אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פרק 2: סקירת ספרות  

Back
דף הבית >> אלמנות ארוכת טווח >> פרק 2: סקירת ספרות

הנושאים העיקריים אשר יכוסו בסקירת הספרות הם: (א) תיאוריות ומודלים לתיאור שכול, אובדן ואבל; (ב) תיאוריות ומחקר המוכוונים לנושא האלמנות; ו (ג) קבוצות וקבוצות מקוונות, קבוצות מקוונות לעזרה עצמית.

שכול, אבל ואובדן: האפקט הפסיכולוגי

חלק זה יתאר את ההיסטוריה של התחום, החל בפרויד (1917/2002) וההולכים אחריו. נתבונן בתיאוריית השלבים ובתיאוריות הוויתור על הקשרים (relinquish bonds). בעקבות תיאוריות אלה, פיתחו החוקרים בתחום תיאוריות של קשרים נמשכים (continuing bonds) (Rubin, The Two-Track Model of Bereavement: Overview, retrospect and prospect, 1999). סטרובה ושוץ (Stroebe & Schut, 2005) ניסו ליצור סינתזה בין תיאוריות הוויתור על הקשרים לבין תיאוריות הקשרים הנמשכים, ניסיון המהווה את השלב הנוכחי במחקר השכול והאובדן. מחקרים בתחום השפעת הטראומה והאובדן על הרווחה האישית (well-being) יתוארו אף הם. יועלו גם שאלות ותהיות לגבי הגדרת מחקרים קיימים כי טווח ארוך הוא כחמש שנים.

מודלים של שכול

תיאוריות המתמקדות בוויתור על הקשרים (relinquish bonds) עם הנפטר, כמו גם תיאוריות המתמקדות בהמשכיות הקשרים (continuing bonds) ניסו להסביר את החוויה האנושית המורכבת של השכול, ניסו למצוא דרכים להבין ולצמצם את ההשפעות ארוכות הטווח של האובדן. תיאוריות אלה ניסו לבחון, בין השאר, את השפעת "עבודת האבל". הפלורליזם התיאורטי הנוכחי בתחום (Stroebe M. S., 2001) מציפה בו זמנית בלבול יחד עם הבנה חדשה לתוך מחקר השכול.

סקירה היסטורית קצרה של החשיבה והמחקר בתחום מתחילה עם פרויד (1917/2002). במאמרו המפורסם אבל ומלנכוליה מתאר פרויד את האבל כנסיגה (withdrawal) כואבת מהאובייקט האהוב. הכאב מלווה בסימפטומים של מלנכוליה, או דיכאון, שמה הנפוץ יותר של המלנכוליה. כאשר שלבי התהליך מסתיימים, כלל הליבידו נמשך מהאובייקט האהוב וחוזר למתאבל. המתאבל שוב חופשי, ויכול להשקיע את הליבידו המשוחרר באובייקטים אחרים. התפיסה הבסיסית של גישה זו מתמקדת בתהליך שחרור רגשי מהנפטר במטרה לחזור לחיים תוך התמודדות עם האובדן, השלמה אתו, והימנעות מההשלכות הבריאותיות ארוכות הטווח של תהליך לא פתור.

תיאוריות הוויתור על הקשרים הלכו בעקבות פרויד (1917/2002) אשר "המשיג את האהבה כהתקשרות, כקשירת אנרגיית הליבידו לייצוג מנטאלי של אדם אהוב (האובייקט)" (Stroebe & Schut, 2005, p. 478). אנרגיית הליבידו נשארת קשורה לאובייקט גם כאשר האדם האהוב נפטר, ובכך מופחתת מכלל מאגר האנרגיה של האדם. תהליך האבל הוא תהליך שחרור ההתקשרויות, שחרור אנרגיית הליבידו, ונטרול הרגשות, בלי לשכוח את המת. סטרובה ושוץ (Stroebe & Schut, 2005) סקרו את ההיסטוריה של תיאוריות השכול ואת הנתיבים אותם בחרו פסיכואנליטיקאים להדגיש את החלק של שחרור הקשרים (detachment) בתוך תהליך ההתמודדות עם האובדן, הדגישו את הצורך לעבור דרך הוויתור על הקשרים, לפרק את ההיקשרות על מנת לשלב בחיים את שלא ניתן לשנות, להשלים עם האובדן, ולהחלים (to recover) מהאובדן. עדויות להיקשרות נמשכת ולסימפטומים של יגון אשר ניצפו מעבר למספר שנים לאחר האובדן, דובר על יגון/אבל פתולוגי או כרוני (Derman, 1999).

היבטים של שינוי והתפתחות היו חלק מהתיאוריות אשר תיארו שלבים (stages or phases) דרכם עובר כל מתמודד עם אובדן, או לפחות אמור לעבור דרכם, כדי להשיג את המטרה של השלמה עם האובדן, להתמודד עם השכול. עבודת היגון (או במונח הנפוץ יותר בארץ "עבודת האבל") הייתה עיסוק מוביל במחקר היגון והשכול במהלך המאה העשרים, כאשר המבנים התיאורטיים (theoretical construct) ניסו להסביר את דפוסי ההתמודדות עם האובדן. קאפס ובוננו (Capps & Bonanno, 2000, p. 1) הסבירו כי "תיאורטיקנים מסורתיים בתחום השכול הציעו כי שכיחות הרגשות והמחשבות השליליות מוקדם בתהליך האבל הכרחיים לעבודת האבלות, וכי דיבור על התנסויות כואבות אלו הכרחי להבראה שבסופו של תהליך, תגיע". הם המשיכו את קו המחשבה של אותם תיאורטיקנים, ובשמם כתבו כי ההנחה היא שהכישלון בהבעת רגשות חריפים וכואבים מצביע על פתולוגיה, ועלול להוביל לחוסר הסתגלות / התאמה (maladjustment) ארוכת טווח. קרמר (Kramer, 2004) תיאר את השלבים אותם הגדירה קובלר-רוס (Kübler-Ross) כתגובה למוות: (א) הכחשה; (ב) כעס / זעם; (ג) התמקחות; (ד) דיכאון; ו (ה) קבלה (acceptance). התיאוריה מבוססת על הרעיון שעל האדם לעבור דרך שלבים אלה כדי שיוכל לקבל את מותו של האדם האהוב, להשלים עם המצב (come to terms) ולחזור לחיים. תהליך ההתנתקות (detachment) נחשב כהליך צפוי הנמשך בין שנה לשנתיים (Rubin, 1981). רובין (Rubin, 1993) תיאר את תרומת תיאוריית ההתקשרות (attachment theory) של בולבי (Bowlby) והמחקרים בתחום להבנת השכול. ארבעת השלבים של בולבי, הלם ואי קבלה (numbing), חיפוש אחרי כל מה שקשור למת (searching), התפוררות והתמוטטות הארגון הנפשי הקיים (disorganization), וארגון מחדש (reorganization), מתארים את התהליך המורכב אשר מטרתו להתמודד עם סוגיית ההתקשרות לנפטר. במהלך שני העשורים האחרונים של המאה העשרים החלו שאלות המחקר להשתנות, לכלול גם הבדלים בין אישיים, נסיבות בהן הופכת התגובה לקיצונית, השפעת התמיכה החברתית. המחקר החל לכסות מספר רב יותר של שנים לאחר האובדן, מעבר לשנה הראשונה. נשאלו שאלות גם לגבי שיטות הטיפול וההתערבות המקובלות באותה תקופה, אולם עדיין העיסוק היה בעיקר בסימפטומים, תפקוד הפרט, והאספקטים ההתנהגותיים של השכול. במרבית המקרים נמשכה ההתעלמות מהאספקט הרגשי אשר מקושר למערכת היחסים הפנימית / המופנמת עם הנפטר (Rubin, 1993).

שנות השמונים של המאה העשרים הביאו עמן תיאוריות חדשות, לאחר שלא הוצג אישוש אמפירי לתיאוריות השלבים (Bonanno & Kaltman, 1999). רובין (Rubin, 1981) הציע מודל דו-מסלולי (two-track model) להבנת השכול. המודל הכיר בהתקשרות הרגשית לנפטר, כמו גם באספקטים התנהגותיים ובשינויים אישיותיים, המאגדים את שני המסלולים למסגרת (framework) אחת. רובין (Rubin, 1993) מדגיש כי תהליך ההסתגלות לאובדן מושפע משני ההיבטים אשר תוארו לעיל. איזון או שיווי משקל (homeostasis) ייווצר עם הזמן בהיבטים שונים, כמו התמודדות (coping), קשרים בין אישיים, היבטים התנהגותיים, פיזיים ותוך-אישיים, אולם לא בהכרח ברמות שהיו לפני האובדן. עדיין, ממדים אלה, או אפילו מערכות יחסים חדשות, אינם הממדים התקפים היחידים המצביעים על כך שהתהליך הסתיים. ארגון מערכת היחסים המופנמת עם הנפטר היא בעלת חשיבות שאינה נופלת משאר היבטי התהליך. זו אולי אף מטרת התהליך. שנים לאחר האובדן יגיעו שני המסלולים לרמת איזון, לרמה כלשהי של שיווי משקל, אולם אלה יכולים להשתנות במהלך השנים שלאחר האובדן. המודל הדו-מסלולי מעביר את מיקומו של הנפטר מהעבר, ומאפשר לו להתמקם בהווה, להיות חלק מהכאן ועכשיו של המתמודד עם האובדן. קשרים מתמשכים (continuing bonds) לא רק קיימים, אלא גם עוברים תהליכי שינוי והתפתחות לאורך חיי הנשאר (Rubin, 1993).

סטרובה (Stroebe M. S., 2001) מציגה סיווג (classification) של מחקר השכול, המשתרע מ"הבנה מדעית של התמודדות עם השכול" כתמה מרכזית בתחום, ועד למחקר "טבעו ומשמעותו של שכול נורמאלי בהשוואה ליגון מורכב (complicated grief) והפרעות קשורות". תוך העלאת שאלות על תפיסת עבודת האבל (grief work) המבוססת על כתיבה ומחקר אמפירי, טענה סטרובה כי התעמתות עם היבטים מסויימים של שכול, כמו למשל "הבנייה מחדש של מחשבות, רגשות וציפיות הינם מרכיבים הכרחיים של התאבלות בתרבותנו" (עמ. 861). שאר הסיפור הוא מרכיבים נוספים הבונים את החוויה המורכבת של יגון ושכול. מרכיבים אלה, אשר נעדרו מהכתיבה ומהמחקר עד כה, הם לעתים ברמת המיקרו של ניתוח התהליכים הקוגניטיביים והרגשיים. תיאוריית ההתקשרות עדיין יכולה לתרום להבנת תהליכי הקשרים המתמשכים (continuing bonds) ; תיאוריית הלחץ הקוגניטיבי (cognitive stress theory) יכולה לתרום להבנת השפעת המשמעות על התהליך; ומחקר הטראומה תורם גם הוא להבנת תהליכי ההתמודדות עם אבל, יגון ואובדן.

אפקטים של שכול

מודל עכשווי של היגון ניסה להוסיף את הצעדים של מתן המשמעות (sense-making acts) כגורם מתווך המסביר את היחס בין המצב האובייקטיבי של פטירה לבין הסימפטומים של היגון המורכב (complicated grief) (Currier, Holland, & Neimeyer, 2006). החוקרים הגדירו את היגון המורכב (complicated grief, CG) כמהות של שכול המסומן כבעל חרדת נטישה (separation distress), תפקוד פגוע מאד, וקושי להמשיך בחיים, בעקבות מותו של אדם אהוב (Currier, Holland, & Neimeyer, 2006). החוקרים הסיקו כי מחקרם מציע תמיכה למודל שכול בו יגון מורכב המגיע בעקבות מוות אלים מומשג כנובע מחוסר יכולתו של הפרט להפיק משמעות (to make sense) מההתנסות. הם טענו גם כי טבעו של המוות האלים מקשה על מציאת משמעות, ומכאן הסיקו כי זו הסיבה למצוקה גבוהה יותר. הם מצאו כי תוצאות מחקרם עקביות עם המודלים החדשים יותר של התמודדות עם אובדן.

טדסצ'י וקולהם (Tedeschi & Calhoun, 2004) הגדירו צמיחה פוסט-טראומטית (Posttraumatic Growth) כהתנסות בשינוי חיובי המתרחש כתוצר של מאבק / התמודדות עם משבר מאתגר בחיים (challenging life crises). החוקרים מתארים את הדרכים השונות בהן יכולה לבוא לידי ביטוי (can be manifested) צמיחה פוסט-טראומטית, כולל עלייה בהערכת החיים באופן כללי, מערכות יחסים משמעותיות יותר, ותחושה מועצמת של עוצמה אישית. כמו כן, הם מצאו שינויים בהגדרת סדרי העדיפויות וחיים עשירים יותר מבחינה אקזיסטנציאלית ורוחנית. החוקרים סיפקו מידע אמפירי אשר תומך בתפיסתם. הצמיחה הפוסט-טראומטית חשובה בהקשר מחקר זה משום שלאדם פוסט-טראומטי קשה מאד להכיר בכך שהסבל יכול להוביל לתוצאות מעצימות. הקושי כנראה מתגבר כאשר מדובר בטראומה הקשורה למותו של אדם אהוב. לא קל להודות שבעקבות מותו של אדם אהוב, יכול אדם לשפר את איכות חייו (well-being) שלו בטווח הארוך. הספרות הנסקרת מקטע זה יכולה לסייע לאדם להכיר גם את החלק הזה בתהליך, לתת לגיטימציה לצמיחה, וליהנות באופן מודע ופתוח מאותם דברים בהם רבים מתקשים להודות. ההקשר בו מועצמת חשיבות הקישור בין כתיבה עלPTG  (Posttraumatic Growth) לבין מחקר זה מומחש באמצעות הגורמים התראפויטיים בקבוצה של יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005). עצם ההכרה של משתתף בקבוצה כי הוא לא לבד בהתמודדותו עם נושא כלשהו, היא בעלת אפקט ריפויי. אמנם יאלום ולשץ התייחסו בעיקר לכאב ולנושאים בעייתיים, אולם כאן ברצוני להרחיב את מסקנותיהם לתחושת רווחה (well-being) משופרת, תוך הכרה בתוצאה מעצימה הנובעת מאירוע מכאיב. היבטים נוספים התווספו בתחילת המאה העשרים למחקר ולכתיבה בתחום השכול וההתמודדות עם אובדן. בוננו (Bonanno G. A., 2004) העלה את האפשרות לדון בחוסן (resilience) במקום בהחלמה מאובדן,  או בשיקום (recovery). בוננו הצהיר כי החוסן נפוץ, וכי מימד חשוב מקושר אל החוסן, העצמה עצמית (self-enhancement). חיפוש החוסן, במקום השיקום, יכול להרחיב את היכולת של המחקר ללכת עם תהליך השכול. סנדלר ועמיתיו (Sandler, Wolchik, & Ayers, 2008) תיארו מסגרת הקשרית של חוסן (contextual resilience framework) על מנת להסביר את התהליך בו משתנים השכולים עם הזמן. המודל מתמקד בהסתגלות לשינויים המתרחשים בסביבה לאחר אובדן, כמו המודל הדו-מסלולי והמודל של המסלול הכפול (dual process model). המודל אותו הציעו מניח כי גם התהליכים התוך אישיים וגם התהליכים הבין אישיים "מעוגנים במערכת האמונות התרבותית, בתפקידים (roles) ובטקסים" (עמ. 64). ההתמרה האישית (self-transformation) הבאה בעקבות אובדן היא המאפיין היחיד המשתקף בעקביות בתהליכים אלה (Paletti, 2008). מסגור מחדש (reframing) ולמידה מחדש את מקומו של הפרט בעולם, הופכים להזדמנות בעקבות אובדן. פאלטי ציטטה את היידגר (Heidegger) אשר אמר שלהיות עצמו (being itself) זה תהליך המתרחש בקהילה, ואת קרל רוג'רס (Carl Rogers) אשר טען כי אפשר להתבונן על האדם עצמו כעל תהליך של התהוות (a process of becoming). פאלטי מצטטת גם את תיאורו של קמפבל (Campbell) את הגיבור הארכיטיפי "מותמר דרך התנסויותיו, הופך ל new being, לאחר שהפיק ידע עצום מאותן התנסויות" (עמ' 22). תיאורים אלה נדמים כעולים בקנה אחד עם ניסיוני שלי ועם נסיונן של רבות מחברותי, במסעותינו לאחר האובדן. תיאורים אלה מאפשרים מתן לגיטימציה לצמיחה של אישה אשר התאלמנה בצעירותה. לגיטימציה שכיום, בחברה שלנו, מעורבת במסרים הפוכים.

אלמנות  (Widowhood)

חלק זה יתאר מחקרים על אלמנות מהעולם הרחב, כולל ישראל. התיאוריות העכשוויות בנושא אובדן בן זוג יתוארו במקומות בהם יש פערים בינן לבין תיאוריות מקבילות העוסקות בשכול באופן כללי. מחקר חדש משנת 2006 העוסק באלמנות מעבר לחמש השנים הראשונות, יסוקר בהמשך.

מותו של בן זוג הוא אירוע מכריע (overwhelming) בחייו של אדם, בחייה של אשה (Bonanno, Wortman, & Nesse, 2004)(Gentry & Shulman, 1988), המדורג שני, אחרי אובדן ילד, כאירוע מעורר לחץ (stressful life event) (Miller & Rahe, 1997). למרות ההכרה בחשיבותו ועצמתו של האירוע על חייו של אדם, מרבית המחקרים מתמקדים בשנים הראשונות לאחר האובדן (Bonanno, Wortman, & Nesse, 2004) (Carnelley, Wortman, Bolger, & Burke, 2006).

השנים הראשונות

מקטע זה יעסוק בתיאור התהליך אותו עוברת האישה במהלך השנים הראשונות לאחר אובדן בן זוגה. אתייחס גם להבדלים בהשפעת אובדן צפוי מול אובדן בלתי צפוי.

גולן (Golan, 1975) תיארה את תהליך האבל והשכול, אשר תכליתו היא יצירת מערכת יחסים זוגית חדשה בסיומו. גולן הביאה למשימה את התהליך בן שלושת השלבים של בולבי: (א) מחאה והכחשה; (ב) ייאוש והיעדר ארגון; ו(ג) ארגון מחדש ושיקום, כתמיכה במסגרת התיאורטית אותה הציגה. כדי לספק תמיכה נוספת במסגרת התיאורטית, מציגה גולן עדויות ממחקרה של סילברמן (Silverman) על האלמנות. השלב הראשון יכול להמשך בין יום לחצי שנה או יותר, טוענת גולן. שלב זה מעורר תחושות של הליכה לאיבוד, השעייה מהחיים, חוסר יכולת להתרכז, ותחושה שהחיים לעולם לא יהיו שווים יותר לחיותם. השלב השני יכול לבוא בחפיפה לראשון, בטווח זמן של החל מחודש לאחר האובדן ועד כשנה או יותר. בתקופה זו מתעוררת תחושת בדידות עצומה, דחף עמוק לדבר על הנפטר, ודחף לחזור ולעבור על העובדות הקשורות למותו, דחף היכול להפוך לאובססיה. שלב השיקום האחרון, טענה גולן, יכול להתרחש בין שלושה חודשים עד שנתיים לאחר האובדן. שלב זה מסמן את הזמן בו מתחילה האלמנה להסתכל קדימה, לעתיד. מציאת חיים רגשיים וחברתיים בעלי משמעות, הלמידה להיות אמא ואבא לילדים, והיכולת לעצמאות רבה יותר הם הנושאים העיקריים להתמודדות בשלב זה. כאשר האלמנה עוברת את תהליך היגון והשכול, תחושת העצמי (sense of self) שלה משתנה, העולם החיצוני משתנה גם הוא והופך לאחר. הסתגלות לעובדה כי חייה לעולם לא יהיו כשהיו היא נקודה מרכזית של שינוי.

רשימת מצאי של חיי היומיום של האלמנה נוצרה על ידי קסטרה ולונד (Caserta & Lund, 2007). הם הציעו רשימה של מאפיינים הנובעים ממודל התהליך הדואלי (dual process model) (Stroebe & Schut, 1999). רשימת המצאי מתארת את שני התהליכים המתרחשים בו-זמנית: אוריינטציית האובדן (loss-orientation (LO)) ואוריינטציית השחזור (restoration-orientation (RO)). מחקרם בחן כל פריט כמו גם את היחסים בין שני התהליכים. משתתפי המחקר היו במרחק חודשים מהאובדן, כאשר החוקרים מתכננים להרחיב את המחקר לטווח זמן ארוך יותר במחקר עתידי.

אלמנות ארוכת טווח (Long-Term Widowhood) 

מירב המחקר על האלמנות (widowhood) עסק באוכלוסייה המבוגרת, ומכסה מספר שנים מועט לאחר האובדן. מספר חוקרים ניסו לאתר אסטרטגיות התמודדות אשר יתרמו להקטנת הכאבים והמצוקות הבאים יחד עם ההתאלמנות. גנטרי ושולמן (Gentry & Shulman, 1988) בחנו את המחשבות על נישואים מחדש ואת השימוש בהם כדרך התמודדות עם מותו של הבעל. אמנם מחקרם לא הקיף נשים שהיו למעלה מחמש שנים לאחר האובדן, הציעו החוקרים כי נישואים מחדש יכולים להיות דפוס התמודדות אפקטיבי עם דאגות האלמנות (widowhood). דפוס התמודדות זה הראה אפקטיביות בהתמודדות עם בעיות או דאגות (concerns) ספציפיות , ופחות בהקשר של לחץ רגשי (emotional distress).

מחקרה של דרמן (Derman, 1999) סקר נשים אשר התאלמנו בין הגילאים 23 עד 50, בטווחי זמן של חודשיים עד 38 שנים לאחר האובדן. "בחלוף הזמן, היגון לא פסק לגמרי. גם ההתקשרות פחתה עם הזמן, אבל לא באופן משמעות/מובהק עד השנה החמישית עד העשירית לאלמנות" (עמ' v). החוקרת מצאה שאלמנות "משמרות התקשרות רגשית עם הבעל שנפטר, ללא תלות באורך הזמן מאז ההתאלמנות". היא הוסיפה כי האלמנה נמצאה מתייחסת לבעלה המת בדרך יותר סימבולית ומופשטת עם חלוף הזמן.

בר נדב (Bar Nadav, 2007) חקר אלמנות אשר התאלמנו עד 15 שנה לפני המחקר. מחקרו התבסס על המודל הדו-מסלולי (two-track model) של רובין (Rubin, 1981) (Rubin, 1999), ובחן תגובות לאובדן הקשורות לתפקוד הביולוגי, הפסיכולוגי והחברתי (bio-psycho-social functioning) במסלול אחד, הכולל גם את ההערכה העצמית (self-esteem) ואת תחושת המשמעות (meaning sensing) בחיים. במסלול השני חקר בר נדב את התהליך הקשור בנפטר, ייצוגיו (representations) בתוך העולם הפנימי של האלמנה , התנהגויות ורגשות האלמנות הקשורות לזיכרון והנצחה של הנפטר. בר נדב חקר בנוסף גם את רגשות האלמנות ביחס לתמיכה ולהבנה שהן מקבלות מסביבתן הקרובה, כמו גם מהחברה הישראלית, ואת הקשר בין אלה לבין תהליכי ההתמודדות שלהן. בר נדב הסיק כי המשימות אותן פוגשות האלמנות בדרכן הן מורכבות. הוא מצא כי הזמן משרת רבות מהאלמנות, ומהווה גורם מועיל. עם זאת, התהליך אותו עוברת האלמנה בעקבות מותו של בן זוגה אינו יכול להיות מוגדר כתהליך ליניארי. מרבית ההוכחות במחקרו תומכות בתהליך ספיראלי כמטאפורה מדויקת יותר. שנים רבות לאחר האובדן ניתן למצוא התייחסויות לכאב, והוכחות לכך שמושגים כמו שיקום או החלמה, אינם מדויקים. בר נדב מציע כי שימוש במונחים תהליך וצמיחה, יחד עם רגישות ופגיעות כמעצבים התנסויות משמעותיות המלוות את האלמנות לאורך שנים. לאלמנות צעירות קושי לחוש את המשמעות של להיות אפקטיבית, לחשוב ולהיות פרודוקטיביות בחייהן, ליהנות מהעבודה או ללמוד. ממחקרו של בר נדב עולה גם כי יצירת זוגיות שנייה הינה מורכבת יותר ואורכת זמן רב יותר לאלמנות מאשר לחברות של נפטרים. בר נדב מצא גם כי נשים אשר התאלמנו עם ילדים צעירים חוו אחרת את ההתמודדות עם אובדנן שלהן. היותה של האשה אם לילדים אשר איבדו את אביהם, הצורך לטפל במטלות היומיום המורכבות, משפיעים על יכולתה של האלמנה הצעירה להתמודד עם אובדנה שלה, בהשוואה לאלמנות אשר התאלמנו ללא ילדים צעירים. אתגרים אחרים ניצבו בפני אלמנות אשר התאלמנו ללא ילדים, או בפני חברות אשר איבדו את בן זוגן. בר נדב השווה גם בין האלמנות והחברות השכולות כקבוצה, לבין נשים אשר לא איבדו את בן זוגן. נשים אשר לא חוו אובדן בן זוג דיווחו על יותר משמעות בחיים ועל יותר סיפוק בחיים לעומת השכולות. הן גם מדווחות על תפקוד טוב יותר בהיבטים רבים של חיי היומיום. מחשבותיהן על בן זוגן היו רגועות ונעימות יותר. לאובדן השפעה ארוכת טווח על בת הזוג, בין אם היא בזוגיות שניה ובין אם לאו. השפעה זו מלווה את האלמנה שנים רבות, מלווה אותה באירועים רבים ומגוונים לאורך החיים.

בעקבות הבנה כי רוב המחקרים על אלמנות (widowhood) התמקדו בשנים הראשונות לאחר האובדן, בדקו קרנלי ועמיתיו (Carnelley, Wortman, Bolger, & Burke, 2006) האם לאלמנות השפעות ארוכות טווח באמצעות ביצוע סקר על מדגם לאומי מייצג בארה"ב (nationally representative U.S. sample). התוצאות הראו כי אלמנות ואלמנים ממשיכים לדבר ולחשוב על בן הזוג שנפטר, ממשיכים להרגיש מגוון רגשות כלפיו וכלפי האובדן גם מספר עשורים לאחר האובדן. עשרים שנה לאחר האובדן חשבו הנשארים על בני זוגם כפעם בשבוע, וקיימו שיחה על הנפטר בממוצע פעם בחודש. החוקרים מצאו כי השכולים הגיעו בתוך 50-70 שנה לרמות הנמוכות ביותר במספר משתנים. למשל, לקח כ 53 שנים לתגובות ליום השנה כמעט להיעלם. החוקרים בחנו את המשך המעורבות הרגשית עם הנפטר, את ההתנהלות הרגשית (emotional resolution), את מציאת המשמעות ואת תחושת ההעצמה והצמיחה האישית. החוקרים סיכמו את מסקנותיהם באומרם כי התוצאות הנוכחיות מציעות כי תהליך האבלות והשכול בעקבות אובדן בן זוג נמשך לאורך שנים רבות. גם בחלוף עשורים, מקובל שיהיו זיכרונות ושיחות על בן הזוג הנפטר, מקובל שיעלה עצב ודכדוך כתוצאה מכך. לעתים חווים מצוקה כאשר תזכורות מופיעות, כמו למשל יום השנה למותו. הדברים נכתבים "בתקווה כי המחקר יעלה את המודעות ויוביל להתערבויות טובות יותר, כמו גם למבט חומל יותר כלפי אלה המנסים להשלים עם אובדן בן זוגם" (עמ' 491).

אלמנות צה"ל

במאמר נדיר תיארה גולן (Golan, 1975) מחקר על אלמנות מלחמת יום הכיפורים (1973). במחקרה הציגה את הדרך בה עברו האלמנות את תהליך השכול. בעקבות מחקריהם של לינדמן (Lindemann) ובולבי (Bowlby), תיארה גולן את השלבים אותם היו האלמנות אמורות לעבור לאחר נפילתו של הבעל במלחמה. על האלמנה להתמודד עם אובדנו הפיזי של הבעל, עם הריסוק הרגשי, אולם עליה לעבור דרך תהליך התמרה (transitional) דו-שלבי ומורכב היכול להימשך חודשים עד שנים, הוסיפה. מהות ההתמרה היא להפוך מרעיה (wife) לאלמנה, ואחר כך, להפוך מאלמנה לאשה, המגלה נכונות להיקשר רגשית לאחרים, כולל לגבר אחר. השלמת מעבר תפקידי (role transition) זה עלול להמשך זמן רב. על פי ניתוחה של גולן, השלמת התהליך כרוכה במערכת יחסים זוגית חדשה, וזו גם מטרת התהליך.

שלושים וארבע שנים אחרי המלחמה ההיא גם אני שומעת את סיפוריהן של הנשים על מערכות היחסים הזוגיות אותן יצרו אחרי המלחמה. חלקן האמינו כי בנישואיהן החדשים הסתיים מסע האלמנות. שנים רבות חלפו, ורבות מהן גילו כי נישואין אלה היו שבורים, כי נישאו מוקדם מדי, לעתים מהסיבות הלא נכונות. באמצע שנות השבעים הובלו הנשים להאמין, גם על ידי אנשי מקצועות טיפוליים וגם מתוך הציפיות החברתיות, שמערכת יחסים זוגית היא סימן להחלמה בריאה מהאבל, לשיקום. מספר עשורים מאוחר יותר, הן ראו תמונה אחרת.

 

 

[אחרי סיום כתיבת בתזה גיליתי את ספרה של לאה שמגר-הנדלמן ז"ל, ולא יכולתי להשאיר קטע זה ללא איזכורו. Shamgar-Handelman, Lea, Israeli War Widows: Beyond the Glory of Heroism, South Hadley, MA: Bergin & Garvey Publishers, 1986 קטע מתוך וויקיפדיה: עבודת הדוקטור של שמגר-הנדלמן חדשנית [...] [מבחינת] ההשלכות החברתיות והאידאולוגיות שבו. מחקרה היה מחקר מציאותי על נושא שהיה רווי מיתוסים: המעמד החברתי של אלמנות מלחמה. שמגר-הנדלמן שברה מיתוסים במחקרה. בניגוד למה שהיה מקובל בחברה, לא נישאו האלמנות על כפיים על ידי חבריו לנשק של בעלה המנוח. בניגוד למה שהאמינו, לא חברו ההורים השכולים והאלמנות בברית הנצחת זכר המת, ובניגוד למה שהחברה הישראלית רצתה לראות - רבות מן האלמנות רצו להשאיר מאחוריהן את מאורעות העבר, ולפתוח דף חדש ללא העול המעיק של היות אשת גיבור מת. כיום הסוציולוגיה עוסקת רבות בביקורת חברתית, מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית יוצאת בביקורת נגד האמונות המוצהרות של המוסדות ושל החברה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא ספרה של שמגר-הנדלמן לאור באנגלית. גם לאחר יציאת הספר לאור העדיפו אנשי הקהילה הסוציולוגית בישראל להתעלם מן ממנו, להחזיק במיתוס, באידאליזציה של אלמנות מלחמה, ולא לקבל את הביקורת.]

 

 

 

 

קבוצות וקבוצות מקוונות

 

 

התמקדות הקטע הבא היא במשתתפים ובפורומים טקסטואליים מבוססי Web. נתחיל בהתבוננות כללית על הפסיכולוגיה של רשת האינטרנט ונמשיך בתיאור כללי של מגוון הקבוצות המקוונות וקהילות ווירטואליות. נתבונן בקבוצות תמיכה לעזרה עצמית, ונצלול לקבוצות תמיכה מקוונות לעזרה עצמית (self-help support groups online). יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005) מצאו התעניינות גוברת בקבוצות תמיכה לעזרה עצמית ומספרים גדלים והולכים של אנשים המשתתפים בהן, הן בקבוצות פנים אל פנים והן ברשת.

פסיכולוגיה של הרשת

שימוש ברשת האינטרנט מערב תופעות ייחודיות והיבטים פסיכולוגיים ייחודיים. למרחב המקוון (cyberspace) השפעה על המשתמשים בו. לעתים הוא מבנה צורת חיים שונה (forming a different life form), לא תמיד שונה בהרבה ממה שאנו מכירים בעולם "האמיתי". שולר (Suler, 1999) חוקר מימד חדש של החוויה האנושית, כפי שמתפתחת במרחב המקוון. על פי שולר, המרחב המקוון הוא 'מרחב' פסיכולוגי, מערך עם משמעויות ומטרות, 'מקום' בו אנשים חשים כי הם מטיילים בתוכו. בעודו מתבונן בתיאורים ובמטאפורות המרחביות (spatial metaphors) של הרשת, שולר מצביע על כך שאפשר להתייחס למרחב זה כאל מרחב מעבר (מרחב פוטנציאלי?) (transitional space) בין העצמי של הפרט לבין האחרים. הוא מתאר גולשים המתארים את המחשב שלהם כהרחבה / שלוחה (extension) של שכלם (mind) ושל אישיותם, מרחב המשקף את טעמיהם, עמדותיהם, ואת תחומי העניין שלהם. בעודם משוטטים במרחב המעבר, משתמשים משליכים פנטזיות, ומפגינים תגובות העברה המוקרנות לתוך המרחב. משתמשים ברשת יכולים לנצל את ההזדמנות להבין את עצמם טוב יותר, להשתמש ברשת כנתיב לחקירת זהותם, הנפגשת עם זהויותיהם של אנשים אחרים. אחרים משתמשים במרחב הפסיכולוגי של הרשת פשוט כדי לאוורר ולהתנסות בפנטזיות שלהם, בתסכולים, בחרדות ובתשוקות המתדלקות את הפנטזיות. שולר (Suler, 2005) מתאר את המאפיינים המרכיבים מודל מושגי (conceptual model) היכול לסייע לנו בהבנת ההתנהגות האנושית ברשת האינטרנט, המודל הסייברפסיכולוגי (Cyberpsychology Model). התנהגות האנשים ברשת נובעת מהמאפיינים אותם הוא מתאר, ומאינטראקציה המורכבת עם המאפיינים האישיים של הגולשים. בין שאר המאפיינים מציין שולר את התחושות המופחתות (reduced sensations) של הראייה והשמיעה, יחד עם הקומבינציה המרומזת של שאר החושים אשר לא באים לידי ביטוי ברשת. תימלול (texting) הוא צורה רבת עוצמה להבעה עצמית (self-expression) ולהתייחסות בין-אישית, משולבת ביכולת להציג את זהותו של היחיד בדרך ייחודית. השימוש באמצעי זה מאפשר גמישות זהות (Identity Flexibility), מאפשר בחירה של הפרט אילו חלקים מעצמו הוא מעוניין לחשוף במפגש זה או אחר ברשת. אדם יכול גם לבחור להיות כמעט בלתי נראה, לשמור על האנונימיות שלו. לאנונימיות, טען שולר, אפקט משחרר (disinhibiting) בשני כיוונים: לעתים אנשים משתמשים בה דרך המאפשרת הצגת התנהגויות (act out) החושפות צורך או רגש לא נעימים, לרוב תוך התעללות או פגיעה באנשים אחרים. במקרים אחרים מאפשרת האנונימיות לאנשים להיות כנים ופתוחים לגבי נושאים אישיים עליהם הן הם יכולים לשוחח עם אחרים במפגשי פנים אל פנים.

מאפיינים אחרים של המודל הם דרכי תפיסה אחרות (altered perceptions),  סטטוס מושווה (equalized status),  מרחב ??? (transcended space), גמישות מבחינת זמן (temporal flexibility), גיוון חברתי (social multiplicity), שימור הכתוב (recordability), ושיבוש במדיה (media disruption). מאפיין אחרון זה, המודגם בתסכול ובכעס אותם אנו חווים בתגובה לשיבושים בחומרה או בתוכנה, אומר משהו על מערכת היחסים שלנו למכונות שלנו ולאינטרנט, משהו על התלות שלנו בהם, על הצורך שלנו לשלוט בהם. שולר מדגיש שחוסר תגובה מצד משתמשים אחרים למשהו שכתבנו, פותח דלת גם להקרנת (project) דאגותינו וחרדותינו על המכונה שאינה מגיבה. הוא קורא לתופעה אחרונה זו חוויה של "חור שחור" (black hole) בסייברספייס.

שולר (Suler, 2000) בחן את ניהול הזהויות המקוון (online identity management) של הפרט ברשת. מגוון המקומות בהם יכול אדם לבחור להשתתף ברשת מאפשר לו לחשוף אספקטים מרובים של זהותו, להחליט אילו חלקי עצמי לחשוף בכל מקום, ואפילו לשחק עם חלקי עצמי בדויים, כולל מגדרו. חלקים אלה יכולים להיות מנותקים, מורחבים או משולבים (integrated) במקוון. בעודו מנהל, או משחק, עם חלקי עצמי שלו, אדם יכול לפעול (act out) מתוך חלקים שליליים בזהותו, יכול לעבוד עם (work through) חלקים אלה, ויכול לבטא ולפתח חלקים חיוביים. שאלות הנוגעות למהות זהותנו האמיתית הועלו על ידי שולר, כמו גם שאלות הנוגעות למשמעות של מהי האמת ומהי הפנטזיה, ברשת ובחיים מחוצה לה. שולר הצהיר גם כי אנשים שונים זה מזה ברמה בה עולים לפני השטח צרכיהם ורגשותיהם הלא מודעים כחלק מהזהות המקוונת (Suler, 2000). בחירת המדיה הספציפית לצורך הבעה מקוונת של מיהו האני הגולש, יכולה לספק רמז עליו או עליה, המשיך שולר והסביר כי אנשים המסתמכים על תקשורת טקסטואלית מעדיפים את הסמנטיקה של השפה, וניתן להניח כי העדפתם היא למימדים  הליניאריים, ה?? (composed), הרציונאליים והאנליטיים של העצמי, הצפים אל פני השטח דרך השיח הכתוב. לעתים אין לאדם בחירה, מהיות הנושא המעסיק או מעניין אותו מאופשר רק בצורה אחת, למשל בפורום טקסטואלי מחד, או במערכת גרפית מתקדמת מאידך.

סוגייה חשובה נוספת היא שאלת הנוכחות בסייברספייס. בניית מערכות יחסים תחושת הנוכחות האישית מושפעת מגורמים של גירויים חושיים (sensory stimulation) מהסביבה, שינויים בסביבה, אינטראקציה עם הסביבה, ורמת ההיכרות (familiarity). היבטים אלה נבנים על ידי מפתחי תוכנה, מעוצבים בדרכים שונות להזמין אנשים פנימה, לאפשר להם להרגיש את נוכחותם, ולאפשר לגולשים לפעול הדדית (interact) באתר. שולר סיכם באומרו שהאיזון חשוב. יצירת התמהיל בין המוכר והחדש, בין מציאות לפנטזיה, יכולה להיות עוצמתית ליצירת התחושה אצל הגולש כי הוא נוכח במקום במלואו. נוכחות בין-אישית ברשת הינה יותר מורכבת, אם כי בעלת מאפיינים דומים. כאשר אנשים פועלים, יוזמים, ומגיבים ברשת, הם מתנהלים בסביבה בה משתנה הרמה בה פעילויות אלה מוצגות למשתמשים אחרים. ההבדלים בין אתרים הם טכנולוגיים, אולם הם נוצרו מתוך מחשבה, בתוך קונספט של אתר או של דפוס שימוש. בחדרי צ'ט רואים כולם מתי כל אחד נכנס לשיחה, בעוד בפורום מקוון מידע כזה בדרך כלל אינו בנמצא. פורומים מקוונים הם אסינכרוניים, רבים קוראים מבלי שאחרים יודעים אפילו שהם ביקרו בפורום. אנשים יכולים לראות שהיית שם כאשר אתה משאיר הודעה משלך או תגובה לאחר. הדרך בה הטכנולוגיה מאפשרת לאחרים להיות עדים לפעילותם של אחרים משפיעה על היכולת לראות ולחוות, על רמת תחושת הנוכחות באתר. 

בנוסף לנגישות הטכנולוגית לסימנים שונים של נוכחות, גם ברשת אנחנו יכולים לראות שהנוכחות יחד עם אחרים יכולה להיות מורכבת, יכולה להקיף קשת שלמה של רגשות. גם ברשת יכול אדם לחוש כי אחרים מקבלים אותו, ויכול לחוש כי אף אחד לא רואה אותו, כאשר מתעלמים ממנו. אדם יכול לחוש אבוד, חסר כוח, מתוסכל, כועס, בודד או מדוכא כאשר אחרים מתעלמים ממנו ברשת (Suler, 2003). הבדלים אישיים פועלים הדדית עם המשתנים המשפיעים על היכולת לחוש נוכחות, כך שנוצרת חוויה ייחודית של נוכחות, תוך האינטראקציה בין העצמי, האחרים והסביבה. משתנים נוספים כמו הזדהות אמפטית (empathic attunement) וסובלנות לזהויותיהם וסגנונות ההבעה של המשתתפים משחקים גם הם תפקיד חשוב בתחושת הנוכחות. כך משפיע גם הצורך והתשוקה להתחבר עם אדם אחר. ה"כאן ועכשיו" רב מימדיים, דורשים אימון במעברים בין העולמות המקוונים השונים בהם אנו לוקחים חלק לבין הסביבה הפיזית (setting) בה אנו חיים. ברוח מעט פילוסופית הסיק שולר כי העולמות המקוונים ומערכות היחסים ברשת מזכירים לנו כי המושגים הוויה (being), כאן ועכשיו המקושרים לנוכחות שוכנים בראשו של האדם (human mind). הבנת הממלכה החברתית החדשה והשלכותיה הפסיכולוגיות עוזרת לנו לבחון ולהסביר מעט טוב יותר מה אנחנו רואים בקבוצות וקהילות מקוונות [נכתב לפני עידן הפייסבוק].

האינטרנט, מוסיף וינברג (Weinberg H. , 2006) היבטים נוספים, מספק לגולש אפשרות ליצור מספר דמויות, לשחק מספר תפקידים, לשנות את פרטינו האישיים, כמו גיל, מגדר וכדומה. נראה כי ללא החיבור לגופם, אנשים יכולים לחקור (explore) יותר אפשרויות של העצמי ושל התנסותם הסובייקטיבית בדרכים אשר היו חסומות בפניהם לפני עידן האינטרנט. מהפכת האינטרנט משנה את דרכי החשיבה שלנו לא רק על העצמי, אלא גם על מערכות יחסים, אינטימיות והחיבור האנושי. וינברג שאל אף הוא על מהות הנוכחות ברשת. בחברה המערבית אנו מוצאים נורמה סמויה הכוללת במושג נוכחות (being present) את הגוף. וינברג מוסיף את מושג המטריצה של פוקס (Foulkes) להבנת הנוכחות ברשת. המטריצה היא המחברת אנשים בסיטואציות שונות. המטריצה היא מארג התקשורת (communication web) בקבוצה, מאפשרת גם את החיבוריות (connectedness) של אנשים בחברה. המטריצה החיצונית אינה פיזית (unembodied matrix), קיומה אינו תלוי בנוכחות פיזית. כך יכולה היא לשרת אותנו בהתבוננותנו בקשרים הבין אישיים באינטרנט.

וינברג (Weinberg H. , 2006) הוסיף כי קיום משקיף הוא הדבר המפריד בין האובייקט לסובייקט. למעשה, זה המקיים את הגבול (boundary) בין האובייקט לסובייקט. אם כך, איך יכול הגבול להתקיים באינטרנט, בלי קול ובלי מראה? וינברג מתאר היבטים פילוסופיים ופסיכולוגיים של נוכחות, כאשר הכל מוביל לקיום / להוכחת נוכחות ללא גוף, באינטרנט (existence of unembodied presence).

קבוצות וקהילות מקוונות: המגוון

מגוון הקבוצות והקהילות המקוונות ברשת האינטרנט הוא עצום, משתנה ומתפתח. בחלק זה אשווה בקצרה בין קבוצות פנים-אל-פנים (face-to-face) לקבוצות מקוונות, בהקשר למאפיינים, יתרונות וחסרונות כמו גם אתגרים של כל מבנה. 
התנהגות המשתמשים ברשת מרתקת, מפתיעה, ומתחדשת לבקרים. במקביל, הולך ומתפתח גוף המחקר בתחום. אנסה כאן לגעת במקצת המאמרים והמחקרים הרלוונטיים בעיקר לפורום, המבנה האינטרנטי ברכו התבצע מחקר זה. סורוקה ורפאלי (Soroka & Rafaeli, 2006) מצאו מרבית משתתפי פורום אינם כותבים בו (post), אינם מתדיינים או משוחחים. הם יכולים להיות בפורום, לקרוא כל פוסט וכל דיון, אולם הם שומרים את דעותיהם לעצמם. התנהגות זו קרויה התגנבות/שכיבה במארב (lurking). 

קבוצה מקוונת מבוססת טקסט

מערכות יחסים המבוססות על טקסט מתקיימות במפגשי רשת רבים, סינכרוניים וא-סינכרוניים. שולר  (Suler, 2000) הציע השערה, מחולקת לשבע קטגוריות, המתארת איך ולמה עובדות מערכות יחסים מבוססות טקסט. ההשערה הראשונה, תחת קטגוריית החוויה הסובייקטיבית, היא ששיחה טקטואלית היא צורה של אמנות הבעתית (expressive art). מיומנות ההבעה העצמית באמצעות כתיבת טקסט הינה מתוחכמת (sophisticated), עם שונות אישית גבוהה. שולר (Suler, 2007) הרחיב את כתיבתו על הנושא, והצהיר כי הגיע עידן חדש של מערכות יחסים מבוססות טקסט (text relationship). בהתמקדו על שיחות מבוססות טקסט למטפלים במקוון, שולר מנתח את מאפייני המיומנות והאמנות עתיקת הימים, המורחבת מעצם השימוש במחשבים וברשתות תקשורת. עבור אנשים הנהנים מכתיבה, יכולה התקשורת האסינכרונית לפתוח הזדמנות להנאה מאזור של הרהור והעמקה (zone for reflection), ממקום בו הם יכולים לתהות על הדרך בה הם יכולים לבטא את עצמם.  

האם קבוצה מקוונת היא קבוצה?

אחד מעמודי התווך של מחקר זה מבוסס על ההשערה כי ניתן להתייחס לקבוצה מקוונת כאל קבוצה. חלק זה יבחן את ההשערה, על בסיס הספרות בתחום הקבוצות. וינברג (Weinberg, 2001) טוען כי קבוצה מקוונת הינה, במובנים רבים, קבוצה 'אמיתית'. וינברג רואה בקבוצה המקוונת קבוצה גדולה, המתנהגת כקבוצה קטנה. בקבוצה המקוונת ניתן לראות דינאמיקה קבוצתית, כמו גם תופעות קבוצתיות, אותם ניתן למצוא בקבוצת פנים-אל-פנים. אותם תהליכים ותופעות קבוצתיים הנמצאים בספרות העוסקת בקבוצות הקלאסיות. וינברג מוסיף להסבר את המושג אותו טבע ויניקוט (Winnicott),  המרחב הפוטנציאלי (potential space) בין הפרט והסביבה, להבנת המרחב של הקבוצה המקוונת. שולר (Suler, 2005) תיאר בפירוט מספר אספקטים של הפסיכולוגיה בסייברספייס, כולל פעילות קבוצתית ברשת, תיאור התומך בהשערה כי קבוצה מקוונת היא קבוצה.

ניתן לזהות תהליך קבוצתי כמו גם מאפיינים ותכונות של קבוצת פנים-אל-פנים בקבוצה המקוונת. התבוננות בקבוצה המקוונת מאפשרת לאתר את הגורמים התראפויטיים של יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005), את המטריצה של פוקס (Foulkes & Anthony, 1984), על פונקציות ההכלה (containment) וההידהוד (resonance) שלה. תהליך השתנות הנורמות בקבוצה, תהליכי היווצרות תפקידים, כמו השעיר לעזאזל ואחרים, ספליטים (splits),תוקפנות ואינטימיות, הם כולם חלק מהרשת הטרנספרסונלית (transpersonal network) בקבוצה המקוונת. תצפיותיו והבחנותיו של פוקס על קבוצות פנים-אל-פנים ניתנות לתצפית גם בקבוצה מקוונת, אם כי משתני הזמן והמרחב שונים מאלה שהיו ידועים לפוקס.

קבוצות תמיכה לעזרה עצמית (Self-Help Support Groups)

 קבוצות תמיכה וקבוצות תמיכה לעזרה עצמית מחוץ לרשת נחקרו במהלך העשורים האחרונים. יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005) טענו לגבי מחקר האפקטיביות של קבוצות לעזרה עצמית, בהם רבים מהמשתתפים אנונימיים, כי קשה לעקוב אחר התוצאות, ובמקרים רבים כלל אין תיעוד. הם דיווחו כי עם כל הקשיים, בכל זאת קיימים מחקרים, החושפים את האפקטיביות של קבוצות אלו. משתתפים מדווחים כי הם מעריכים מאד את הקבוצות, מדווחים על שיפור בכישורי ההתמודדות שלהם, כמו גם ברווחתם (well-being).  משתתפים מדווחים גם על הפחתה בצריכתם של שירותי עזרה אחרים. את קבוצות העזרה העצמית ניתן למצוא בתחומים רבים ומגוונים, בתחומי עניין שונים, כמו גם לסיוע במחלות רבות, פיזיות ומנטליות.

גם בקבוצות התמיכה לעזרה עצמית אנו מוצאים את הגורמים הטיפוליים (therapeutic factors) אשר אותרו והוגדרו על ידי יאלום (Yalom & Leszcz, 2005). הבדל מהותי ניתן למצוא בלמידה הבינאישית, אשר אינה חזקה בקבוצה לעזרה עצמית, יחסית לקבוצה בה המנחה מקצועי ומיומן. הסיבה העיקרית לכך היא שקבוצה ללא מנחה מקצועי אינה עוסקת ב'כאן ועכשיו'. גורמים מעצימים בקבוצות העזרה העצמית הם השימוש במשאבים פנימיים, הן משאבים אישיים והן קבוצתיים, במקום במשאבים מקצועיים, חיצוניים. המשתתפים הם בו זמנית ספקים וצרכנים של עזרה, תהליך התורם להעצמתם.

קבוצות תמיכה מקוונות  לעזרה עצמית (Self-Help Support Groups Online)

חלק זה מנסה לבחון מה עובד ומה לא עובד ברשת. יאלום ולשץ (Yalom & Leszcz, 2005) ניסו להסביר את השימוש המאסיבי בקבוצות תמיכה מקוונות לעזרה עצמית. הם טענו כי קבוצות אלה מספקות פתרון לאנשים עם מוגבלויות, עם אילוצים פיזיים אחרים, לאנשים עם פוביות חברתיות ועוד. היותה של מערכת עזרה זו זמינה כל הזמן, השהות שיש לאנשים להרהר ולחשוב, לכתוב ולכתוב מחדש את שהם רוצים לומר, מהווים גם הם גורמי משיכה, מהווים מניע לכניסת אנשים לקבוצות המקוונות. יאלום ולשץ תיארו כמה מהבעיות העומדות בפניהן של הקבוצות המקוונות. לטכנולוגיה יש מגבלות, האמינות והמהימנות (trustworthiness) מוגבלות, והאמצעים לשמירת הפרטיות אינם טובים מספיק. בנוסף, ברשת ניתן גם להמציא זהויות וסיפורים. אותות שאינם וורבליים נעדרים מהשיח, כך שפרשנות שגויה עלולה להיות רבה יותר מאשר במפגשי קבוצות פנים-אל-פנים. הם הוסיפו כי קבוצה מקוונת היא קבוצה, כך שגם תהליכים הרסניים ניתן למצוא בהן. נורמות הרסניות, התנהגות אנטי-גרופ (anti-group), לחצים קבוצתיים לא בריאים, גירוי יתר ותופעת השעיר לעזאזל - כולם חלק מהקבוצה המקוונת.

נושאים ושאלות רבות עדיין פתוחים למחקר נוסף, כתבו יאלום ולשץ, תוך הסבר כי מאחר וכל השיח הוא   בכתיבה, קל יותר לחקור קבוצות אלה. הם העלו את השאלה מהי השיטה הטיפולית המתאימה ביותר לקבוצות המקוונות, תוך סקירת מספר מחקרים אודותיהן. הם גם הבחינו בין טיפול מקצועי ברשת לבין קבוצות תמיכה לעזרה עצמית, הכפופות פחות למגבלות האתיקה המקצועית.

מחקרים תיארו יתרונות וחסרונות, כמו גם אתגרים העומדים בפני קבוצות מקוונות, הקיימות בעיקר לנושאים רפואיים. וויט ודורמן (White & Dorman, 2001) תיארו מחקרים על מגוון קבוצות מקוונות העוסקות בנושאים רפואיים. הם סקרו את המאפיינים של הקבוצות אותן בחנו. חלק מהקבוצות פתוחות לקהל הרחב, וחלקן סגורות למשתתפי המחקר בלבד. חלק היו סינכרוניות (אנשים הנוכחים במרחב בו זמנית, בשעות מוגדרות מראש) וחלקן א-סינכרוניות. אפשר להוסיף כי גם בעולם המקוון קיימות קבוצות מוגבלות בזמן, וקבוצות הקיימות ללא הגבלה כזו. קיימות קבוצות הפתוחות לקריאה ולכתיבה כל שעות היממה. אחרות מגדירות כללים כמו בקבוצת פנים-אל-פנים, ומגבילות את הכתיבה לזמנים מסויימים, מוגדרים מראש. ישנן קבוצות תמיכה ברשת המשתמשות במשאביהן שלהן לניהול הקבוצה, ישנן המזמינות מטפל מקצועי ואחרות נעזרות במנחה (facilitator). מגוון האפשרויות המוצעות ברשת מאפשרות לכל גולש למצוא את הקבוצה בה הוא מרגיש נוח.

ניקולאס, הנטינגטון, וויליאמס ובלקבורן (Nicholas, Huntington, Williams, & Blackburn, 2001) התעניינו בהשפעת מידע בריאותי (health information) על הגולשים. הם ציטטו את קוויק (Quick) אשר חקר את תפקידן של קבוצות התמיכה המקוונות למען הסובלים ממחלות כליות. תוצאות מחקרו לא סיפקו אישוש התומך בהשערה כי המשתמשים הפיקו תועלת מאחרים הסובלים ממחלה דומה, אם כי הנחקרים השתתפו בדיונים, ונשארו חברים בקבוצה לאורך עבודת השדה. הם הביאו גם את תוצאות מחקרו של בקון (Bacon) אשר תיאר קבוצת תמיכה לעזרה עצמית של אלמנות עם ילדים. שמונים וששה אחוז מהאלמנות דיווחו כי התמודדותן עם האובדן השתפרה מתוך קיום הקשר עם אלמנות אחרות, מתוך התמיכה ההדדית ביניהן לבין חברותיהן לקבוצה המקוונת. הממצא פחות מפתיע אם מתבוננים על אוכלוסיית המשתתפות, אלמנות עם ילדים התלויים בהן. החולשה המרכזית של הקבוצה המקוונת, כפי שדווחה על ידי 57.1% מהמשתתפות,  היה משך הזמן אשר הושקע בקריאת המיילים ובמענה להם. שלושים ושלושה אחוז ציינו כי בעיות טכניות מדי פעם הגבילו את השתתפותן. 
 

סיכום

מחקר השכול מתפתח והתשוקה להבנת היגון, האבל והשכול נדמית כמתרחבת לכיוונים שונים. המחקר בוחן היבטים רבים בתהליכים הפסיכולוגיים והרוחניים של השכול, כמו גם את ההשפעה התרבותית על התהליך אותו עובר הפרט. האינטרנט מתפתח אף הוא בקצב מהיר, ומשנה את הדרכים בהן אנו יכולים ליצור תקשורת וחיבורים לעצמנו ולאנשים אחרים. מערכות WEB 2.0 ורשתות חברתיות מתפתחים כל הזמן, כאשר יחד איתם מתפתח בקצב גובר והולך גוף מחקר פסיכולוגי וסוציולוגי של תופעות אלו. [נכתב לפני עידן מהפכות הפייסבוק]. הבנה וקבלה של קבוצות מקוונות לתמיכה ולעזרה עצמית מתפתחות אף הן, בעוד הדיון על מתן שירותי ייעוץ וטיפול פסיכולוגי באמצעות האינטרנט גובר אף הוא. מטרתו של מחקר זה לקדם את ההבנה של האינטראקציה בין שני תחומי פעילות ומחקר אלה, להבין מעט יותר את נקודת המפגש של שני העולמות.

מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים