אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פרק 4: ממצאים  

Back
דף הבית >> אלמנות ארוכת טווח >> פרק 4: ממצאים
הערה: פרק זה תורגם מעברית לאנגלית. לכאן מועלית הגירסה העברית. יש מעט הבדלים בין שתי הגירסאות.


מטרתו של מחקר זה כפולה, ומשלבת את הבנת החוויה של אלמנות ארוכת טווח עם הבנת משמעות ההשתתפות בקבוצה מקוונת, משמעות המפגש, דרך ניתוח דבריהן של אלמנות צה"ל, אשר כתבו בפורום בתקופה של כשנה וחצי. לא ניתן להגדיר במדוייק, מתוך אופי ההשתתפות בפורומים באינטרנט, המאופיינים בין היתר על שמירה על הזכות לאנונימיות, את ההרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית המחקר. מתוך הכרות אישית ומתוך הדברים אשר נכתבו ע"י הנשים בפורום, ניתן להסיק כי רוב האלמנות הן אלמנות צה"ל וותיקות. רובן התאלמנו במלחמת יום הכיפורים (1973), חלקן במלחמת לבנון (החל משנת 1982). משתתפות בודדות התאלמנו כבר במלחמת ששת הימים (1967). כל הכותבות שדבריהן מובאים במחקר זה הן נשים, רובן היו צעירות ואמהות לילדים קטנים בעת ההתאלמנות. כיום מרבית הנשים הכותבות בפורום הן בשנות הארבעים, החמישים והשישים לחייהן. הקורא בפורום לא יכול לדעת אם מספר הנשים כמספר הכינויים. מאחר והאופציה להחליף כינויים קיימת כל הזמן. מתוקף תפקידי כמנהלת הפורום יכולתי לראות החלפות כאלה, להסיק כי אשה אחת כתבה תחת כמה כינויים, בתקופות שונות או בדרכים שונות באותה תקופה (חביבות תחת כינוי אחד ותוקפנות תחת כינוי אחר). מאחר ומידע זה אינו נגיש לקהל הגולשים, לא אעשה בו שימוש בעבודה זו. למחקר זה נאספו דברים שכתבו כחמישים נשים, בודדות תחת כינויים שונים.

תוצאות הניתוח התמתי אשר יוצגו בפרק זה חולקו ל 4 קטגוריות בהתאם לשאלות המחקר. חוויית האלמנות ארוכת הטווח הציגה את עצמה מתוך הסיפורים, לעתים מתוך רסיסי רגשות ומחשבות, מתוך הדברים אותם הן בחרו לכתוב, הן לגבי חייהן והן לגבי משמעות הקבוצה המקוונת מבחינתן. מתוך התימות עלו מספר קטגוריות אשר מקיפות את החוויה ומתארות את אותם מרכיבים בחייהן אשר הן בחרו להביא לקבוצה המקוונת, להעלות מיוזמתן, להגיב על דברי אחרות ולשתף בפורום. שלוש מהקטגוריות עוסקות בחיי האלמנות שכתבו, והרביעית מציגה את המיכל לשיח האלמנות, את רגשותיהן ומחשבותיהן על הקבוצה המקוונת, על משמעותה בעיניהן.

לאחר איסוף הנתונים בוצעו קידוד, ארגון וניתוח נתונים תימטי, בשיטת ה Grounded Theory. המחקר מצא כמות גדולה של מאפיינים ותימות, אשר חרגו מהיקפו של מחקר זה, ולכן אוגדו למאפיינים ולתימות כלליים למדי. רבים מהמאפיינים יכלו להיות תימות בפני עצמן, רבות מהתימות יכלו להיות קטגוריות, אולם האיחוד היה הכרחי כפשרה לאור מגבלת ההיקף של עבודה זו, והביא לבניית מודל קטגוריות קומפקטי. הנתונים עליהם מבוסס מחקר זה צופנים בחובם עוד רבות, יכולים לספר בהיקף מלא הרבה יותר לפחות חלק מסיפורן של אלמנות צה"ל.
הפרק מתחיל בהצגה קצרה של הקטגוריות והתימות אשר עלו מהנתונים, וממשיך בתיאור מעמיק יותר של הקטגוריות, התימות והמאפיינים.

ארבעת הקטגוריות אשר עלו מתוך הנתונים מתייחסות ל (א) עולמה הפנימי של אלמנת צה"ל; (ב) התייחסותה של אלמנת צה"ל לסביבתה; (ג) פרדוקסים מועצמים בתוכם היא חיה; ו(ד) הקבוצה המקוונת.

הקטגוריה הראשונה מתארת את המבט של האלמנה אל ועל עולמה הפנימי. התימות שעלו במסגרת קטגוריה זו הן (א) רגשות; (ב) התמודדות; ו(ג) זכרונות. הקטיגוריה השניה בוחנת את עולמה החיצוני של האלמנה ומתמקדת ב: (א) נסתר וגלוי; (ב) משפחה; (ג) הסביבה הרחבה; (ד) מפגשים עם אלמנות צה"ל אחרות; ו(ה) החברה הישראלית. הקטגוריה השלישית עוסקת בפרדוקסים הקיימים מעצם מהות הקיום האנושי, אך מועצמים אצל האלמנות: (א) חיים ומוות; (ב) העוצמה והחולשה; (ג) שמחה ועצב; (ד) נוכחות ונעדרות; (ה) זמן לינארי וההווה המתמשך; (ו) הפרדוקס המגדרי; (ז) חוץ ופנים; (ח) זיכרון ושכחה; ו(ט) ביחד ולחוד. הקטיגוריה הרביעית מתארת את החוויה של ההשתתפות בקבוצה המקוונת. במסגרתה עלו התימות: (א) מערכת היחסים עם הקבוצה; (ב) מערכות היחסים הבין אישיות, ההידהוד בקבוצה; (ג) תחושת הפרט בקבוצה; ו(ד) חוץ ופנים בקבוצה המקוונת. תיאור כל קטיגוריה יכלול טבלה המרכזת את הקטגוריה, התימות המוכלות בה ורשימת המאפיינים הקשורים לכל תימה.


 
קטיגוריה: עולמה הפנימי של האלמנה הוותיקה

עולמה הפנימי של האלמנה כולל את הרגשות, ההתמודדות והזיכרונות כפי שעלו מהתכנים שנכתבו בקבוצה המקוונת. אין עולמן הפנימי של האלמנות שכתבו בקבוצה המקוונת מנותק מהעולם בו הן חיות, וההפרדה היא מעט מלאכותית, אולם העוצמה של הנושאים הניתנים לשיוך לעולם הפנימי נדמית חשובה מספיק כדי להופכה לקטגוריה בפני עצמה. מבין הרגשות, הכאב על צבעיו וגווניו השונים, בהקשרים השונים בהם הוא בא לידי ביטוי, היה ללא ספק הנושא המדובר ביותר בפורום. ההתמודדות הוגדרה ברוב המקרים כקשה וכואבת, "התמודדות יומיומית כואבת - built in - בסיפור החיים ל ת מ י ד". רסיסי חיים באים לידי ביטוי בכתיבה על ההתמודדות בשנים הראשונות לאחר ההתאלמנות, בכתיבה על ההתמודדות בתקופת הזמן הנוכחית. מקטע ההתמודדות מעלה גם סיפורים של בנייה מחדש, מציאת משמעות בחיים ונסיון למצוא השלמה או לפחות נחמה בחיים. הזיכרונות נשארו במקרים רבים ברמת כותרות "מתגעגעת לימים אחרים", ולא פורקו לזכרונות ספציפיים. לאור הנתונים שאפשר לראות תחת קטגוריה זו, נראה כי כל אחד מן הנושאים שעלו ראוי למחקר בפני עצמו. מפרט הנושאים המרכיבים את הקטיגוריה הראשונה מתואר בטבלה 1.

כמות הכתיבה בפורום עצומה, מתוכה נבחרו חלק מהדיונים בלבד, לאור היקף עבודה זו. הציטוטים המובאים בקטיגוריה זו ובאחרות מהוות חלק קטן בלבד מהכתוב. באמצעותם ניסיתי לתת טעימה מהנאמר, להביא קדימה קולות של חלק מהאלמנות, לנסות לייצג את מה שנאמר. ליבי כאב על כל ציטוט שלא נכנס, על כל פירוט נוסף של חלק מהמאפיינים שלא הובא לכאן. הפילוסופיה העומדת מאחורי דרך ההצגה של הנתונים מבוססת על התפיסה כי אפילו קול אחד בקבוצה מבטא קול קבוצתי. חשוב לזכור גם כי הדברים נאמרו בקונטקסט של שיח, של אינטראקציה בין האלמנות בקבוצה המקוונת. בשלושת הקטגוריות הראשונות זהו המצע לדברים המובאים במחקר זה.

טבלה 1
טבלה 1עולמה הפנימי של האלמנה הוותיקה
תימה מאפיינים מספר איזכורים
רגשות תחושת החמצה אישית 22
  כאב ההחמצה על התאלמנות ללא ילדים 6
  קשה לראות את החיים ממשיכים 21
  כאב על הדורות הבאים 19
  קשיים  ומצוקות 202
  לבד / בדידות 55
  כאב, עצב וצער 176
התמודדות הישרדות, קושי להתמודד 47
  השפעה פיזית של ההתמודדות עם האובדן 15
  הדחקה כחלק מההתמודדות 44
  בכי 46
  בנייה מחדש – המשכיות 131
  נחמה והשלמה 37
  הומור 27
  מציאת משמעות בחיים 4
  מאבק והתחזקות 102
  תפיסת עולם של כוח חיצוני הרסני 42
  תפיסת עולם של בחירה, חיים ואופטימיות 87
זכרונות זיכרון וגעגוע 60
  חזרה לעבר 27
  זכרונות מתקופת ההתאלמנות 28
  נזכרות בחלל 29

תימה: רגשות

קשת של רגשות רבים ומגוונים עלו מהדברים שנכתבו ע"י אלמנות צה"ל בקבוצה המקוונת. הנפוץ ביותר הוא הכאב, המתייחס לשורה ארוכה ומגוונת של רגשות אחרים.

המאפיינים הבולטים בתימת הרגשות הם: (א) תחושת החמצה אישית; (ב) כאב ההחמצה על התאלמנות ללא ילדים; (ג) קשה לראות את החיים ממשיכים; (ד) כאב על הדורות הבאים; (ה) קשיים  ומצוקות; (ו) העולם חרב, קפא; (ז) תחושת הבדידות; ו(ח) כאב, עצב וצער.

תחושת ההחמצה האישית. אלמנות כותבות על תחושות קשות וכואבות של החמצה "הוא ציווה לי את החיים, אך חיי נעצרו. מאותו יום הם כבר לא החיים שיכלו להיות לי-לנו". אחת האלמנות מספרת כי "למרות שעברו 33 שנה הרגשת ההחמצה קשה ומתסכלת". חלקן מזכירות את העתיד עליו חלמו, אשר לפתע נעלם גם הוא "על תחושת החמצה וחוסר מימוש נוראית, של חיים יפים שנגדעו בעודם באיבם, ולא מומשה כל האהבה שהייתה בהם".
כאב ההחמצה על התאלמנות ללא ילדים. מעטות מבין הכותבות התאלמנו ללא ילדים. אחת האלמנות מספרת על התאלמנות כואבת ללא ילדים "אחרי שבעלי נהרג, וכשהבנתי סופית שילדים לא יהיו לנו, זה היה אובדן נוסף עבורי - אבל על אבל. כאב ואבל שלא נגמרים". אחרת משתפת "בעלי היה כל עולמי, בכל המובנים, עולם זה, שהיה מלא ומאושר, שהיה הגשמת כל חלומותי אבד לבלי שוב ולא נותר לי זכר ומושא אהבה במציאות שימשיך את אהבתינו הנצחית. וכך היא נותרה, חתומה בלבבי חקוקה בגופי ממאנת להינחם".

קשה לראות את החיים ממשיכים. החיים של מי שנשאר נמשכים, מהווים תזכורת מתמדת לאובדן, מהרגע בו יוצאים מהבית אחרי השבעה ונדהמים לראות שהכל ממשיך כרגיל, דרך מפגשים עם חברים ועד ההתבוננות בילדים לאורך השנים. "אבדן האיש שאיתו קיוינו להזדקן ולחוות את השמחות הקטנות של החיים כמו בר מצווה חתונה של ילד הולדת נכד סתם כוס קפה ושיחה שקטה בין איש לאשתו", הירהור המשלב הסתכלות על החיים הנמשכים, יחד עם היעדרו של הבעל שנפל, שלא זכה לחוות את המשך החיים. אחרת מספרת על המפגש עם החברים, על הכאב הכרוך בהתבוננות על האחרים שחייהם נמשכים, כאילו כלום לא קרה, ומספרת "אני פוגשת את חבריו מדי פעם אחד שיצא לפנסיה אחרי 30 שנות שירות וזה שהקים חברה עצמאית כולם הקימו משפחות יפות וחיים את חייהם". הכאב של האלמנה מכיל את הכאב גם על כך שהוא לא זכה, הוא נעצר והאחרים המשיכו, כמה כואב "לראות איך כל החברים שלו בגרו חיתנו ילדים הפכו לסבים..... והוא לא זכה לכך .......".

כאב על הדורות הבאים. הוא "לא מכיר ילדים שבגרו, נכדים שנולדו", והכאב מתעצם. ושוב עולה הכאב כשעולה המחשבה על הילדים, על הנכדים, על ההחמצה שלהם לאחר נפילת האב, על הכאב שהם חווים "ועל שבתו לא הכירה אותו ולא זכתה לגדול עם האהבה שלו". הכאב של הילדים מתערבב עם הכאב של האלמנה, המספרת על כך ש"כשהילדים גדלים, אתם באות החוויות, ההתפתחות שלהם, והוא אינו אתם כדי לחלוק ברגעים אלה, נלקחה ממנו הזכות ליהנות מילדיו, הם גדלו מבלי שהוא היה אתם". ומוסיפה אחרת כי "הכי הכי כואב, לילדים שלו, הילדים שילדו את נכדיו, פתאום הכאב פורץ מהם בכל העוצמה, כה כואב להם שאביהם אינו חולק אתם את אושר ילדיהם, כה כואב להם שאינם יכולים להתגאות בפני אביהם על הילדים שלהם, נכדיו".

קשיים ומצוקות. המצוקה באה לידי ביטוי בדרכים רבות, חלקן בשיח ישיר עליה וחלקן דרך התחושות אשר עולות בקורא בעת הקריאה, כמו מול המשפט "האהבה אינה גוועת וגם הגעגועים. אין מזור ואין נחמה". עם הקריאה מתחזקת התחושה כי יש הרבה מאד רגשות התורמים לתחושת המצוקה, מהימצאות של אלמנות "בחרדה תמידית של אובדן ופרידה", דרך תחושה כי "אני חיה, חיה פצועה ומדממת יום יום". רגשות קשים רבים באים לידי ביטוי ע"י הכותבות בקבוצה המקוונת, ביניהם ניתן למצוא פחדים וחרדות, התשה, כניעה, מסכנות, חולשה, אומללות וייאוש, תסכול ורגשי אשמה. מפאת היקף העבודה, רובם לא יבואו לידי ביטוי. כותבת בציניות אחת הנשים: "אלמנה, חד הורית, מסכנה, פגיעה, מעוררת רחמים, חשופה, בלי אהבה, בלי גבר, לבד,בודדה, אומללה!". עולות מתוך הכתיבה גם אפשרויות מגוונות להתמודד עם המצוקה הרגשית, והן יתוארו בתימה הבאה.

תחושת הלבד והבדידות. האלמנות משוחחות על תחושת הלבד שלהן בעולם, אחרי האובדן. "לא שתפתי כמעט איש ברגשותי" כותבת אחת, ואחרת מוסיפה כי "היו המון רגעים בחיים שהבדידות והמחסור בתמיכה נתנו את הטון". אחרת מתוודה כי "את השכול הפרטי שלי עברתי בבדידות עצומה". ומוסיפה בכאב אחרת כי "הגעגועים הבכי הרגעים העצובים, החרדות הם כולם שלי לבד ...".  חלק מתחושת הלבד מוסבר ע"י האלמנות בהסתרת חלקים מעולמן הפנימי מהעולם סביבן, ועל כך בתימה של הנסתר והנגלה, בקטיגוריה הבאה.

כאב, עצב וצער. הכאב מלווה ומוזכר בהקשרים רבים ומגוונים. על "העצב העמוק המתלווה לכל אירוע" כותבות רבות. יש המתארות את מצבן, את המקום של "'אבל מתמשך' או 'אבל מאוחר' ואני מעזה להרחיק לכת ולכנותו 'אבל-עד' כי הוא לנצח לא ירפה מאיתנו עד יומנו האחרון". יש נשים המתארות "כאב חד שמפלח את הלב", אחרות מספרות על "קשיים וכאב אנחנו מתמודדות" ואחרות מתארות ש"אנחנו נשארנו עם חור ענק בלב".

תימה: התמודדות

ההתמודדות נמשכת כל החיים, כפי שכותבות הנשים בקבוצה המקוונת. היא מקבלת גוונים וצורות שונות במהלך הדרך, עוברת שינויים במהלך השנים, מלווה את האלמנה לאורך חייה, אולם "כל כך מעט נאמר על האלמנה שנשארת לבדה להתמודד יום יום עם החיים ועם החלל, עם היתומים ...".  ההתמודדות מורכבת מ: (א) הישרדות; (ב) השפעה פיזית של ההתמודדות עם האובדן; (ג) הדחקה רגשית כחלק מההתמודדות; (ד) בכי; (ה) בנייה מחדש – המשכיות; (ו) נחמה והשלמה; (ז) הומור; (ח) מציאת משמעות בחיים; ו(ט) מאבק והתחזקות.

הישרדות. תחושת ההישרדות מופיעה בעיקר בשלבים הראשונים של האבל. העוצמה של תחושת ההיאחזות בציפורניים בכל מה שנקרא חיים, בתיפקוד, בלקיחת כל נשימת אוויר, פוחתת עם השנים. האלמנות הוותיקות מתארות את ההתמודדות בתחילת הדרך, מספרות כי "כך מתוך כוחות ההישרדות והחיים שכנראה הינם מובנים לתוך הנפש האנושית – המשכתי". כאשר הן נזכרות בדרך שעברו, נזכרות בנקודת ההתחלה, נזכרות ב"נקודה אחת של שבר - ממנה כל אחת ניסתה ומנסה לעשות כמיטב יכולתה כדי לשרוד - אם לא למעלה מזה".

השפעה פיזית של ההתמודדות עם האובדן. מספר אלמנות כתבו בפורום כי הן מושפעות מבחינה פיזית ונפשית מהאובדן. אלמנת מלחמת יום הכיפורים כתבה כי "מאז נהרג אהובי לפני 32 שנה אני ישנה בהפסקות לא יותר מ 4 שעות בלילה". אבל אפילו בלי הכתיבה הישירה על הפרעות שינה, ניתן לראות שעות הכתיבה בקבוצה המקוונת כדי להבין שיש בעיה. אחרות דיברו על הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) אשר ליוותה או מלווה אותן בדרך. חלקן חוו התפרצות של PTSD אשר איפשרה התמודדות מסוג אחר, כמו שכותבת אחת הנשים "הייתי צריכה טריגר שנקרא PTSD".

הדחקה רגשית כחלק מההתמודדות. הדחקת הרגשות  כחלק מההתמודדות לאחר האובדן עולה פעמים רבות לאורך הדברים. בדיון על הבכי שלפעמים מציף, מציינת אחת האלמנות כי "לדעתי זה סימפטום שהיה בעבר כהדחקה. והיום הוא צף ועולה". הן מנסות להבין את המתרחש בתוכן "כן. קבלנו לגיטימציה להיות בקשר עם החלק המוכחש" ואולי גם לגיטימציה להתחבר מעט לעצמן, לחלקים בתוכן שהיו חבויים במשך השנים. בניגוד למגמה זו של חשיפה וחיפוש חלקי עצמי חבויים, מציינת אחת הנשים כי "בדיעבד אני יודעת שאני אותה אחת. גיליתי שכפי שהייתי לפני הייתי אחרי. כל התכונות שהיו בי וכל דרכי ההתמודדות שהיו לי קודם הן אילו שעמדו לי גם אחרי. בטוב וברע, החולשות שלי ונקודות החוזק המשיכו לתפקד לטובתי וגם לרעתי לפעמים , כי לא הייתי מושלמת אף פעם ולא נעשיתי כזו אחרי האסון. מרכיבי הניתוק וההדחקה עולים לעתים עם מעט ציניות "תוך עשרה ימים יכולתי בעצם להתחיל את חיי מחדש! כול מה שהיה עלי לעשות היה קודם כל להפטר מ'הגוש' הזה בגרון שמפריע לי כל כך לנשום, ולבלוע ... וכך למדתי להתנתק, ברחתי באופן אובססיבי, טמנתי מזכרות מכתבים ותמונות, החלפתי כתובות בכל פעם ש'נשרפתי' וידעו עלי יותר מדי בסביבה".  חלקים מסויימים נשארים לעתים חבויים, לעתים נגלים, אך בכל מקרה הם משפיעים , כמו שניתן לראות במבט לאחור "וההכחשות הרסו את נפשי". אחרת מספרת "כי ישנם נושאים שלא העזתי לגעת בהם ולהודות בהם .... למשל, החיים עם הבעל המת והבעל החי".   בכתיבה מנסות חלק מן הנשים להסתכל אחורה, לנסות ולהבין מה עבר עליהן, למה הדחיקו, מתמודדות בכתיבה גם עם השינויים ביכולתן להתמודד לאורך הזמן. "האמת היא שלא היה לי זמן ויכולת להתאבל, ואח"כ פשוט המשכתי בחיי, לטובת ביתי ולטובת הוריו ".  הן גם נזכרות ברגע בו חשו כי השינוי חייב לבוא: "זהו כאב שקשה מאוד להסתיר. הסתרתי את הכאב הקורע הזה במשך שנה ,לא הורדתי דמעה אחת אפילו לא לכרית. כמעט יצאתי מדעתי בגלל הכאב הכלוא בתוך הנשמה. ואז אמרתי לא עוד".

יש המופתעות מהתהליך אותו הן עוברות, כפי שמציינת אחת הנשים "כעת הכול גולש ויוצא, אחרי 33 שנה .... מוזר". חלק מן השינויים מתעוררים בגלל נסיבות חיצוניות, כמו למשל חוק ההסדרים לתקציב 2006, אשר "הציף אצלי הרבה דברים שהיו חבויים לא מעט שנים". אחרות רוצות לשנות משהו, בכותבן כי "אולי הגיע הזמן לזעוק בראש חוצות את הכאב הזעם והתסכול שהצטברו אצלנו". על התמודדות חוזרת עם מקומות מוכרים מהעבר, כותבת אחת האלמנות לאחר הקריאה בפורום: "אבל האמת שהפסקתי לכתוב משום שהרגשתי הצפה כזו של רגשות בכל פעם שאחת מן החברות כותבת על עוול שנעשה לה, כמו [...], על בעיות קשות כמו אצל [...] ועוד ועוד דברים כואבים שעולים כאן בפורום וגורמים לי שלא מרצון להיכנס למקום שנדמה היה לי שכבר עברתי אותו. מסתבר שלא!!!". תכנים נוספים שעלו בהקשר של הפורום והשפעתו על האלמנה יובאו בקטגוריה הרביעית. בכתיבה מנסות חלק מן הנשים להסתכל אחורה, לנסות ולהבין מה עבר עליהן, למה הדחיקו, כמו שכותבת אחת מהן ומגלה כי "האמת היא שלא היה לי זמן ויכולת להתאבל, ואח"כ פשוט המשכתי בחיי, לטובת ביתי ולטובת הוריו". 

מספר אלמנות כותבות גם על הכאב שבהתמודדות עצמה, לעתים דרך אחרות, כאשר הן מדברות על "מצוקתן של האלמנות המבוגרות" ולעתים על הקושי שלהן עצמן, בהווה "קבלו אותי כמו שאני, גם ככה קשה לי". בעזרה מאחרים הן כמעט לא דנות. שתיים מביאות מצוקה מעצם בקשת העזרה, אחת דרך האלמנות המבוגרות, בכותבה   "אלא שהמבוגרות גם לא מבקשות עזרה. אולי מתביישות במצוקתן, מותשות, נכנעות.", והשנייה כותבת כי "לפעמים הקושי הוא שלי – לפנות".

בכי. הבכי מלווה את הנשים לכל אורך הדרך. חלק מדברות עליו בהקשר של אירועים משפחתיים, כאשר "עדיין ברגעים אלו זולגות הדמעות. הבכי נדם אך הדמעות זולגות. אין שליטה!!!". אחרות שומרות על החזות החיצונית, אבל בעצם, "התאפקתי לא בכיתי בכלל", בבר המצווה של הבן. אחרת מנסה להסביר את הסתרת הבכי "לכי תסבירי למה את בוכה ...", מספרת בעצם כי הוא קיים שנים רבות אחרי האובדן.

בנייה מחדש – המשכיות. הסתכלות עם מעט אופטימיות ואולי מעט תקווה לשינוי, מביאה אחת המשתתפות, המנסה להתבונן במקום אשר אולי איפשר "לפתוח את הפצעים הישנים שלנו, שכנראה מעולם לא ממש הגלידו,  ורק היום אנו מבינות עד כמה". לאופטימיות ולתחושת ההמשכיות בחיים פנים רבות בפורום. מתוך הלך רוח פיוטי מעט, מביאות את הדרך בה הן מסתכלות על תהליך ההתמודדות, מספרות כי "לעיתים מתוך חשכת הכאב מבקיע לו אור חדש. אור שלא ראינו אותו קודם. כי אורות כידוע לכם מבחינים בהם טוב יותר כאשר נמצאים בחשיכה". "שלא חשוב כמה עמוק אני בשיט, הראש שלי תמיד יהיה בחוץ והא יוציא את שאר הגוף החוצה". אחרי סדרה של תיאורי התמודדות קשים, כותבת אחת האלמנות כי "מתואר כאן יגון קודר. אני חייבת להודות כי לא כאלה חיי. יש בהם הרבה עשייה, שמחה, יצירה, בצד געגועים וזיכרון תמידי". אחרת מספרת כי "מה שאותי מעודד בימי השנה המשפחתיים שלנו, שכל שנה באים יותר ויותר משתתפים. שלא שוכחים. שהילדים של האחים שלו, וילדי הילדים שלו, והילדים שלי, והנכדים שמפזזים סביב הקבר, וסביב האנדרטה ברמת הגולן....כל זה יוצר מפגש משפחתי אמנם סביב העצב, אך יש בו גם שמחה גדולה והמשכיות......"

נחמה והשלמה. ההשלמה עם המציאות מוצאת גם היא את דרכה לפורום "אך זו המציאות שלנו, למדנו לחיות אתה, היא חלק מאתנו", ויש גם סיפורי בנייה, עם סוג של   "בכל זאת בנינו חיים חדשים, אחרים ממה שהיו, או יכולים היו להיות". לעתים מצטרפת הציניות לדברים "רציתי חיים נורמאלים, רגילים ולכן המצאתי את עצמי מחדש, עשיתי לי משפחה גדולה ומאושרת ..." ומעלה קצת חיוכים בקבוצה המקוונת. "אני אומרת לעצמי 'וואלה, אני לא לבד...'  זה הופך אותי לאישה נורמטיבית, ונורמאלית בעיני עצמי .... וזה מנחם במידת מה". "אבל אני מתנחמת שככה בדיוק הוא אהב אותי ואני אותו".

לפעמים עוברת דרך המילים הכתובות גם התרגשות, כמו בקריאת מילותיה של אלמנה מהצפון "כשאני, וילדי כולם, וגם נכדי מגיעים ביום הזכרון למקום המדהים הזה ונשמעת הצפירה שמפלחת את אויר העמק, עמק החולה, ומרחוק מבליחים אורות רמת הגולן, כל הנוף הזה, בלילה, עליו נלחם ונפל כדי שנקיים את הציווי, במותם ציוו לנו את החיים ...."

הומור. ההומור מופיע מדי פעם בקבוצה המקוונת. לעיתים כהערה סתמית כמו "מה זה, הפסקתן לכתוב ???? או שיש לי וירוס !!!!!!!!!!". לעתים ההומור עולה סביב נושא שאינו קל למשתתפות, כמו זוגיות שניה "חיה בזוגיות מלאה ,לא נשואה עי רב {אם כי רבה לעיתים עם .. סתם משחק מילים...}", או "מחופשת כל השנה ........לנשואה". לעתים עולה מקבץ של הומור שחור, אשר מקל גם הוא על ההתמודדות עם הכאב.

מציאת משמעות בחיים. מציאת משמעות בחיים איננה מדוברת הרבה בקבוצה המקוונת. ניתן למצוא את האלמנות המספרות כי "באמת החלטתי במודע וגם בתת מודע לקחת את האסון הנורא שנפל עלינו ולנסות לחיות ולנסות לצמוח ולנסות לתת משמעות ותוכן לחיים שלי ושל הבנות". יש המסתכלות על החלטות עבר שקיבלו "אבל אני כמו שאני, החלטתי שאלה הם חיי, ואני אחייה אותם כפי הבנתי", ומספרות גם כי "עוד אז החלטתי, שלא להיות מצבה חיה, ואכן אינני כזאת. אני כואבת ודואבת אבל חיה וקיימת מאד".

מאבק והתחזקות. מלחמה ושלום עם השכול, אולי מיצוב כלשהו של יכולת בחירה בתוך הכאוס, באים לידי ביטוי בדבריה של אחת הנשים, המספרת כי "אני שייכת לאלה שלא נתנה לשכול לנהל אותי במידה רבה ניסיתי להשתלט עליו. היו חלקים שהצלחתי וחלקים שלא". על יכולת הבחירה מוסיפה אחרת כי "אני שמחה בחלקי על שהחלטתי לבחור בחיים" ואחרת מוסיפה "לדעתי הדבר החשוב הוא קודם כל ההחלטה להמשיך לחיות". "נאבקת בכל יום לקום ולא לוותר על חיי כפי שאולי הייתי רוצה, לעיתים יותר ולעיתים במידה פחותה יותר". בעת מלחמת לבנון השנייה (2006) לקחה על עצמה אחת האלמנות, עם כל הקושי, לסייע לאלמנה חדשה. חברותיה הביעו דאגה לרווחתה שלה, והיא ענתה "חבריה, תודה על הדאגה, אני נינג'ה. ממשיכה לתפקד כרגיל, חייבת אין לי ברירה".

מעט מאד כותבות על העצמה, על שינוי בסדרי עדיפויות, על שינויים מהותיים בחייהן כחלק או בעקבות ההתמודדות עם הטראומה, עם האובדן. אחת הנשים מרמזת על תהליך מסוג זה, בכותבה "היום אני במצב שאני עושה מה שטוב לי, ולא מה שצריך". עם זאת, נשים רבות כותבות על מה שעברו במהלך השנים, מתארות "כי הרי אנחנו נשים אחרות היום", מספרות לחברות כי "ברגע שהתאלמנה - האשה לעולם לא תחזור להיות מי שהייתה קודם לכן".

הנשים מספרות גם על חיפוש מקומות של ריפוי ופורקן. חלק קשורים לעשייה, כמו האלמנה שמספרת כי "התרפיה שלי הייתה לתקן חוק שהחזיר את הזכויות לאלמנות שנישואיהן השניים פקעו". חלק להוויה, למקומות אשר השהייה בהם יכלה להקל מעט, כמו שכותבת אחת הנשים, "הפורקן היחידי שלי היה בבית הקברות לבד אני והוא".

שתי תפיסות עולם באו לידי ביטוי בדברי האלמנות, תפיסות עולם מנוגדות, שמשפיעות על דרך ההתמודדות של כל אחת. חלק הציגו תפיסת עולם של כוח חיצוני הרסני, וחלק הציגו תפיסת עולם של בחירה, חיים ואופטימיות. תפיסת החיים של הכוח ההרסני באה לידי ביטוי במילים כמו "עולמי האחר זה שחרב ב-1973", או "לדאוג לכך שינתן מקום של כבוד לאותן אמהות, רעיות שכולות שכל עולמן התמוטט ברגע אחד של הודעת קצין העיר". ואילו תפיסת העולם של יכולת הבחירה באה לידי ביטוי במילים "עתידנו תלוי במה שאנחנו בוחרות לעשות אחרי שקרה האובדן", או "אבל אני כמו שאני, החלטתי שאלה הם חיי, ואני אחייה אותם כפי הבנתי". במישור אחר, כותבת אחת האלמנות כי "לדעתי הדבר החשוב הוא קודם כל ההחלטה להמשיך לחיות".

רבות דיברו על ההתמודדות כמלווה לאורך החיים, מתארות את ההתמודדות כ"built in - בסיפור החיים ל ת מ י ד", או מציינות כי "העובדה שהנישואים השניים אינם מפסיקים את כאב האובדן וההתמודדות".

תימה: זיכרונות

התימה מכילה את הזיכרונות שעלו, את המאפיינים הבאים: (א) הזיכרון והגעגוע; (ב) חזרה לעבר; (ג) זכרונות מתקופת ההתאלמנות; ו(ד) נזכרות בחלל.

הזיכרון והגעגוע. בקבוצה המקוונת עלו זיכרונות וגעגועים, עלו סיפורים על קטעי חיים, ולפעמים דוברו הזיכרונות באופן כללי, כמשהו שמעלה כאב. מבט לאחור מחדד את המחשבות על הזיכרונות, מאיר משהו חדש "ככל שהזמן עובר מתגעגעים יותר ויותר וכל שנה יותר קשה". הגעגוע לא רק שלא פוחת עם השנים, אלא גם קיים בהווה, עשרות שנים לאחר האובדן "ואני מאד מתגעגעת אחורה לימים האחרים". גם ההתמודדות עם הגעגועים לבעל שנפל, לתקופה אחרת בחיים, מעמידה אלמנות במצבים חדשים "התמודדתי ככל יכולתי עם געגועים שלא הכרתי, געגועים שצורבים בבשר החי בעיקר בגלל הידיעה הנוראה שהם לא יסתיימו לעולם". ימי שנה מעלים גם הם געגועים, יום החתונה של אחת האלמנות החזיר אותה לזיכרונות "מחר זה יום החתונה הראשונה שלי מאד קשה לי עם כך וכל שנה זה יותר קשה נעשה אפילו שעברו 41 שנה אבל הזיכרון לא מרפה".
חזרה לעבר. חוק ההסדרים לתקציב 2006, מלחמת לבנון השניה (2006) ואירועים אחרים שקרו במהלך התקופה הנחקרת העלו לקבוצה המקוונת את התופעה המוכרת לרבות של חזרת הכאב, הזיכרונות והגעגועים עקב אירוע המתרחש, גם אם אין לו קשר אישי לאלמנה. השיחה על התופעה הזו חזרה מספר פעמים לאורך הזמן שנחקר, העלתה משפטים רבים כמו "כל פעם שיש מלחמה או תקרית עם חיילנו, עולה לנו שוב ושוב לכל אחת מאיתנו זיכרונות ועצב מהעבר". מזדהה וכותבת אלמנה אחרת "אכן הפלשבקים האלה חוזרים. אני עוד שומעת את האזעקות של המלחמות הקודמות. והכול כל כך מתערבב", ומוסיפה אחרת כי "כל כך עצוב, כל כך כואב, כל כך בלתי נגמר, הכול צף ועולה מחדש הזיכרונות הדמעות, האובדן". לעתים גם התחלפות ומעבר עונות השנה מחזיר לאותם מקומות, כמו שכותבת אחת האלמנות וכל כך מרגשת את הקוראות "שוב סתיו. שוב סתיו, ואיתו המועקה הכבדה הזו. שנה ועוד שנה. ... הזיכרון החזק של המלחמה ההיא הוא הירח המלא. כשירדנו למקלט בטבעון הירח היה מלא. והוא שהאיר את הקרבות והגופות שנותרו בשטח. עוד ימים".

זכרונות מתקופת ההתאלמנות. מבט לאחור, אל רגע ההתאלמנות, על איפה הן היו אז, נשים צעירות, רובן עם ילדים קטנים חוזר לא מעט בקבוצה המקוונת. "נותרתי אלמנה צעירה בת 23 בסך הכול, מטופלת בשני עוללים רכים, ילדה בת ארבע וילד בן שנתיים", מספרת אחת, והכאב עובר מאחת לשניה, מעלה גם אצל האחרות את הזיכרונות מההתאלמנות שלהן "אני זוכרת לילות וימים שטופי דמע ובכי, ייאוש ודיכאונות קשים. גם על הילדים , שלא השלימו עם נפילת האב שכה אהבו ושכה אהב אותם עברו ימים קשים מלאי עצב ודמעות". מספרת אלמנת מלחמת יום הכיפורים "ליוויתי אותו לג'יפ שדמעות בעיני והרגשה רעה ממלאה אותי. הוא ליטף לי את הבטן וביקש שאשמור על עצמי ועל התינוק והלך".

נזכרות בחלל. גם כשעוברות השנים קשה לחלק מן האלמנות הפרידה מן החלל, והוא מלווה אותן עם השנים. על השנים הראשונות לאחר ההתאלמנות כותבת אחת הנשים כי "אני כל כך רציתי להחזיק את הבעל שלי כאן שלא הפסקתי לדבר עליו בכל מקום אפשרי...". אלמנה אחת כותבת בצער כי "הוא היה נשמה טובה ורק חבל שמה שקרה". אחרת, לקראת יום השנה כותבת כי "כל מי שהכיר אותו יודע שאהב אוכל טוב ותמיד עשה דיאטה לפני הועדה הרפואית....". אחרת מתארת משהו שמלווה אותה עד היום, כ 20 שנה לאחר האובדן, מספרת כי "עדין המוח מתקשה לעכל שהוא כבר לא יפתח את הדלת ויצעד בדילוג את מפתן הבית ... ".

קטיגוריה: העולם שבחוץ

האלמנות אשר כתבו בפורום התייחסו גם לסביבה החיצונית, כמתואר בטבלה 2.

טבלה 2
טבלה 2העולם שבחוץ
תימה מאפיינים מספר איזכורים
מוסתר ונגלה הצורך לשחק 18
  היענות לדרישות החברה, להיות כמו כולם 91
  לא רוצות להכביד 5
  להסתיר כדי להגן על הילדים 4
  הגיע הזמן להפסיק לשחק 10
ענייני משפחה גידול הילדים 32
  ילדים בצבא 14
  דור שני לשכול 6
  נכדים 12
  תמיכת המשפחה, קשר עם משפחת החלל  
  העדר תמיכה, קשיים מול המשפחה  
  אירועים משפחתיים 29
  חיים עם בן זוג 48
  שבריריות מערכת זוגית שניה 26
הסביבה הרחבה תמיכה מהסביבה 31
  סביבה לא תומכת ולא מפרגנת 88
  מציאת מקום לאחר מגורים בבסיס צבאי 14
אלמנות צה"ל אחרות ריחוק מאלמנות אחרות 34
  אחוות אלמנות / אחיות לגורל 72
  שינוי במשך הזמן בתפיסת הריחוק / קירבה  
החברה הישראלית יום הזיכרון 77
  מורשת וערכים 33
  ייחודיות והקרבה 40
  חובה המוסרי של המדינה לאלמנות צה"ל 11
  משרד הבטחון 16
  חוק ההסדרים לתקציב 2006 65

תימה: מה מוסתר ומה נגלה לעולם

מתוך עולמן הפנימי בוחרות האלמנות לחלוק רק חלקים מסויימים עם העולם הסובב אותן, ולשמור לעצמן חלקים ורגשות אחרים, כל אחת על פי בחירתה או על פי מה שנראה לה נכון. התימה כוללת את המאפיינים הבאים: (א) הצורך לשחק; (ב) היענות לדרישות החברה; (ג) לא רוצות להכביד; (ד) הרצון להיות כמו כולם; ו(ה) להסתיר כדי להגן על הילדים. המאפיין הראשון מתאר את התופעה והבאים אחריו מנסים להסביר אותה, דרך עיניהן של האלמנות אשר כתבו בפורום.

הצורך לשחק. רגשות רבים, אפילו אם הן מודעות להם, בוחרות האלמנות לא לחשוף מול זרים, לא לשתף בכאבן או בתחושת הלבד שלהן בעולם. בקבוצה המקוונת הן מתארות את התופעה ומנסות לבחון את המניעים להסתרה, מניעים הכוללים משחק כדי לרצות אחרים, כדי לא להכביד על אחרים, כדי להרגיש כמו כולם, כדי לא להיות לבד. אחת הנשים מסכמת במעין השלמה "אז גם אנחנו משחקים ... כל העולם במה ...". אחרי יום אזכרה או יום זיכרון, משותפת לרבות השאלה "אז איך חוזרים לשיגרה? שוב צריך לאסוף כוחות, להעמיד פנים, לחנוק את הכאב והדמעות, להתלבש, להתאפר, ללבוש ארשת של 'הכל כרגיל' ו'בסדר'. ככה זה. ואיך חוזרים לשיגרה? לא ברור, פשוט חוזרים שנה אחר שנה, עונה אחר עונה". "אנחנו אלופות ביצור תדמיות בהתחזות ובלבישת מסכות" מסכמת אחרת את הפוזיציה שלה בעולם. שנים של הסתרה הביאו להבנה של אחת התוצאות, מתארת אחת האלמנות "אני שנים חשה, את המועקה באי שיתוף אנשים אפילו קרובים אלי, במחשבות ותחושות הכי כמוסות שלי", היא תחושת הלבד. היום הן רוצות לשנות, רוצות להוציא "את כל מה שחנקנו כל השנים, הסתרנו, בכינו בשקט וחשבנו ש'זה לא מכובד לבכות ולספר על הקושי'". "השכול שלי היה הסוד הכי גדול שלי חייתי בסוד ענק. שנים אנשים נכנסו אלי הביתה ולא ידעו מי אני", מספרת אלמנה ממלחמת יום הכיפורים (1973) שהיום כבר לא מסתירה. יש גם כאלה שמספרות על הדרך שעשו כדי לחזק את "היכולת להגיע אל ההפנמה כי אין מה להסתתר".

היענות לדרישות החברה. במהלך הדיון בנושא המשחק וההסתרה ניסו כמה אלמנות לחפש את הדרך בה ראו אז את הדברים, לנסות לבחון איך הן רואות היום את הנושא "היום אני יכולה להגיד במעט ציניות שהייתי 'אלמנה למופת...' 'מתמודדת למופת...'", ואחרת מספרת על הדרך בה תפסה את דרישת החברה ממנה "תשתקמי מהר, הוראה בלתי כתובה שניתנת לך ע"י החברה. ולך אין ברירה אלא לציית. אחרת לא תשרדי את החברה". מוסיפה אחרת זיכרון ישן, בו אמר לה חבר טוב "אל תראי שאת בוכה אחרת כולם יברחו ממך. ויותר לא בכיתי". אחרת מצטרפת בכותבה "הייתי 'גיבורה', כי זה מה שנדרש".

לא רוצות להכביד. מספר אלמנות רואות את הצורך לא להכביד על הסביבה כדבר שהשפיע על ההסתרה של עולמן הפנימי, "לכן אנחנו 'נענות' לבקשת הסובבים אותנו. לא מכבידות בכאבינו. מסתירות אותו היטב, ובכך מונעות את האי נוחות ואת הצורך 'לסבול' מנוכחותינו האמיתית", או "אנשים שיש להם חברים שעברו חווית שכול, מאוד רוצים לדעת שאת 'מסתדרת' , זה מקל על חוסר האונים שלהם". אלמנה אחת מתוודה כי "תמיד העדפתי שלא לספר על עובדת היותי אלמנה, משום שכמו שכבר כתבו כאן, הרגשתי שזה מעיק ומבעית ולא ממש יודעים מה לומר ואיך להתנהג".

להיות כמו כולם. הרצון להיות "כמו כולם" משותף לרבות מהכותבות. אחת מהן מתארת את התקופה "שרציתי לשמור על 'נורמאליות' לחיות בנורמה, בסטטוס של נשואה, אחת רגילה". אחרת מצטרפת ומספרת "רציתי חיים נורמאלים, רגילים".
להסתיר כדי להגן על הילדים. הגנה על הילדים היא מרכיב משמעותי בחיי האלמנה. בתוך הסערה, בתוך הקיום הכול כך לא בטוח הן מספרות על הצורך להגן על הילדים, לתת להם חיים רגילים. שואלת אחת האלמנות "למי לא לקח חודש על חודש לפני כל אירוע כזה עם התמודדות נפשית וזאת מבלי להפגין בחוץ כלפי יתומינו שלא יסבלו ושלפחות יהיה להם חיים 'נורמלים' כמה שאפשר?" בתוך שיחה על אירועים. "הייתי צריכה לתפקד כאמא וכאבא, לחייך לילדים הקטנים שלי, לאהוב אותם, לטעת בהם בטחון ושהנה למרות הכול, 'אצלנו הכול בסדר'", מספרת אחרת.

אחת האלמנות מנסה להסביר לעצמה ולאחרות את הסיבות החבויות, הלא מדוברות של המשחק וההסתרה מפני האחרים, משלבת כמה סיבות: "האמנם רצינו לנחם אותם? או שהחבאנו היטב את כאבנו שלא להכביד עליהם. למה אנחנו עושות או עושים את זה? מפחד הדחייה. שמא יקטלגו אותנו כמסכנים".

מתוך הכתוב עולה כי היו אלמנות שלא רצו להיות לבד, ולכן הסתירו את מה שקורה להן בפנים, אבל הן מוצאות את עצמן מאד לבד בעולם, מוצאות את עצמן במקום בו "בזמן שאני לבד זולגות הדמעות ובאות כל המחשבות הרעות ואין עם מי לדבר". אולי בקבוצה המקוונת מצאו מעט פיצוי, ועל זאת, בהמשך.

תימה: ענייני משפחה

המשפחה תופסת מקום רחב בקבוצה המקוונת. שיחות על הילדים, על הורי החלל, על המשפחה המורחבת, מופיעות כמעט לכל אורך התקופה שנחקרה. הנושאים הבאים מוכלים בתימת ענייני המשפחה (א) גידול הילדים; (ב) ילדים בצבא; (ג) דור שני לשכול; (ד) נכדים; (ה) תמיכת המשפחה, קשר עם משפחת החלל; (ו) העדר תמיכה, קשיים מול המשפחה; (ז) אירועים משפחתיים; (ח) חיים עם בן זוג; ו(ט) שבריריות מערכת זוגית שניה.

גידול הילדים. הילדים, נדמה, הם אחד החלקים החשובים בחיים, בשבילם מקריבות האלמנות שכתבו בפורום לא מעט. "הייתי 'חזקה' עבור בני, אך חיי כמו הוקפאו", מספרת אחת האלמנות. לעתים דרך הסיפורים עצמם, לעתים דרך כאב על כך שמעבר ליום הזיכרון אין מי שישאל "איך הם מתפקדים בבית הספר, מה קורה איתם כך סתם בחיים. האם יש להם דמות של אב שילך וישחק איתם כדורגל או יקח אותם לטיול או לים? לעשות לילד בר/בת מצווה ללא האב" עולות הנקודות הרגישות. בראייה לאחור מספרת אלמנה כי"הכי חשוב היה בעיני, לגדל את הילדים ושלא יחסר להם דבר".

ילדים בצבא. כאשר הילדים מגיעים לגיל גיוס מתעוררות התמודדויות חדשות, לא מוכרות, אם כי מדוברות בין האלמנות במפגשים ובנופשים השונים. על אלמנת צה"ל לחתום אצל נוטריון כי היא מאשרת לילדיה, באם הם יתומי צה"ל, לשרת שירות קרבי. אם היא לא חותמת, הם ישרתו שירות שאינו קרבי. ילדי אלמנת צה"ל שאינם יתומי צה"ל יכולים לשרת שירות קרבי גם ללא חתימת האם. בכל מקרה, הנושא מעלה התמרמרות רבה על עצם האילוץ של האלמנה לקחת, במידה מסויימת, את גורלם של ילדיה בידיה שלה. הנושא מעורר וויכוחים רבים בתוך משפחות, כאשר המתגייס רוצה שירות קרבי והאם לא מוכנה לחתום, בעיקר אם המתגייס רוצה להמשיך את דרכו של האב "הבת שלי רצתה להתגייס רק לגדוד אז אחרי הטירונות הייתי צריכה ללכת לעו"ד ולחתום עם דמעות מוסתרות שלא תראה אותן". תהליך הגיוס של הילדים מעלה זיכרונות, מעלה כאב חדש, עולה גם הכאב על "בן שמתגייס ואבא לא מלווה לבקום". אפשר למצוא גם תיאורים מלאי הומור וציניות, המתארות את הקונפליקטים ופתרון אפשרי אחד "בני, יתום, התגייס לפני כשנה וחצי, הוא חלם, כמו חבריו על שירות הרואי בקו האש, אפזצטו"ת (מה זה?), מארבים וקריאות 'אחרי!!!...' ואני אכן סידרתי לו שירות בחזית -  חזית רחוב איבן גבירול בת"א.... על הברוגז שלו הצלחתי להתגבר צ'יק צ'אק תוך שנה. יצאתי בזול לא?!". אלמנה אשר גייסה ילדים שאינם יתומי צה"ל מספרת על חוויתה "כאשר ילדי התגייסו לצה"ל נאלצתי להתמודד עם הפחד והדאגה פעם נוספת ... כאשר המנגנון של 'לי זה לא יקרה' נפגע החיים קשים פי אלף".

דור שני לשכול. "אתן יודעות, אנחנו מגדלות דור שני, ואולי כבר שלישי - לשכול - על זה מישהו חושב? מה המחיר שמשלמים ילדינו, גם הלא יתומים, על אלמנותנו?". אלמנה אחרת הרחיבה את היריעה בספרה על ביתה, שאינה יתומת צה"ל "אתמול היא אמרה לי שהיא הייתה רוצה להכיר אותו כי אם אני אוהבת אותו כל כך הוא בטח היה אדם מיוחד". אחרת מספרת בכאב כי "הילדים שלי חיים עם קיומו של בעלי כל הזמן, תמיד. אחת מבנותיי אמרה לי פעם, כשהייתה ממש קטנה שכל כל עצוב לה ש[...] נהרג כי אני אוהבת אותו כל כך, אבל קשה לה כל כך כי אחרת היא לא הייתה קיימת, אז היא גם עצובה אבל גם שמחה. ואני רק רציתי לבכות שהרי איך זה לגדול בתחושה שחייך תלויים במותו של אהבת חייה של אמך?".

נכדים. נכדים הם שילוב של שמחה ועצב. לידתם מעלה זיכרונות, מעלה שוב את כאב ההחמצה "הכאב הגדול ביותר, ושמעי לי מניסיון, הם הנכדים שהוא לא זכה לראות, [...] אך הכאב מתחזק כשנולדים נכדיו, הנכדים שאינם מכירים את הסבא הזה, הסבא שאינו זוכה להחזיקם בידיו". השמחה סביבם רבה, ולעתים מוצאות בהם האלמנות נחמה "הדבר היחיד שמצליח לשמח אותי ההוא נכדתי [...]  המקסימה בת שנה ו 3 חודשים שתבוא היום".

תמיכת המשפחה, קשר עם משפחת החלל. המשפחה המורחבת, בעיקר משפחתו של החלל עולה גם היא רבות בקבוצה המקוונת. יש אלמנות שקיבלו הרבה תמיכה מהמשפחה "אני קיבלתי תמיכה מדהימה ... וכמובן בראש ובראשונה ממשפחתי המדהימה וגם ממשפחתו של [...]", מספרת אחת, ואחרת מתארת כי "בני המשפחה של בעלי הם שותפים לפרק חיי החדש". קשרי המשפחה נמשכים שנים רבות, וגם אחרי 20 שנה מתארת אחת האלמנות את יום השנה לבעלה שנהרג, כאשר "בערב חמותי הגדולה ההחיים, אמא של [...] מזמינה את כולנו למסעדה חדשה מעולה ושם נחשוב ונדבר על [...] באוירה שיותר התאימה לו".
העדר תמיכה, קשיים מול המשפחה. עלו גם סיפורים על פגיעות, מריבות וקשיים גדולים "שבעתי מרורים מהוריו ואחיו ועד היום יש תוצאות הרסניות שאני מנסה לתקן ללא הרבה הצלחה לצערי". עלו סיפורים על חוסר הבנה "אני גם ידעתי שהם לא מבינים אותי באמת (אפילו לא בני משפחתי הקרובים ביותר)". הכאב מגיע גם כי "אפילו חמי חשב שאני צריכה להישאר אלמנה עד סוף ימי, כי הייתי נשואה לבן שלו". אלמנה אחרת מוסיפה לדיון את המקום שלה "אני חולקת אתך את החוויה הכואבת של הורים, חמי ז"ל וחמותי, שכעסו על עצם קיומי ומיררו לי את החיים, בהנהגתה האדיבה של אחותו". הרבה כאב עולה מתיאורים אלה, משאיר את הנשים הכותבות במקום בו מעבר לכאב האובדן של הבעל נוסף הכאב על אובדן הקשר עם משפחתו, או על היווצרות קשיים שנדמים כמיותרים בחיים הקשים ממילא.

אירועים משפחתיים. אירועים משפחתיים מעסיקים חלק מהאלמנות שכתבו, לעתים שנים לפני האירוע עצמו, והזיכרונות עולים גם שנים אחרי: "כשבתי הייתה קטנה, בכל אירוע משפחתי הייתי חושבת, מה אעשה בבת המצווה שלה? איך אעבור את הערב הזה בלי אבא שלה? מה אכתוב בהזמנה?", נושא שעורר דיון גדול על ההזמנה ומשמעות ציון שם החלל כחלק בלתי נפרד ממנה ומן השמחה עצמה.

חיים עם בן זוג. חיים עם בן זוג, בהווה או בעבר, מעוררים דיון נמרץ המעלה הרבה רגשות ומחשבות אל מעל פני השטח. הפער בין התפיסה החברתית והחוק במדינת ישראל, המניחים כי אלמנה שהתחתנה הינה "משוקמת" או שהיא כבר לא אלמנה, ועל רקע חוק ההסדרים לתקציב 2006, עצום. מהדברים אשר נכתבו בקבוצה המקוונת עולה התמונה ההפוכה, עולה הכעס על התפישה החברתית והחוקית של הנושא. מעבר לכך, עולים גם קשיים עצומים במערכת של זוגיות חדשה, תחושה של בדידות אפילו בתוכם "הגעגועים הבכי הרגעים העצובים, החרדות הם כולם שלי לבד... כי לו אחד לא היה נהרג אז השני כלל לא היה בתמונה, ואף אחד לא רוצה לחשוב עצמו במעמד הזה". עולים סיפורים על נישואים שניים אשר התפרקו עם הזמן "אני נישאתי 3 שנים אחרי שהתאלמנתי ודיברנו מאוד בפתיחות על הבעל שנפל ועל רצוני להמשיך ללכת לבית הקברות ולעשות אזכרות ולהיות בקשר עם החברים , לא הייתה בעייה מיוחדת עם זה אבל אף פעם לא הרגשתי שאני יכולה לשתף אותו במחשבותי בזכרונותי הפרטיים. תמיד עמדתי על המשמר כדי שלא יפלט משהו שחשבתי שעלי לשמור לעצמי". השילוב של זוגיות שניה יחד עם השפעות האובדן והמשך ההתמודדות איתו, מביאים לעתים למצבים לא פשוטים, כפי שמתארת אחת האלמנות את הזוגיות הטובה בה היא נמצאת, יחד עם המחיר הלא פשוט שהיא משלמת "כשהכרתי את בן זוגי, אני זוכרת שבכל פעם שנפגשנו, דיברתי בלי סוף על בעלי, ונדהמתי לגלות שהאיש לא בורח, אלא מתעקש להישאר וגם רואה עתיד בנוסף לכל. עם זאת ולמרות הכול, הוא היה אוזן קשבת, אבל לא איש מקצועי. כך חזרתי להדחיק, כי כמה את יכולה ל........ את המוח לבן הזוג שלך. תמיד עשיתי מה שצריך, לפני מה טוב לי. למרות שבתוך המסגרת הלוחצת הזו, פרגנתי לעצמי כמעט כל מה שרציתי, בתמיכתו ועידודו של בן זוגי". יש גם סיפורים על חברות טובה, על זוגיות שניה עם תקווה "אדם זה מהווה עבורי חבר טוב וקרוב המפיג את בדידותי ומקל על חיי הכואבים ואני יודעת כי מישהו יימצא על ידי ויעזור לי בעתות צרה ומצוקה. זה אדם שאני מקווה להזדקן לצידו בנחת ובכבוד ולא אפול לנטל על ילדי".

שבריריות מערכת זוגית שניה. "שום דבר אינו מוחלט או מובן מאליו ביחסים החדשים" מספרת אחת האלמנות, ואחרת מוסיפה "אבל כל כך מסובכת, מורכבת ועדינה היא רקמת החיים החדשה הזאת, עד כי נדמה לי לפעמים שהיא שברירית מדי, שכל טלטול או זעזוע קטן יפיצו את חלקיקיה לכל עבר ... כל יום שעובר הוא יום מבחן לעמידותה". סיפורי כשלון מערכות יחסים נוספות משותפים לרבות "נישאתי לאלמן שהיה מטופל בשלושה ילדים. בדיעבד התברר לי כי הנישואין היו מיקח טעות. מהר מאוד הפכו החיים בבית לגיהינום, גם בשל העובדה שילדי לא השתוו עם ילדיו, והן בשל העובדה שעקב הפסקת תגמולי משרד הביטחון בעקבות הנישואין נוצרה בעיה כלכלית קשה והגענו עד פת לחם, היות ופרנסתו של בן זוגי לא אפשרה לו לפרנס את ילדיו וילדי. בסופו של דבר הוביל מצב בלתי אפשרי זה לגירושין וכל אחד פנה לדרכו. שבתי אפוא, שנית אל הבדידות ואל ההתמודדות השוחקת היום יומית עם גידול הילדים וקשיי החיים".

תימה: הסביבה הרחבה

הסביבה מורכבת ממעגלים רבים הסובבים את האלמנה מעבר לעצמה ולבני משפחתה. התימה מתארת את מערכת היחסים המורכבת בין האלמנה לסביבה בה היא חיה: (א) תמיכה מהסביבה; (ב) סביבה לא תומכת ולא מפרגנת; ו(ג) מציאת מקום לאחר מגורים בבסיס צבאי.

תמיכה מהסביבה. הסביבה סיפקה לעתים תמיכה רבה לאלמנה, הכותבת כי "עד היום יש מספר אנשים לא קטן שיעמדו לצידי ולעזרתי אם אפנה", ואחרת מוסיפה ומספרת כי "נתנו לי תמיכה מופלאה שאזכור תמיד". אחרת נזכרת כי "הרגשתי חום וחיבוק ענק, עצום ממש. הייתי עטופה". "אולי שפר גורלי ואלה שהיו מצופים להיות לצידי, אכן עשו זאת" נזכרת אחת האלמנות. ואחרת, שבעלה היה איש קבע מתארת כי "הצבא בשבילנו היה הבית, וגם שם עטפו וחיבקו אותנו בגולני ובכלל". ימי שנה לנפילה מעלים גם סיפורים על החברים שלו, "מדהים איך 19 שנים הם ממשיכים להגיע בלי הזמנה......".

סביבה לא תומכת ולא מפרגנת. אחרות הרגישו מחסומים מסוגים שונים בינן לבין החברה המקיפה אותן, חלקם מחסומים שנדמים חיצוניים, כמו ציפיות חברתיות, ואחרים נדמים כמחסומים פנימיים, כמו שמתוודה אחת הנשים: "אני עצמי לא תמיד הרגשתי, כאלמנה, חופשייה לדבר על נושאים כמו יחסים בין גברים ונשים, נשיות, סקס ובכלל, עם אנשים שיודעים שאני אלמנה והם אינם שָכּוּלים בעצמם. אני גם ידעתי שהם לא מבינים אותי באמת (אפילו לא בני משפחתי הקרובים ביותר), חסרה להם נקודת המבט המיוחדת". "המדינה מתייחסת אלינו כאל נטל, החברה כאל חבורת נצלניות ורודפות בצע...", מביעה אלמנה אחרת את המצוקה בדרך בה היא תופסת את תפיסת החברה. "זה לא מה שהיה פעם שהרגשת שבאמת כל הישוב איתנו מבכה את הנופלים משתתף בצער", מתארת בראייה לאחור אלמנה אחרת. "שמתי לב לתגובה של אנשים כאילו האלמנות והיתמות זה מחלה מידבקת ושומר נפשו ירחק", מתארת אחת האלמנות.

מציאת מקום לאחר מגורים בבסיס צבאי. מגורים בבסיס צבאי מעלים סוגיה נוספת, מחייבים בעצם מעבר למקום אחר. אלמנות חיל האוויר עסקו בנושא לא מעט, מתוך נסיון להבין ולקבל את הצורך לחפש לעצמן מקום אחר. יחד עם הצורך לעזוב, לקטוע מערכות של חברויות, לנתק ילדים מחבריהם דווקא לאחר האובדן, מבינות האלמנות כי אין ברירה אחרת. "במילא לא התכוונתי להישאר, מה היה לי עוד לחפש שם? ....הרי כבר מאותה שניה שנתבשרתי על האסון, הרגשתי לא שייכת". "לכל אשת טייס בתקופה ההיא היה ברור שלא נשארים לגור בבסיס אחרי אסון". "לאחר השבעה לא רציתי לחזור לשם, לראות איך החיים ממשיכים לזרום כאילו דבר לא קרה, כאילו לא נפלו עלי לפתע השמיים, לראות את מה שהיה ביתי עומד בשיממונו ואת הגינה הקטנה והצבעונית שכה טיפחתי נבולה".

תימה: מפגש עם אלמנות צה"ל אחרות

האלמנות מתארות את האמביוולנטיות של מפגשים עם אלמנות צה"ל אחרות ואת ההשתנות האפשרית של תפיסת מפגשים מסוג זה. משרד הבטחון וצה"ל מארגנים ומאפשרים מפגשים בין אלמנות צה"ל המעוניינות בכך. למשרד הבטחון יש קבוצות תמיכה לאלמנות, לאלמנות עם יתומים ועוד. צה"ל מארגן אחת לשנה קייטנה לאלמנות וליתומים במתקן האגודה למען החיים בגבעת אולגה. גם לאחר שהילדים גדלו ממשיכות האלמנות להגיע לקייטנה, להיפגש עם אחרות. לא כולן מגיעות. רבות בוחרות לא להגיע, לא להיפגש עם אלמנות אחרות. חלק משנות את דעתן לאחר שנים ומתחילות להגיע לקייטנה בעקבות חברה טובה שמשכנעת או קצינת נפגעים שמצליחה כמעט לגרור לשם את האלמנה. בקיץ 2006 פגשתי אלמנה ממלחמת השיחרור (1948) שהגיעה בפעם הראשונה לאולגה. בנוסף מארגן כל חיל מפגש, טיול או נופש אחת לשנה, המחבר בין אלמנות שבעליהן שירתו באותו חיל. מפגשים עם אלמנות צה"ל אחרות יכולים להיות מקור של כוח ותקווה, ולאחרות הן עלולות להוות איום. הקבוצה המקוונת פתחה את הפתח לשיח על הנושא, אולי גם שינתה משהו (על זה בקטיגוריה הרביעית). המאפיינים בתימה זו הם: (א) ריחוק מאלמנות אחרות; (ב) אחוות אלמנות / אחיות לגורל; ו(ג) שינוי במשך הזמן בתפיסת הריחוק / קירבה.

ריחוק מאלמנות אחרות. יש אלמנות שמההתאלמנות לא יצרו קשר עם אלמנות אחרות "לא היה לי קשר אף לא ל'זנב' של אלמנה. הסיבה היא פחד מטביעה. ואני מתכוונת לטביעה ביגון של מועדון ה'דפוקים' הזה". אחרות חשו לא בנוח עם נסיבות הנפילה של הבעל "אחד הדברים, שתמיד גרמו לי אי נוחות מסויימת במפגש עם אלמנות צה"ל אחרות, היה השוני בנסיבות האסון. בקבוצת תמיכה שארגן משרד הביטחון, ושם עלתה אצלי לראשונה תחושת האי- נוחות. לא יכולתי לספר שם על מעשה מלחמה או מבצע הרואי, מצב מסוכן ומתוח, הווי צבאי או כל דבר שמתקשר לצבא – רק תאונת דרכים טיפשית. דרך מיותרת למות בה". ומנחמת אותה אחרת "כולנו אלמנות של גברים שמתו במדים, ולא משנה העובדה מה היה הגורם שהמיט את האסון עלינו", מקרבת במשהו.

אחוות אלמנות / אחיות לגורל. "אחיות לאותו גורל כולנו" כותבת אחת הנשים, ואחרת מספרת על הקייטנה באולגה, כי "שם אני יכולה לצחוק, לרקוד, לבכות, לקטר, להתגנדר, להתפנק, לדעוך, להתעצל ושוב לצחוק, לבכות וחוזר חלילה". אחרת מוסיפה כי "אני שמחה בקיום הפורום הזה, במפגשים היחידתיים, באולגה...איפה שאפשר להרגיש חופשיה עם הכאב...", מתארת את התרומה של המפגשים.

שינוי במשך הזמן בתפיסת הריחוק / קירבה. אלמנות מספרות כי גישתן לקשר עם אלמנות צה"ל אחרות השתנתה במהלך השנים "וכמו שכל חיי נרתעתי מקשר, כך היום קורה לי ההפך". יש הרואות את הפוטנציאל לחבור אל אחרות ודרכן לקבל תובנות על עצמן, כמו שנכתב ע"י אחת הנשים שמעולם לא באה לקייטנות "השנה אני מקווה להגיע לנופש באולגה ולהיפגש עם אלמנות אחרות ולנסות לברר לעצמי מה אני מרגישה בדיוק". "והתחושה שאת לא לבד בכאבך, אלא שיש עוד כמותך מתמודדות עם הרגשות העזים האלה" נדמית כמנחמת מעט את האלמנות הכותבות בקבוצה המקוונת.

תימה: החברה הישראלית

מערכת היחסים בין אלמנות צה"ל לחברה הישראלית אינה פשוטה. למען הגנה על מדינת ישראל נפל הבעל, אולם אצל רבות מקננת תחושה שלא מכירים בהקרבתן שלהן, בקשיים שלהן, בהתמודדות הייחודית עם האובדן, אשר בחלק מן המקרים חל באופן לא צפוי, לעתים מחובר לטראומה לאומית. התימה מתארת תימה מורכבת מאד, שראויה למחקר משל עצמה. המאפיינים הכלולים בה הם: (א) יום הזיכרון; (ב) מורשת וערכים; (ג) ייחודיות והקרבה; (ד) חובה המוסרי של המדינה לאלמנות צה"ל; (ה) משרד הבטחון; ו(ו) חוק ההסדרים לתקציב 2006.

תפישת התדמית של אלמנת צה"ל בציבור מעוררת כעס ותחושת עלבון, כמו גם אמירות לא פשוטות לקריאה: "העדפתי גם שלא לציין שאני אלמנת צה"ל, משום שעוד לפני שהתאלמנתי, כבר הכרתי את התדמית שיש לנו בציבור, והיא לא הייתה ממש מחמיאה או מעוררת הזדהות".

יום הזיכרון. יום הזיכרון המתקרב מעורר סערה פנימית אצל אלמנות רבות, סערה המוצאת את דרכה גם לקבוצה המקוונת. דעות שונות ומגוונות ממחישות את המורכבות של חיי אלמנת צה"ל ביום זה. כעס, ציניות, תחושה שיש הרבה צביעות באוויר עולה "רחוק מהעין רחוק מהלב, חוץ מאשר ביום הזיכרון. פתאום כולם זוכרים אותנו ואת תרומת בעלינו. אנו הופכות לאתוס לאומי, מוציאים אותנו מהנפטלין יום אחד בשנה, מחביאים אותנו כל השנה, עד לפעם הבאה". אחרת משתפת ומספרת כי "אני לפחות פתרתי לעצמי את ההתמודדות עם הצביעות והשקר. משתדלת בימי הזכרון לא להיות בארץ וכך מונעת מעצמי את ההצפה. לצערי הרב לא מאמינה לתעשיית השכול בארץ. הטכסים והמילים ריקות מתוכן". יחד עם זאת, רבות רואות גם את חשיבות היום לעם ישראל, למורשת עליה נפלו הבעלים. "בשבילם יש יום זיכרון אחד בשנה. לנו יש 365 יום בשנה של זיכרון". "אנחנו אומנם לא צריכות את השבוע הזה בלבד בשביל לזכור, אנחנו זוכרות כל השנה, אבל לפחות פעם בשנה גם כל עם ישראל זוכר יחד איתנו". מעט מתנהל שיח גם על החיבור ליום העצמאות, וגם כאן יש אמביוולנטיות בין הנשים. לחלק קשה עם החיבור "אולי יש כאלה שחושבים שאנחנו צריכות לשים סוויצים במוח לפעול כמו רובוטים בערב יום הזיכרון עד למחרת אחר הצהרים לבכות ואחרי שעה לצהול לקולות הזיקוקים". חלק, עם הקושי, מנסות להשלים מתוך הבנת הצורך הערכי בחיבור. אינני רואה שיש דרך אחרת מזו, לאחד אותנו, המשפחות השכולות, וכל עם ישראל, סביב השכול, חוץ מדרך זו".

מורשת וערכים. הרגישות והרגשנות סביב היום הקשה מעלה גם הירהורים ארוכי טווח ופרקטיים גם יחד: "אנחנו עוד חוליה של עם עתיק יומין. אל הצוואה שבמותם ציוו לנו חיים אנחנו צריכות לצקת את תוכן החיים ". אחרות מנסות לראות את המשמעות של היום: "המילים הנאמרות בטכסים מקבלות משמעות לכאב הפרטי שלי ולכאבם של רבים מחברי וחברותי. זהו בהחלט יום בעל משמעות שבו כל אחד ואחת מאיתנו עושה את חשבון הנפש הפרטי שלו ויודע שההישגים במדינה באו לא מעט בזכות אותם יקירים שאבדו במלחמה וכדי לשמור על החוסן הלאומי של ילדינו ונכדינו וכל בית ישראל חייבים לזכור לצד הנופלים את אלה שנשארו לשאת את זכרון הבנים, הבעלים והאחים". "מסורת בת עשרות שנים שאני מאמינה שתתקיים לעד. זוהי מורשת שעוברת מדור לדור ונשמרת במשך שנים. מול הכתובת על האבן ... 'טוב למות בעד ארצנו'". אחת האלמנות מספרת "מצאתי לפתע בעקבות דבריך את החיבור בין אבלי לכלל, לשורשים למורשת. אולי מוזר, אבל זה בא מהבטן". אחרת מביאה נקודת מבט הפוכה "אך לצערי, לא נותר דבר קדוש והערכים עליהם גדלנו פשטו את הרגל".

ייחודיות והקרבה. "אנו חוות אלמנות שונה מכל אלמנות אחרת, אנו אלמנותיה של המדינה, וזר לא יבין זאת" כותבת אלמנה, בנסיון להמחיש את השוני בין אלמנות צה"ל לאלמנות אחרות. מוסיפה אחרת ומבקשת "שלא יישכחו לעולם, שגם אנחנו הקרבנו למען המדינה הזאת!"

חובה המוסרי של המדינה לאלמנות צה"ל. אחד הנושאים הכואבים לאלמנות הוא נושא היחס של החברה הישראלית, הבא לידי ביטוי בהרבה תחומים, כולל בחוק. תחושת התסכול על חוסר ההבנה של הרשויות, ואולי של החברה כולה, כי חייה של האלמנה מושפעים וצבועים בכאב האובדן, מעלים הרבה כאב, הרבה כעס "אני רוצה שהמדינה, שאהובי הגן עליה בכל מאודו, תפצה אותי על המחיר ששלמתי, על החיים שהחמצתי". הכאב והכעס נוספים על הכאב על האובדן עצמו ועל השפעותיו האחרות "ולכן כולנו כאן פחדנו לדרוש את המגיע לנו כי חשנו בצורה כזו או אחרת אשמה". "אנחנו האלמנות צריכות לדרוש פיצויים והכרה על הלם השכול !!!" בתוך קונסטלציה המורכבת מאלמנות בגיל צעיר, תחושה של חוסר הכרה, תחושה של חוסר הלימה בין מערכת הערכים במסגרתה נפל הבעל ובין מערכת הערכים היום, יחס החברה היום.

משרד הבטחון. משרד הבטחון והשירות הניתן בו לאלמנות צה"ל מופיע רבות בשיח בפורומים השונים, אבל לא נכלל בחומר אשר נאסף למחקר זה. בצד ביקורת יש גם הרבה שבחים והכרת תודה על הטיפול. מבצע ביקור בבתים שיזם אגף "משפחות והנצחה" העלה חרדות רבות בקרב האלמנות, מפחד פן כבר באים לבדוק אם ועם מי הן גרות. הנושא הזה מזמין גם הוא מחקר, ולצערי לא נכלל במחקר זה. כמה הערות בכל זאת עלו, כולל תיאור התלות במשרד "פיתחתי תלות טוטאלית במשרד הבטחון, אני מקבלת תגמולים שלושים ושלוש שנה, מאז מלחמת יום כיפור ומעולם לא פיתחתי לעצמי כישורי השתכרות", וכן "קיים גם הקושי והפחד להיתנתק מהגוף שאמור להיות תחליף לבית שקרס הוא משרד הביטחון והבטחון הכלכלי המינימלי". "אני נמחקתי מהתודעה שלהם. רק בימים האחרונים נודע לי למשל, שאלמנה מקבלת סכום כסף שנתי לאזכרה... " כותבת בכאב אלמנה שהתחתנה. שילוב של תלות יחד עם צורך בהכרה עולה חזק מדברי האלמנות.

חוק ההסדרים לתקציב 2006. תסכול, כעס וחרדה עלו בעקבות השינוי המוצע בחוק ההסדרים לתקציב 2006, אשר נתפס כמייצג את יחס החברה כולה לאלמנות צה"ל, מעבר להיותו איום אמיתי לרבות החיות עם ידוע בציבור. "הרגשת הביטחון הבסיסי הדרושה כל כך לתפקוד היום יומי נעלמה וחרדות קיומיות משתקות אותי", תיארה אחת האלמנות ואחרות הזדהו עם התחושות. תלות במשרד הבטחון יחד עם הרבה כעס על החוק המוצע התערבבה למקום בו הייתה ציפייה ממשרד הבטחון לפעול לסיכול החוק "קבוצת נשים ענקית החוסה בצילם מצויה בימים אלו בסטטוס של חרדה קיומית". הכאב, הכעס, הייאוש וחוסר האונים הולידו גם ציניות, קשה לקריאה "לא [...], במתים הם לא יגעו. הם מגש הכסף שעליו נתנה המדינה היהודית. אבל חלקם ינסו שאנחנו שנותרנו חבולות נהיה השטיח שהאומה תנגב בו את רגליה". הציניות במקום הזה עולה שוב ושוב "במידה שלא תוסר 'ההצעה המגונה' שלהם מחוק ההסדרים, אז שירחיבו את החוק, שיקבעו להמית ולקבור את האלמנה יחד עם בעלה, במעמקי האדמה והזיכרון, ואם הנופל הותיר אחריו יתומים, מתחת לגיל שנה ימסרו הם לאימוץ, מעל לגיל שנה, יומתו אף הם, שלא יפלו חס וחלילה למעמסה על הקופה הציבורית, כי הבה נהיה כנים, זה בדיוק מה שהם היו רוצים. לשלוח את הבעלים אל מותם ולא להיות חייבים כלום לשארם". "(אני אלמנת מלחמת יום כיפור) אני חיה עם 'ידוע בציבור' שגם הוא פנסיונר ואם יפסיקו לתת את התגמולים הפתרון היחידי הוא לעזוב את הבית ולהתחיל הכול מהתחלה. האם זו כוונת הממשלה ומשרד הבטחון שנהיה בנות ערובה של המדינה?". "יש בי תחושה קשה שנבגדתי על ידי המדינה, בכך שהיא הופכת אותי לנטל, ויותר מכך, נותנת לי את התחושה הזו ביתר שאת, בעיקר כאשר עומדת לפתחנו בעיה כבדת משקל כמו 'חוק ההסדרים' הנורא, ששוב מאלץ אותנו 'לפתוח פצעים' וזה עוול גדול מאוד שנגרם לנו, ציבור האלמנות". הכאב מתעצם ככל שמתקרב מועד ההכרעה על החוק "הוא תמיד אמר לי שאין לי מה לדאוג במידה וקורה לו משהוא המדינה תתמוך בי ובילדים שלו............. אז איך היא בדיוק תומכת איך........... [...] זה מה שמגיע לי ולבנות שלי להישאר בלי בעל ובלי אבא....... ועוד יחליטו בשבילי איך להמשיך לחיות". בסופו של דבר, הסעיף הוסר מחוק ההסדרים לתקציב 2006, אך לא הוסרו הפגיעה באלמנות, הפצעים שנפתחו, והחשש שאיום כזה יכול לחזור.

קטיגוריה: פרדוקסים

פרדוקס, בניגוד לקונפליקט, אינו ניתן להכרעה. הוא יכול להיות באיזון או לא, מה גם שלא תמיד ניתן לראות או לקבל את ההיבטים השונים שלו בו זמנית. "הפרדוקס הוא חלק מרכזי בניסיונותיה של הפילוסופיה המזרחית למצוא את האמת שמעבר לתפיסה שלנו, הנוטה לצמצם את המציאות" כתבו בריגס ופיט (Briggs & Peat, 1999), משפט אשר הידהד בתוכי כאשר קראתי חלק מן המשפטים אשר נכתבו ע"י אלמנות צה"ל הוותיקות בקבוצה המקוונת. התפיסה המערבית המנסה להגדיר טוב ורע, נכון ולא נכון, מעצימה את תחושת הספליט. משהו בתיאורי הזמן, תיאורי היכולת לשהות בו זמנית עם השמחה ועם העצב, עם החיים ועם המוות, הראה לי שיש במילים שנכתבו יותר ממה שהעין יכולה לראות במבט ראשון. "קיומו או היעדרו של איזון בפרדוקסים פנימיים הקשורים לחוויות ה'עצמי' השונות" כתב ירושלמי  (Yerushalmi, 2007) "הוא הציר המשותף לתהליכי משבר". כאשר מתערער האיזון בפרדוקסים השונים בשעת משבר, הרי יכולתו של האדם להשיב איזון היא המפתח ליכולת ההכלה, ליכולת הנשיאה של השינויים, ולצמיחה מתוך המשבר. תיאורי הפרדוקסים אשר עלו בפורום יסופרו בקטיגוריה זו. בכל אחד מהתיאורים אפשר למצוא דוגמאות להשלמה עם שילוב הקטבים וגם חוסר יכולת להשלים עימו.

טבלה 3
טבלה 3 פרדוקסים
תימה מאפיינים מספר איזכורים
חיים – מוות   14
חולשה - עוצמה   7
שמחה – עצב   24
נוכחות – נעדרות   11
פרדוקס הזמן   11
פרדוקס מגדרי   3
פנים - חוץ   10
מודע – לא מודע   14
זיכרון - שכחה   2
לבד - ביחד    

חיים ומוות. פרדוקס החיים והמוות נדמה כבעל השפעה חזקה במיוחד על נשים שהתאלמנו בגיל צעיר, לרוב באופן פתאומי. אפילו התפיסה המקובלת שחיים זה "טוב" ומוות זה "רע", נדמית כלא מחייבת תמיד. לא תמיד החיים הם הבחירה הטובה יותר, כמו שכותבת אחת הנשים "בעלי הוא שוכב שם ברוגע בשקט ואני כאן מתמודדת עם כל החרא". האלמנות מתמודדות לאורך שנים עם העובדה כי הבעל אינו עוד בחיים ואילו הן ממשיכות לחיות את חייהן, "הוא מת ואני הולכת לנופש", עולה הכאב על כך "שהוא מת ואני חיה". כאילו נושאות איתן בתוך החיים גם את המוות, ולעתים "השכול משתלב בשגרת החיים". אנחנו "חיות ומתות בעת ובעונה אחת ...", כותבת אחת האלמנות. "אני חיה, חיה פצועה ומדממת יום יום" מספרת אחרת.

חולשה – עוצמה. "הייתי 'חזקה' עבור בני, אך חיי כמו הוקפאו" מתארת אחת האלמנות מצב בו נשארה באחד הקטבים של הפרדוקס. האלמנות מדברות על חולשה, מדברות על התחזקות ועוצמה, אבל גם מתארות כי אנחנו "חזקות וחלשות בעת ובעונה אחת". תהליך ההשתנות בתוך ובין הקטבים של פרדוקס זה מומחש בדבריה של אחת האלמנות, המספרת כי "בהתחלה שמעתי כל הזמן, את חייבת להיות חזקה ... אבל כשאת לא זקוקה לעזרתו של איש ומשקמת את עצמך לבד, מתחילים הרינונים".

שמחה – עצב. פרדוקס נוסף מכיל את השמחה ואת העצב. גם כאן ניתן לראות נשים המגדירות את חייהן, מספרות כי "יש בהם הרבה עשייה, שמחה, יצירה, בצד געגועים וזיכרון תמידי". אחרת מספרת כי "יש הרבה יופי ושמחה בחיי היום יום ויש בעיקר הרבה געגועים". גם בתגובותיהן לנשים אחרות אשר כתבו בפורום, הן מתארות את תגובותיהן שלהן לקריאה, מתארות "כמה כאב יש בסיפור של [..], ואיך הצחוק והכאב מתערבבים שבא לי לבכות". "לי קראו מאחורי הגב בשלב מסויים 'האלמנה העליזה'", נזכרת אחת האלמנות בנסיונותיה למצוא תא דרכה בין הקטבים, ואחרת מספרת כי "כך אני חיה את חיי בין דמעות לשמחה". אחרת מוסיפה "אני כואבת ודואבת אבל חיה וקיימת מאד", מתארת מצב בו בו זמנית קיים הכל.

נוכחות – נעדרות. נושא הנוכחות והנעדרות משלב את חווית החיים של האלמנות עם חווית הנוכחות והנעדרות בקבוצה המקוונת . מהי הנוכחות הלא פיזית? מהי המשמעות של הנעדרות הפיזית? האם היא מבטלת את הנוכחות הנפשית, הרוחנית? כנראה שלא. אחת האלמנות מתארת כי באירוע משפחתי "הרגשתי את [...] שלי הולך לא הולך לידי". היא נזכרת בעבר רחוק יותר,  "כאשר עזבנו אני וילדיי את הבית שלי ושל [...], חשבתי... ואם הוא יחזור? האם ימצא אותי? ומי יספר לו איפה אנחנו?". בחתונת הבת, מספרת אלמנה אחרת "הסתכלתי למעלה בשמים ודברתי עם בעלי ז"ל. כל החתונה בכיתי זה היה קשה לי מאד. כל החתונה בעלי היה צמוד אלי שוחחתי איתו בליבי. כולם שאלו אותי: תגידי את נמצאת פה בכלל????? האמת כלל וכלל!!! 'לא' אני הייתי מחוברת לבעלי. שלא זכה לראות את הבת שלנו נישאת הוא כל כך אהב אותה". מפגשים מתוארים לא אחת, "לנו יש מפגש נוסף ביום הולדתו, יום תחילת זוגיות, יום נישואין, יום נפילה", ולימים מיוחדים יש משמעות שנים רבות לאחר האובדן "מציינת 33 שנות נישואין למרות ששלושים ושתיים שנים אני לא איתו פיזית אפילו לא זכינו לחגוג יום נישואין אחד ביחד", ממחישים את הנעדרות הפיזית יחד עם הנוכחות הפנימית בחיי האלמנה.

פרדוקס הזמן. פרדוקס הזמן מהווה אתגר לאלמנות. התפיסה החברתית המקובלת כי "הזמן יעשה את שלו" מאותגרת בקבוצה המקוונת. "כבר 24 שנים ואני מאמינה הרגשתי כל שנה שחלפה. כל שנה היא קשה יותר הזמן אינו מכהה את הכאב". ניתוח הכתוב מעלה את המימד האחר, הלא לינארי של הזמן. לעתים הדברים באים דרך התייחסות לאחרים, למי שהצטרף למעגל השכול במלחמת לבנון השנייה (2006). דרכם מצליחה האלמנה להתחבר גם לעצמה,  "חושבת על האלמנות הצעירות, החדשות, על היתומים הקטנים החדשים, שלא מבינים עדיין למה הכוונה 'אבא לא ישוב עוד לעולם', על הבכי שלי, של ילדי יתומי, אז בימים ההם, כאילו לא חלפו עשרים וארבע שנים. נקרע הלב וזה לא נגמר. הצער אין לו סוף". אחרי עשר שנים מתחילה להופיע התחושה כי "עשר שנים הן כמו נצח ובה בעת כמו הזמן עמד מלכת והאובדן זה אך היה". תחושה המלווה אלמנות רבות, לאורך חייהן, כי למרות הזמן שעבר, האובדן כאילו קרה רק אתמול, כפי שמתארת אחת הנשים "אמנם עברו כבר 33 שנים, אך כאילו היה זה אתמול". הזמן שעובר מחדד את התחושה כי הזמן שחלף נדמה כלא מציאותי "השבוע מלאו לי 62. לא מאמינה. עברו 24 שנים מאסון צור". אלמנה מוסיפה זווית של השוואת ההמשכיות למה שנעצר "הוא יישאר תמיד צעיר, גם כשיהיו לך נכדים, ותהפכי לסבתא, הוא יהיה סבא צעיר", בדבריה לאלמנה צעירה ממנה. 

פרדוקס מגדרי. בפרדוקס המגדרי שני היבטים משמעותיים. הראשון הוא הצורך של האלמנה לתפקד כאמא וכאבא: "אני הייתי צריכה להיות האבא האמא של הבנות האלה". ההיבט השני הוא הפער שנוצר בין תפיסת החיילים כגיבורים, והאלמנות כמסכנות . "דורות מתחנכים במדינה שלנו על ערכי ההקרבה של החייל בשדה הקרב, מורשת קרב נלמדת כל אימת שמבקשים להנחיל ערכים, עליהם מבססים את תקומת העם היהודי ... במדינתו ... 'למען המולדת'". האלמנות מביאות פן נוסף, פן של התמודדות וגבורה גם בחייהן כאלמנות "כל כך מעט נאמר על האלמנה שנשארת לבדה להתמודד יום יום עם החיים ועם החלל, עם היתומים ...".

פנים – חוץ. הקטיגוריה הראשונה במחקר זה תיעדה חלקים מעולמה הפנימי של האלמנה. בקטיגוריה השנייה הופיע נושא ההסתרה, המשחק. הפער בין העולם הפנימי לחיצוני נתפס כגדול מאד, פער שקשה לגשר עליו אם לא רוצים להישאר לבד . "לשחק אותה בפני כולם שאנחנו בסדר שאנחנו חזקות ובלילה לבכות לתוך הכרית", "לאסוף כוחות, להעמיד פנים, לחנוק את הכאב והדמעות, להתלבש, להתאפר", "חיצונית כרגיל צחקתי ושמעתי אותם מדברים על נכדים וכו אבל בלב בלב הכול בכה........" כותבות האלמנות, מנסות להתבונן בפערים, למצוא, אולי דרך הקבוצה המקוונת, דרך שתאפשר למזער אותם.
מודע – לא מודע. מהלך החיים לאחר אובדן בן זוג בגיל צעיר מכיל מרכיבים ותהליכים גלויים כמו גם מרכיבים ותהליכים נסתרים מהעין, לא מודעים, כפי שבא לידי ביטוי בדברים שכתבו האלמנות בקבוצה המקוונת. אירועים בחיים, כמו גם הקבוצה המקוונת איפשרו לחלקים אלה לעלות, איפשרו לאלמנות לכתוב "קבלנו לגיטימציה להיות בקשר עם החלק המוכחש", "והכי מרגש בשיח הזה ואולי גם הכי קשה זו המראה שפתאום מוצבת מולנו. פתאום אנחנו נוגעות מסתכלות וגם רואות. מה שסירבנו לעשות עד כה".

זיכרון – שכחה. זיכרון ושיכחה חיים להם יחד בנפשה של האלמנה, בחייה. הזיכרון נוכח יותר בחיים, אולי קל יותר לדיבור, אולי מושפע מחיי היומיום, מיום השנה, מיום הזיכרון. "עדיין המוח מתקשה לעכל שהוא כבר לא יפתח את הדלת ויצעד בדילוג את מפתן הבית ...". על השיכחה קשה יותר לדבר, קשה להודות כי "מצד אחד הרצון לשכוח מעט כדי לאפשר לנשמה מעט אושר, מצד שני, הפחד לשכוח, פן דמותו תיעלם לנו, להוציא מהמחבוא שבזיכרון, את הזיכרונות, הקולות, המראות".

לבד – ביחד. האלמנות כתבו לא פעם כי הן אינן רוצות להיות לבד, אולם הן לבד. הנושא עלה בקטיגוריה השלישית בעוצמה רבה. יום הזיכרון מעלה קושי נוסף של תנועה בתוך הפרדוקס הזה, קושי אותו ביטאה אחת האלמנות בכותבה "אני מכירה את תחושת הבדידות אל מול ה'יגון הקולקטיבי'". אחרת העלתה פן נוסף של תחושת הלבד בהמון "יש משהו בהמון שמנתק אותי מעצמי. אבל יש גם משהו בהמון הזה שמחבר בין כולם".

לפעמים עוברת דרך המילים הכתובות גם התרגשות, מתוך היכולת להגיע לשילוב בין הניגודים, כמו בקריאת מילותיה של אלמנה מהצפון "כשאני, וילדי כולם, וגם נכדי מגיעים ביום הזכרון למקום המדהים הזה ונשמעת הצפירה שמפלחת את אויר העמק, עמק החולה, ומרחוק מבליחים אורות רמת הגולן, כל הנוף הזה, בלילה, עליו נלחם ונפל כדי שנקיים את הציווי, במותם ציוו לנו את החיים ...."

קטיגוריה: הקבוצה המקוונת

הקבוצה המקוונת איפשרה להעלות, כמיכל, את הקטגוריות שתוארו עד כה. היא גם איפשרה להעלות התייחסויות רבות למיכל עצמו, לקבוצה המקוונת, איפשרה לכתוב התייחסויות לפרטים בקבוצה, לדמיון ולשוני בין המשתתפות. במהלך הזמן ניתן היה לראות תופעות קבוצתיות, אנושיות, של הזדהות, התייחסות בדרך של הידהוד בין המשתתפות, תופעות של קירבה וניכור, של "אנחנו" מול "האחרים" בוואריאציות שונות. בקבוצה צצו קונפליקטים, הייתה תוקפנות בלא מעט מקרים, והרבה אהבה בין המשתתפות. במהלך הזמן הנחקר היו גלים של השתתפות, לעתים הפעילות הייתה רבה, לעתים פחותה, לעתים ניתן היה לאתר את הגורמים להשתנות ביחס האלמנות לכתיבה או לקריאה בפורום. היו ארועים חיצוניים ש"תידלקו" את הכתיבה, כמו חוק ההסדרים לתקציב 2006, תהליכים משפטיים הקשורים לארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מלחמת לבנון השנייה (2006), הבחירות בארגון (2007), ימי זיכרון ועוד. היו גילויי תוקפנות שגרמו לחלק מן האלמנות להתנתק מהפורום, חלקו כתבו על כך וחלקן פשוט הפסיקו לכתוב. היה קושי פנימי להתחבר לאורך זמן עם הנושאים שעלו בקבוצה המקוונת, אשר תוארו בקטגוריות הקודמות, אם כי אותם נושאים העלו את הלכידות, תיגברו את ההשתתפות בתקופות מסויימות.

מסכמת אחת האלמנות, וכותבת כי "המיוחד בפורום שלנו הוא הסלט המתובל שאנו מערבבות, של סיפורים מרגשים וכואבים שכולנו כותבות בדם הלב".

טבלה 4 מציגה את התימות והמאפיינים תחת קטגוריה זו.

טבלה 4
טבלה 4הקבוצה המקוונת
תימה מאפיינים מספר איזכורים
מערכת היחסים עם הקבוצה הבעת רגש לקבוצה ככלל 28
  הבעת רצון לשתף 19
  גורמים מרפאים בקבוצה 42
  חשש / קושי לשתף או לקרוא 19
  קונפליקטים 21
אינטראקציה בין אישית תגובות לאחרת, התייחסות אליה 128 שניהם
  תגובה לאחרת, התייחסות גם לכותבת  
  תחושות עוברות דרך הכתיבה 15
אני בתוך הקבוצה המקוונת כשאני כותבת ... 5
  לא לבד / דמיון בקבוצה 53
  שונות בקבוצה 24
  על ההשתתפות בפורום 66
  היתרון הווירטואלי  
  התמכרות לפורום 7
  שייכות 22
חוץ ופנים בקבוצה המקוונת קשר שנמשך בחוץ 1
  אחרי פגישה בחוץ 10
  שיתוף בן הזוג בנעשה בפורום 10
קבוצה מקוונת - הפן המעשי קריאה לפעולה / הפעילות 13
  העברת מידע / עצות 5

תימה: מערכת היחסים עם הקבוצה

המאפיינים של מערכת היחסים בין הכותבות והקבוצה כולה הם (א) הבעת רגש לקבוצה ככלל; (ב) גורמים מרפאים בקבוצה; (ג) הבעת רצון לשתף את הקבוצה; (ד) חשש / קושי לשתף או לקרוא; ו(ה) קונפליקטים בקבוצה. רבות יותר קוראות מאשר כותבות. אלה שכותבות משתפות את האחרות במה שעובר עליהן במהלך הקריאה או הכתיבה. לפעמים הנשים עוצרות לרגע, מתבוננות על הפורום, על הדינמיקה בתוכו, לעתים מוסיפות משהו על הקבוצה "אני חייבת לציין כי הדינאמיקה שנוצרה כאן בפורום מעוררת בי עניין רב וגם השתאות".

הבעת רגש לקבוצה. הנשים פונות אחת לשניה דרך הפורום, אך הן גם כותבות לקבוצה כולה "אני אוהבת אותכם!!!", "שלכן אחותכן", מביעות רגשות לגבי קריאה כללית בפורום "נרגשת...   כל פעם שאני פותחת את האתר שלנו וקוראת אתכן אני נרגשת מחדש עד דמעות". הן מבקשות בקשות מהקבוצה ככלל, "קבלו אותי כמו שאני, גם ככה קשה לי. תודה לכן, אתן מכניסות הרבה אור לחיי". מודות לחברות "תודה לכן חברות יקרות על השתתפותכן ותמיכתכן האחת ברעותה". מגיבות על התגובות להן זכו בקבוצה המקוונת "התגובות שלכן באמת מחממות את הלב".

גורמים מרפאים בקבוצה . מעבר לתחושת השיחרור מעצם הסיפור, ניתן היה לראות עוד מספר גורמים מרפאים  (Yalom & Leszcz, 2005) והתייחסות לשינוי שחל מעצם קיום הפורום. כפי שכתבה אחת הנשים, "הדברים השתנו מאז הפורום הזה עלה ועל כך תודה ענקית להוגות הרעיון הנפלא שמאפשר שיתוף ויצירת חברות ושותפות. לי זה משמש כקבוצת תמיכה הכי טובה שיש". אחת המשתתפות תיארה את התרומה המהותית בעיניה של הקבוצה המקוונת במשפט "והכי מרגש בשיח הזה ואולי גם הכי קשה זו המראה שפתאום מוצבת מולנו. פתאום אנחנו נוגעות מסתכלות וגם רואות". מתארת אחרת את הפורום כ"גורם מרגיע בזכות המידע שזורם כל הזמן". אחרת מחפשת את המגע באמצעות הקבוצה המקוונת "אולי כעת בזכות האתר הזה, מחיצות יפלו, דברים יתבהרו, ואולי נוכל 'לגעת' אחת בשנייה". במהלך אחת השיחות בקבוצה המקוונת מתארת אחת האלמנות כי "השאלה הזו מבורכת. מאז שהיא עלתה כאן אני מרגישה שאני עושה 'עבודה' עם עצמי, ועצם הצורך לכתוב את הדברים (כי זו המדיה) מכריחה אותי לחשוב בצורה מסודרת. תודה ! ". אחרת כותבת כי "אני חייבת לומר לך ,[...], ושידעו הכול, כי ההשתתפות שלי בפורום, הכתיבה, התגובות לאחרות, הבדיחות, הפידבקים... עושים לי טוב אפילו יותר מטיפול אצל פסיכולוג". אחרת כותבת כי "הכניסה והשוטטות בפורומים מפעימה ומחזקת - חיזוקית ויזואלית".

הבעת רצון לשתף. כמו בקבוצה רגילה, גם בקבוצה המקוונת מעידות לפעמים המשתתפות על עצם רצונן לשתף, כפי שכתבה אחת מהן "ברצוני לשתף אתכן בסיפור שלי על אלמנותי". אחרת ציינה כי "הייתי קצת לירית, אך הרגשתי צורך לשתף". "אני מוכרחה להתוודות", כתבה אחת האלמנות והתחברה לכתיבה באתר. "השתפכות נפש. זה ממש לא אני, אבל נגעתן במיתרים רגישים אצלי", כתבה אלמנה שבדרך כלל הייתה יותר פורמלית בכתיבתה. במהלך הזמן שנחקר היו אלמנות שכתבו את סיפורן האישי, כתבו רסיסי חיים והעלו אותם לקבוצה המקוונת. היו שהביעו רצון לשתף, הסבירו למה הן כותבות, "הרגשתי צורך לכתוב את הסיפור שלי". היו שכתבו את דעתן ותחושתן לגבי עצם הקיום של המדיום הדיגיטלי "מה לעשות טוב שיש אתר כזה שאפשר לספר פה דברים כאלו ולשפוך את ליבנו. זה ממש עוזר. להשתחרר". משפטים שנכתבו ממחישים את התרומה לפרט, כפי שמתארת אחת הנשים את עצמה "יושבת ליד המסך, נכנסת ויוצאת מהפורום. מעולם קודם לא נשאבתי למחשב ולמה שהוא מציע, אפילו סלדתי/נרתעתי מכך. אני חושבת שיש כאן מענה לרבות מאיתנו. אני מניחה שעוד רבות כמוני שמרו קודם לכן, את הדברים בינן לבין עצמן".

חשש / קושי לשתף או לקרוא. הקשיים בהשתתפות עולים לא מעט, והשפעת "האינטראקציה כאן בפורום, מביאה באופן טבעי אותנו האלמנות, לחשוב, להיזכר, לכאוב מחדש". חשש עולה גם מעצם החשיפה "גם אני מאוד חששתי לפני שסיפרתי לכם". קיימת גם התייחסות למימד גילוי השם או שמירה על אנונימיות והשפעתם על הכתיבה "אני מופיעה בפורום מתחילתו בשמי המלא ובכל זאת, ואולי בגלל זה? (לא ממש יודעת) קשה לי מאוד לשתף בסיפור האישי - משפחתי שלי". קשיים אחרים כרוכים בעוצמת הרגשות שמעלים דברים שכותבות אחרות "קשה לי מאד לכתוב עכשיו, המילים לא יוצאות, אבל חשוב לי לשתף בתחושה, בהתחברות לכאב העצום שלך על הילדים שלא נולדו ועל אלה שנולדו אחרי". אחרת מספרת על תהליך שעברה מול הקבוצה מבחינת היכולת לשתף "רציתי כל כך לכתוב את זה ולא הייתי מסוגלת עד עכשיו".

קונפליקטים. כאשר קונפליקטים מתעוררים בקבוצה המקוונת, הם אינם פשוטים, ולפעמים הגיעו עד כדי תוקפנות של ממש. חלק ניכר מהתוקפנות בא לידי ביטוי בחלקי שיח שלא מצאו את דרכם למחקר משום שהיו מול גורמים שאינם אלמנות צה"ל או שהיו סביב נושא הבחירות לארגון, שגם הוא מחוץ להגדרת הנתונים למחקר. בחלק מן המקרים דובר הקונפליקט, נשאלו שאלות והיה דיון סביבן, כפי שמשקפים דבריה של אחת האלמנות, הכותבת "אינני בטוחה שאני מבינה איך היית רוצה שהפורום יראה אך אחד הדברים שמרשימים אותי הוא המקום שיש לכל אחת, גם אם חלק מהדברים אינם מדברים או אינם מוצאים חן בעיני חלק מאיתנו. הרי ניתן באמת לא להגיב או להשתתף בכל מה שנכתב". אלמנה אחרת כותבת כי "מאוד מעציב אותי טון הכתיבה (במקום דיבור), באתר שאמור לשמש כמקום בו אנו משתפות, 'מקשיבות' , עונות, עוזרות ומפרגנות האחת לשנייה". ויש גם קצת נסיונות להרגיע "בלי לגרום סערה בכוס תה - האמת שכמויות הרעל שהסתובבו מתחת לפני השטח עשו לי 'איכס' גדול. אני לא מצליחה להבין, באמת, את רמות האמוציות הגבוהות שרצות כאן לפעמים". נסיונות להסביר מה קורה מופיעים גם הם בקבוצה המקוונת "היות האתר פתוח לכל, והזכות לא להזדהות בשם, מביאה לעיתים להשתלחויות חסרות מעצורים ולהתבטאויות מבישות", או "נסיון קטן ליישר הדורים, אולי מה שחסר בפורום זו ה'מוסיקה', בה נאמרים-נכתבים הדברים".

תימה: אינטראקציה בין אישית

מעבר למערכת היחסים עם הקבוצה, והכתיבה על הקבוצה, קיימים בקבוצה המקוונת גם מקטעים של אינטראקציות בין המשתתפות על בסיס אישי. המאפיינים בתימה זו הם: (א) תגובות לאחרת, התייחסות אליה; (ב) תגובה לאחרת, התייחסות גם לכותבת; ו(ג) תחושות עוברות דרך הכתיבה.

תגובות לאחרת, התייחסות אליה. פנייה אישית לכותבת אחרת, תגובה של מחשבה או סיפור על רגש שעולה עם קריאת הדברים, הזדהות או הרחבה למקום של הקוראת, עולים בשיחות הכתובות לכל אורך הדרך. בחלק מן המקרים ההתייחסות היא לזו שכתבה, והדברים נכתבים כתגובה אליה "[...], אני בוודאות יודעת שקשה לך, אין לי ספק בכך" או"יפה כתבת, יפה שיתפת אותנו בלבטייך".
תגובה לאחרת, התייחסות גם לכותבת. במקרים אחרים, תגובה ישירה לכותבת אחרת מהווה התחלה לחיבור של המגיבה דרך עצמה,  כך כותבת אלמנה [אני] "מזדהה עם הכתוב [...], אני מזדהה עם כל מילה". אחרת מתארת כי "כאילו הדברים שאני חשתי שנים, שוטפים כעת על המקלדת - ממך... ". סביב השיחות על יום הזיכרון מגלה אחת הכותבות את החיבור שלה דרך האחרת ומספרת כי "אני שתמיד מרגישה לא מחוברת לכלום ביום הזכרון ומרגישה כמו בבלק אאוט, מצאתי לפתע בעקבות דבריך את החיבור בין אבלי לכלל, לשורשים למורשת. אולי מוזר, אבל זה בא מהבטן". סיפור עצוב של אחת האלמנות העלה את התגובה מאחרת "[...], ליבי עמך. חוויתי חוויות דומות לשלך".

תחושות עוברות דרך הכתיבה. המשתתפות בקבוצה המקוונת מספרות לאחרות מה הן הרגישו כאשר קראו את שאחרת כתבה, מספרות על התחושות שעוברות דרך הכתיבה, פונות באופן ישיר לאחרת "כשכתבת על הדור השני לשכול הרגשתי את המכה בבטן", ואחרת הוסיפה "אני שותפה לצערך, על הישארותך ללא ילדים, מבעלך המנוח, ומרגישה צורך לחבק אותך חזק חזק" או "[...] יקרה. כיף לקרוא את דבריך ולחוש את האנרגיות החיוביות שלך". אחת הכותבות משתפת את האחרות וכותבת כי "האמת היא שחשבתי כי בחודשים האחרונים נחשפתי לכל הכאב, המועקה, הטראומה והכאוס שנכנס לחיי מי שאיבדה בעל- אהוב- אב לילדים, אולם כשקראתי את דבריה של 'דברים מן הלב' הרגשתי איך שוב אני חוטפת זבנג בבטן". הכאב הנכתב מעלה כאב אצל הקוראות "המון כאב עובר במה שכתבת, המילים נגעו בי-באמת" או "הבאת אותי לכדי בכי דברייך כואבים במיוחד", כמו גם "למקרא דבריך הנוגעים בנימי הנפש לא יכולתי שלא לשקוע ולצלול אל תוך מחשבותיי ורגשותיי שלי, וחשתי הזדהות עמוקה אתך".

תימה: אני בתוך הקבוצה המקוונת

התימה מתארת את התחושות של הכותבות בתוך הקבוצה המקוונת: (א) כשאני כותבת; (ב) לא לבד / דמיון בקבוצה; (ג) שונות בקבוצה; (ד) על ההשתתפות בפורום; (ה) היתרון הווירטואלי; (ו) התמכרות לפורום; ו(ז) שייכות. כל אחת מרגישה אחרת בתוך הקבוצה המקוונת.

כשאני כותבת. אחת האלמנות מתארת את מה שעובר עליה בעת הכתיבה במילים "כשאומרים שהזמן עושה את שלו, והכאב נעשה עמום, זה לא נכון, אני ממתינה 35 שנה, אך הכאב ממשיך לחתוך, מעיין הדמעות אינו יבש, גם עתה, כשאני כותבת לך, דמעות חונקות אותי". אלמנה אחרת מתייחסת למקום שהיא תופסת בקבוצה המקוונת "האמת היא שאני מרגישה לא בסדר שאני כותבת ומגיבה כאן בלי סוף". אחרת מתארת כי היא "כותבת ומשתפכת בסיפורי האישי".

לא לבד / דמיון בקבוצה. הרבה אלמנות, בעיקר כאלה שלא היה להן קשר רב עם אלמנות צה"ל אחרות מגלות את הדמיון בינן לבין האחרות, כותבות כי "מה שמרתק בפורום הזה שפתאום בגלל שהתחלנו לדבר זו עם זו אנחנו מוצאות קווים ומאפיינים דומים לפגיעת השכול: האבל הקפוא, הפחד הקיומי, הפגיעה בקריירה המקצועית, ההתרחקות מסטיגמת המסכנות. חבישת המסכות ועוד". השיתוף בקבוצה המקוונת מאפשר לנשים רבות לגלות כי הן לא לבד, מאפשר להן לגלות "שיש עוד כמותך, מתמודדות עם הרגשות העזים האלה". אחרת מתארת כי "שמחתי לגלות את האתר, פתאום הרגשתי שאני לא לבד וכל מילה שכתבתן שיקפה לי את עצמי". אלמנות כותבות את סיפורן האישי, משוות לדברים אחרים שנכתבו בפורום "וכמו רבות מכן, גם אצלי האבל התחיל פתאום אחרי משהו כמו 25 שנה", כותבות על "התחושה שאת לא לבד בכאבך, אלא שיש עוד כמותך". מגלות אחת לשנייה כמה רב המשותף "לו ידעת כמה הגולה הזו שאת מדברת עליה מוכרת לרבות מאלה שקוראות אותנו כאן".

שונות בקבוצה. בקבוצה המקוונת עולה גם "סיפור שונה". הנשים מאפשרות לעצמן לכתוב כי "[...] ניסיוני קצת אחר". אפילו לכתוב כי "אני חושבת שיש כאן איזו תחרות למי כואב יותר מי עצובה יותר מי זקוקה יותר לניחומים ... מי שאיבדה פעמיים בעל, מי שאיבדה פעם בעל ופעם אח ... מי שאיבדה רק .... קצת ילדותי לא?". ולענות "אינני חושבת שיש פה תחרות ילדותית. יש פה וידויים, שמגמדים את העצב שלך, לעומתם". ויש גם כאלה שמקבלות את חוסר ההסכמה כחלק מהשיח "מתה עלייך, במיוחד כשאת מנסה לחשוב אחרת ממני....". לעתים מסבירות אחת לשנייה כי "יש מי שאומץ ליבה מאפשר לה להיחשף, ולהיפתח לשיתוף ולקבל אהבה, סימפטיה...ויש שמעדיפות שלא".

על ההשתתפות בפורום. אלמנות רבות חשו כי עצם קיום הפורום והשיתוף של אלמנות רבות היה גורם לשינוי, "והכי מרגש בשיח הזה ואולי גם הכי קשה זו המראה שפתאום מוצבת מולנו. פתאום אנחנו נוגעות מסתכלות וגם רואות. מה שסירבנו לעשות עד כה. חלק מהתהליך הוא שהפסקנו להתחבא". הן מתארות כי "הפורום הוא אכן המקום להתפרקות בטוחה, הוא המקום בו אנחנו לא צריכות להתנצל על היותנו אלמנות על כל מה שכרוך בכך, עם כל המשמעיות, המקום בו אנחנו פטורות מלהתבייש בפחד, בחרדות שמלוות את חיינו, כאן אפשר להראות פצעים, אף אחד לא נגעל". מספרות על "ההזדמנות הזאת שלנו בפורום הזה, היא לשתף בצער ובשמחה, בלבטים, בתסכולים". מוסיפה אחת האלמנות "רק בזמן האחרון ניפתחתי והתחלתי לדבר פה בפורום ורק איתכם וזה מתוך תחושה של שיתוף בכאב הזה שלא מרפה למרות השנים".

היתרון הווירטואלי. קבוצה מקוונת מאפשרת אנונימיות, אשר לא קיימת במקומות של מפגש פנים אל פנים, והמשתתפות רואות את היתרון, מספרות כי "היום אנו מרשות לעצמנו, תחת מעטה האנונימיות, לפתוח את הפצעים הישנים שלנו, שכנראה מעולם לא ממש הגלידו, ורק היום אנו מבינות עד כמה". יתרון נוסף של קבוצה ווירטואלית בא לידי ביטוי בדבריה של אחת האלמנות "עוד כיף של הפורום שאפשר גם להתחבר כשיש צורך, וגם להתנתק כשחשים הצפה, וכל זאת בלי לתת דין וחשבון לאף אחד". דיון ישיר על המקום בקבוצה כמעט ולא היה, אם כי ניתן ללמוד מעט מהתייחסות כוללת לנושא, כפי שכתבה אחת הנשים, "אחד הדברים שמרשימים אותי הוא המקום שיש לכל אחת, גם אם חלק מהדברים אינם מדברים או אינם מוצאים חן בעיני חלק מאיתנו".

התמכרות לפורום. תופעה מוכרת בקבוצות מקוונות, הפתוחות 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, היא תופעת ההתמכרות "אני מכורה לאתר שלנו, קוראת כל מילה, משתפת בכאב שלי". הן כותבות, מדווחות "אילה סוף סוף שחררו לי את המחשב, ואפשר להתחבר למנת הסם היומית, ישר למוח". הן גם מזהירות משתתפת חדשה כי "החיזוקית הוירטואלית הזו ממכרת. ראי הוזהרת". מדי פעם הן מנסות להתנתק מעט, "אני מנסה גמילה מהפורום לשישי – שבת".

שייכות. ביטויים כמו "האתר שלנו" מרמזים על קשר הדוק, על שייכות. אמירות המגדירות את האתר כבית, מעוררות התרגשות "כשהכול בחוץ כל כך מאולץ וצבוע אני מעדיפה להיות כאן אצלנו בבית". יש הכותבות בפירוש על ההשתתפות בכתיבה ה"מעניקה תחושה של שייכות לאירגון, לקבוצה, שיש לה מכנה משותף שמאחד את כולנו". ההתייחסות היא לשייכות לקבוצת אלמנות צה"ל באופן כללי ולאתר, לקבוצה המקוונת בפרט. "האתר הזה הוא קשר ושייכות" כתבה אחת הנשים. הקשר החדש שנוצר באתר, הקריאה והכתיבה בפורום, מעוררים הסתכלות על תפיסות קודמות של קשר עם אלמנות אחרות, בעיקר אצל נשים שחשו רתיעה מקשר כזה בעבר. מסכמת אחת הנשים, וכותבת כי "הכי חשוב, שבמקום לחוש שמשהי 'לוקחת' אותי למטה, מצאתי תמיכה, פרגון, ואוזן קשבת, לדברים שלא יכולתי לומר מעולם לאף אחד/ת". המקום המאפשר את הפתיחות, את השיתוף, מוציא מהאלמנות משהו אחר, משהו שלא היה מוכר להן, כפי שמתארת אחת מהן "אני חושבת שרבות מאיתנו, וזה קרה גם לי, בעקבות ההשתתפות באתר, שנפתחתי לספר לאחיותי לגורל , את סיפורי".

הן מנסות להבין מהי המהות של הפורום הזה, איפה הוא תורם לחייהן, לאלמנות צה"ל ככלל "הפורום הזה מאפשר לאלמנות להיות אקטיביות להתגייס לפעילות למען עצמן וממילא גם תופס תפקיד של קבוצת תמיכה".

תימה: חוץ ופנים בקבוצה המקוונת

האינטרנט לכאורה משולל גבולות, אבל קל להבחין בין מה שקורה בין דפי הפורום לבין מה שקורה מחוץ להם. התימה מתארת את החיבור בין הפנים לחוץ בקבוצה המקוונת: (א) קשר שנמשך בחוץ;  (ב) אחרי פגישה בחוץ; ו(ג) שיתוף בן הזוג בנעשה בפורום.
קשר שנמשך בחוץ. קשרים בין הנשים נוצרו באמצעות מסרים אישיים באתר, באמצעות מיילים, שיחות טלפון ומפגשים אישיים, בין אם פרטיים או בקבוצות. במסגרת הפעילות בה תמך האתר גוייסו מתנדבות באמצעותו, מתנדבות אשר דאגו לטלפן לאלמנות אחרות, לספר על הפעילות. מתוך שיחות אלה נוצרו גם קשרים חדשים, נוצרה הנכונות לסייע אחת לשנייה, לתמוך במי שזקוקה למעט יותר עזרה. מעט מהשיחות האלה הגיעו גם לפורום, אולם לא היו חלק מהנתונים למחקר, עקב היותם מידע על צד ג', ולא תיאור אישי של המשתתפות את עצמן ואת עולמן. הקשרים האלה הביאו לפעמים נשים נוספות להתחבר לאתר "לי אישית הפורום נתן הזדמנות להכיר בחורות נפלאות שאני איתן בקשר טלפוני ויותר מכך".

אחרי פגישה בחוץ. מעבר למפגשים אישיים בין אלמנות אשר הכירו בקבוצה המקוונת, היה מפגש ראשון לפני יום הזיכרון (2006), בכנס של משרד הבטחון, אגף משפחות והנצחה, אליו הוזמנו גם אלמנות צה"ל. המפגש היה מרגש. פעם ראשונה התחברו כינויים מהפורום עם שמות, עם נשים "אמיתיות". "סוף סוף נפגשנו. היה כיף להפגש ולהכיר את הבנות מאחורי הניקים", "שמחתי להזדמנות שוב להיפגש ולהכיר עוד כמה מכרות וירטואליות , שהפכו לבשר ודם". האלמנות שהיו במפגש שמחו לשתף את כולן בחוויה "יותר מכך שהיה לי כייף לפגוש את הבנות ולהכיר חדשות.אני חייבת להגיד שזה מאד חיזק אותי ועודד". הן שיתפו בהתבוננות שלהן, מעבר למפגש עצמו "באמת אני חושבת שאנחנו לא רגילות בכלל. הסתכלתי עליכן וחשבתי על מה שכל אחת מאתנו עברה, ועם מה כל אחת מאתנו מתמודדת. אנחנו מאד מיוחדות וצריכות להיות גאות בעצמנו, להרים ראש, להופיע ולהיות בכל מקום כזה בשביל עצמנו ובשביל ילדינו". ההתרגשות במפגש הייתה גדולה, ההיכרות העמיקה, ובמידה מסויימת השפיעה באותה תקופה על הפורום. מחקר משמעותי יכול לחקור את ההשפעה של היעלמות האנונימיות. היו גם מפגשים נוספים, באולגה, בטיולים של החיילות השונים, אולם הם והתגובות עליהם לא היוו חלק מהנתונים למחקר.


שיתוף בן הזוג בנעשה בפורום. באחד הערבים העלתה אחת האלמנות שאלה שהטרידה אותה מאד: "האם מי מכן, משתפת את בן הזוג בהתמכרות שלנו בפורום? האם הוא קורא את השיתופים שלכן, בהגיגים ובמחשבות הכי כמוסים? האם אתן משתפות אותו בכל המחשבות שלכן? אני מוכרחה להתוודות, שאני לא". הדיון בעקבות השאלה העלה תשובה שלילית ממספר נשים, לדוגמא: "השיתוף הזה הינו בלתי אפשרי, ואפילו בן זוג הכי נאור, היה קשה לו לעמוד בזה". הדיון הוציא את הנושא מגבולות השאלה, כאשר האלמנות ניסו לחקור את היכולת לשתף את בן הזוג בעולמן הפנימי הקשור לאובדן גם מחוץ לקבוצה המקוונת. "כל מחשבותיי על עברי ועל אהוב ליבי שנפל, אינן עולות בשיחות בינינו .אני מרגישה שאילו הייתי משתפת אותו בכל תחושותיי, הוא היה שואל את עצמו, ואולי אותי, 'איפה אני בכל זה...'". אלמנה אחרת כותבת כי הנושא "... שאני, עם כל הפתיחות שלי, לא מוכנה עוד לדון עליו, בגלוי, בחברה בחוץ, ואפילו לא בבית, הגעגועים הבכי הרגעים העצובים, החרדות הם כולם שלי לבד... כי לו אחד לא היה נהרג אז השני כלל לא היה בתמונה, ואף אחד לא רוצה לחשוב עצמו במעמד הזה. זה קשה קשה, לכן אני שמחה בקיום הפורום הזה, במפגשים היחידתיים, באולגה...איפה שאפשר להרגיש חופשייה עם הכאב...". "בן הזוג יודע מה קרה, אולי הוא דווקא רוצה שתשתפו אותו אבל הוא מחכה שזה יבוא מכן?" שאלה אחת האלמנות שבאותה תקופה לא היה לה בן זוג.

תימה: קבוצה מקוונת – הפן המעשי

התימה מתארת את הפן הפרקטי של הפעילות בקבוצה המקוונת. גם תימה זו ראויה למחקר משל עצמה, וכאן מובא מעט ממה שנכתב בקבוצה על נושאים אלה: (א) קריאה לפעולה / הפעילות; (ב) העברת מידע / עצות.

קריאה לפעולה / הפעילות. אתר האינטרנט במסגרתו פועל הפורום נשוא המחקר נועד גם למטרות תכליתיות של שינוי חברתי. בתחילה היווה מוקד לפעילות של קבוצת אלמנות אשר התקבצה לפעילות למניעת יישום הסעיף בחוק ההסדרים לתקציב 2006, ואח"כ הפך מוקד לפעילות ליצירת שינוי בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. שתי המטרות הושגו. משהו מהסערה של אותה תקופה עדיין נמצא, משהו מהמילים הרבות שנאמרו באותן תקופות סוערות נמצא גם כאן. הרבה לא הובא למחקר משום שבמידה מסויימת הנושא לא קשור קשר הדוק לשאלות המחקר. כן חשוב להביא את הדברים משום שהם היו ומשום שבכוחם לתת דוגמא מוחשית של יכולת ההשפעה והיכולת ליזום ולהניע שינוי חברתי באמצעות האינטרנט, הטכנולוגיה שיכולה להיות מנוכרת, ויכולה להשפיע לטובה על חייהם של אנשים. הנשים התחברו לפעילות דרך מילים כמו "אני מקווה שכאן ביחד נוכל לעשות הרבה ממה שלא יכולנו לעשות כשפעלנו לבד ומבודדות" או "הפורום הזה מאפשר לאלמנות להיות אקטיביות להתגייס לפעילות למען עצמן". הייתה גם התייחסות למנהיגות המאבק "יסדו כאן תנועה, תנועה חזקה, והן מראות לנו את הכיוון, תראי איך נראינו ללא מנהיגות אמיתית ... אכן עלינו לאחד כוחות, וכולנו כאחת לפעול למען כולנו". הסתכלות מפרספקטיבה מעט שונה מביאה אחת האלמנות בדבריה "אנחנו עוד חוליה של עם עתיק יומין. אל הצוואה שבמותם ציוו לנו חיים אנחנו צריכות לצקת את תוכן החיים. אולי הגיע העת שנתגייס גם להשפיע על תוכן זה".

העברת מידע / עצות. פן נוסף של החלק המעשי של הקבוצה המקוונת נמצא בהעברת מידע בין המשתתפות ובמן עצות בנושאים שונים לאורך חיי הפורום. הוזכר לעיל כי היו דיונים, בעיקר בפורומים אחרים באתר על זכויות המוענקות ע"י משרד הבטחון, בהם אנשים שאלו ואחרים ענו בהתאם לידע שלהם או לנסיונם. במחקר באות לידי ביטוי מידע או עצות הקשורים לאובדן עצמו. כותבת אלמנה וותיקה "אחד השלבים בשיקום כפי שאני למדתי היא היכולת לבקש עזרה. אחת הבעיות של נפגעי שכול היא הרגשת האשמה, והרצון כביכול לא ליפול לנטל, ולכן כולנו כאן פחדנו לדרוש את המגיע לנו כי חשנו בצורה כזו או אחרת אשמה". אלמנה וותיקה אחרת כותבת בתגובה לדברי אחת הנשים "[...], עצה לי אליך, יתכן שאת כבר עושה זאת, אך אם לא, שבי עם עצמך, מידי פעם, העלי מהזיכרון את הקול שלו, הזכרי בתנועותיו, חיוכו, קול צחוקו, ריחו, הרגשת מגע גופו, למרות הכאב, עשי זאת, עצמי עיניים ודמייני שהוא לידך, אומנם זה יגרום לך לבכות, אך אלו זיכרונות שלך, זוהי האינטימיות בינך ובינו, הרגעים שלכם שאף אחד אינו יכול לקחת ממך, לקחו לך את אהובך, אך אף אחד לא ייקח לך את הזכרונות".
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים