחי ומובילי קבוצות ברשת, שיאחד הידע משני תחומים אלה.

התמקדות ביישום מסקנות מחקר זה באלמנות צה"ל, מחקר זה מראה שיש צורך להעלות ולשוחח על הסוגיות אשר הועלו בפרק 4 כתמות אשר נוצרו דרך כתיבתן של האלמנות עצמן. במהלך השנים האחרונות הוקמו על ידי משרד הבטחון קבוצות פנים-אל-פנים לאלמנות הוותיקות במספר מקומות בארץ. הקמת קבוצה רשמית לאלמנות הוותיקות תוכל להרחיב את מעגל הנעזרות בשירות.
ייזום מפגשים מחוץ למרחב הקיברנטי הינו פופולרי בקרב קבוצות מקוונות רבות, כחלק מהתרבות הנהוגה במקומות אלה. בפרק 4 ראינו כי מפגש עורר התרגשות רבה, העלה את תחושת החיבור והקשר בין הנשים. החיסרון במפגש כזה הוא שינוי מידת האנונימיות בקבוצה. מעבר להעלאת הנושא לחשיבה, לא נראה לי שנכון להגדיר כאן כללים. כל קבוצה, על פי החלטתה, תנהג.

שימוש בקבוצה מקוונת להעצמת משתתפים וקבוצות חברתיות, כמו גם ליצירת שינוי חברתי, הינו מרתק. המסקנות ממחקר זה מראה כי שני התהליכים מתדלקים זה את זה. לקבוצה מקוונת פוטנציאל לחבר אנשים מאזורים גיאוגרפיים מרוחקים, סביב מטרה אחת. אנשים יכולים להישאר בבית, ולתרום להעצמת הקהילה. עבור אנשים שאינם ניידים, אינם יכולים להרשות לעצמם את עלויות הנסיעות או את הזמן לכך, ועדיין רוצים לקבל סיוע, להעניק תמיכה, לחלוק סיפורים ולהתמודד עם חייהם – זהו פתרון נפלא. [שוב, נכתב לפני עידן מהפכות הפייסבוק].

השיח בקבוצה מקוונת שונה מהשיח בקבוצת פנים-אל-פנים. ה'כאן ועכשיו' שונה. קשה יותר לדון בנושאים בין אישיים כאשר אין קשר עין, כאשר לא נוכחות דרכי תקשורת אחרות, למעט המילה הכתובה. כמה נסיונות ליזום שיחות מסוג זה, לא צלחו, לעתים עוררו כעס.

מחקר נוסף (Future research) – תרגום מקוצר
 
מחקר נוסף נדרש בשני תחומי מחקר זה, אלמנות ארוכת טווח וקבוצות מקוונות. מחקר נוסף עם פוטנציאל העצמה לאוכלוסיות נוספות הוא חקר האינטגרציה בין השניים. מחקר נוסף יכול להציע גם הבנה עמוקה יותר של חוויה אנושית, כמו גם כלים לשיפור רווחתם של רבים. מחקר זה יכול להתרחב למחקר כמותני, דרך שאלונים או ראיונות משתתפים. הרחבת המחקר להובלת והנחיית קבוצות מקוונות תתרום גם היא לרתימה משמעותית יותר של הטכנולוגיה לרווחת פרטים וקבוצות. מחקר הסיבות להצטרפות לקבוצות מקוונות יכול לתרום אף הוא, כמו גם איפיון הסיבות לנכנסים רק לקרוא, אלה שגם כותבים. מחקר הבוחן את מידת האחיזה באלמנות מול מידת ההשתתפות בקבוצה המקוונת יכול להוסיף אף הוא להבנת החוויה האנושית.

ממצאי מחקר זה מערערים על מיתוסים חברתיים רבים הקשורים באלמנות ארוכת טווח, מאירים חיים שלמים שנחוו בחושך, רחוק מהעין הציבורית. מחקר נוסף ורחב יותר על חייהן של נשים שהתאלמנו בצעירותן, יכול לתרום לחוסנן שלהן, כמו גם לחוסנה של החברה כולה. בחינת מצבן הגופני והנפשי של אלמנות צה"ל, רובן כבר מעל גיל 60, יכול לשפר משמעותית את הטיפול בהן על ידי משרד הבטחון. כנ"ל לגבי מחקר שכול באופן כללי. תוצאות מחקר זה נוטות לכיוון התיאוריות הד-מסלוליות, מושגי החוסן והצמיחה הפוסט-טראומטית, מאשר לכיוון תיאוריות השלבים. חשוב להמשיך ולחקור, להפיץ את המידע למטפלים, כמו גם לציבור הרחב.

מגבלות המחקר
 
חוקרת אחת, עם וולידציה פנימית בלבד. אין משתתפים במובן הקלאסי, היכולים לקרוא דוחות ביניים ולבחון את שלמות החוויה או את ההדהוד בתוכם למקרא הסיכומים. הכלים המקוריים של החקירה האינטואיטיבית מתאימים לדוקטורט, לא לתזה לתואר שני, מבחינת היקפם, ולכן לא נעשה בהם שימוש כאן.
לא ניתן להכליל ממצאי המחקר לכלל אלמנות צה"ל, ולא לאלמנות באופן כללי, מבלי לבצע מחקרים נוספים. ההטיה של self-selected group נוכחת מן הסתם במחקר זה.

חוזקות המחקר
 
המחקר כיסה כשנה וחצי של כתיבה בקבוצה מקוונת. אורך הזמן איפשר התבוננות על מערך רחב של תהליכים קבוצתיים ותופעות קבוצתיות. מקור נתונים רחב איפשר להגיע למצב של רוויה ( saturation) כפי שנדרש ממחקר מסוג זה (Auerbach & Silverstein, 2003) בשלב ניתוח הנתונים.

היות המחקר איכותני, איפשר להישאר עם פתיחות לכל מה שעלה, ללא היצמדות להשערות מוקדמות.
האינטגרציה בין שיטות המחקר, החקירה האינטואיטיבית והתיאוריה המעוגנת בשדה, הרחיבו את האפשרויות לחקור נושאים חבויים, לגביהם לא היה כל מידע קודם. תנועה אל מעבר לדרך החשיבה הלוגית והרציונאלית איפשרה לדברים חדשים לעלות, דברים אשר היו בחלקם מוכרים לי ממסעי הפרטי, חלקם חדשים. כניסתם לחיי ולמסעי בתקופת המחקר השפיעו בתורם גם על מסעי הפרטי וגם על המחקר.
מסקנות לסיום
 
אלמנות ארוכת טווח של נשים אשר התאלמנו בצעירותן היא טריטוריה שביקרו בה מעט מאד חוקרים. הקבוצה המקוונת איפשרה לנשים, לעתים עשורים לאחר האובדן, לבקר בחלקים מעולמן, לחלוק ולהתחבר גם לחלקים פנימיים שלהן, דרך מערכות יחסים עם אלמנות אחרות ברשת. מחקר זה מצא כי הקבוצה המקוונת הינה מקום מלא מחשבות, תחושות, רגשות ומערכות יחסים, כמו מקומות אחרים, לא מקוונים. כוחה של הקבוצה היה בנגישות שלה, באנונימיות, ובמאפיינים הפסיכולוגיים והטכנולוגיים אשר איפשרו למשתתפות לחלוק, ליצור קבוצת תמיכה "כמו קבוצת תמיכה אמיתית".

המחקר חשף את עולמן הסמוי של אלמנות צה"ל דרך טקסט אותו הן עצמן כתבו בקבוצה מקוונת. זמן, מרחב והתמרה (transformation)  זכו לביקורים חוזרים ונשנים מזוויות רבות לאורך המחקר, דרך קיבוץ דברי האלמנות לשלוש קטגוריות. הקטגוריות תיארו את עולמן הפנימי של האלמנות, הדרך בה הן רואות את העולם ופועלות בו, ואת הפרדוקסים איתם הן חיות. אלמנטים של מוות, כאב וצער התערבבו עם אלמנטים של חיים, שמחה, בנייה מחדש, צמיחה ובניית משמעות. שינוי והתמרה היו נוכחים לצד יציבות וקביעות, כמו משחק פנימי בלתי פוסק בין מרכיבים רבים של הפרט, הקהילה והחברה הרחבה. מחקר זה מראה כי ההשפעה של אובדן בעל בגיל צעיר נשארת עם האלמנה לאורך חייה. מסעה מוביל אותה למקומות שונים, לפוזיציות מגוונות. היא יכולה להקים משפחה חדשה, להביא עוד ילדים לעולם, לבנות קריירה, ולצמוח רוחנית, אך האובדן נמצא שם, איתה, בדרכים ועוצמות משתנות.

מתחילת מסעי שלי, בזמן כתיבת עבודה זו, חיפשתי את הסיפור שמאחורי הסיפור. שאלתי את עצמי שאלות רבות בנוגע למשמעות: מהי המשמעות של חיי? מהי המשמעות של המוות? מה ישנו והוא גדול מכל העובדות שאנחנו רואים? כמובן ששאלתי את עצמי שאלות לרוב לגבי קבוצות וקבוצות מקוונות. שאלות רבות היו לגבי 16 שנות אלמנותי (2006/7) וההשפעות על חיי, על המשמעות והמקום של האלמנות בחיי. הייתה בי גם סקרנות עצומה לגבי המפגש בין הטכנולוגיה והצרכים האנושיים, החוויה האנושית. הייתה בי סקרנות לגבי הדרך בה הרשת הטכנולוגית יצרה גם רשת של קשרים אנושיים.

בהגיעי לסיום כתיבת עבודה זו הבנתי כי קיים קסם בבני אדם הנוגעים זה בחייו של זה, במקוון או פנים אל פנים. מצאתי כי חברותי, אלמנות צה"ל, כמו ארכיטיפ הגיבור, נוסעות בזמן ובמרחב, בדומה לאנשים אחרים, אך גם בשונה מהם. מצאתי את עצמי מתבוננת בחברותי למסע, מאפשרות לעצמן להשתנות, לעבור התמרה, מתוך ההתנסויות להפוך להוויה חדשה (a new being), לשאוב מידע בעל ערך ומשמעות מהחוויה (Paletti, 2008). ההתמרה יכולה להתרחש בעת הנגיעה בנשמתו של האחר בדרך, במפגש עם חלקי עצמי שלי באחרים, בגילוי חלקי אחרים, בתוכי. מסע הגיבור יכול להתרחש גם ברשת.

מסקנתי האישית היא שהאומץ לצאת למסע, לחפש, להתבונן, לראות, לחוש ולהרגיש, להשתנות ולצמוח – הם כל מה חיינו הינם (is what our lives are all about). אני מאמינה כי רבות מהתשובות לשאלותי נחות במסע עצמו, בערכים המובילים אותנו בדרך, בגישתנו לאתגרים שבמסע. צמיחה והתמרה יחד עם מודעות לכך שיש משהו נשגב ממני, מודעות לכך שהיקום מכיל הרבה יותר ממה שאני יכולה לראות, הם הפרס הגדול.
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים