אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



נספח ב - דיאלוג עם פסל ויומן  

Back
דף הבית >> אלמנות ארוכת טווח >> נספח ב - דיאלוג עם פסל ויומן
נספח ב'- דיאלוג עם פסל ויומן
מסע מאבן לרגש

סבא שלי, חיים שלאין (1899-1991) החל את דרכו האמנותית לאחר פרישתו מעבודה, בגיל 75. סבא היווה השראה לחיי, בין היתר באומרו שגיל אינו מגבלה, מוכיח זאת בחייו שלו, חי את האמת שלו "כשיש רצון, יש דרך" (when there is a will there is a way). חוכמתו ורוחו המיוחדת מלווה אותי בחיי. בזמן קריאת תיאורה של אנדרסון (Anderson, 2004) והנחייתה למציאת פריט אמנותי לדיאלוג, ידעתי שאחד מפסליו של סבא ילווה אותי במהלך העבודה על התזה. 

 
Figure 1. סבא חיים  
 
בכל מקרה, קבלת ידע פנימי זה והשלמה פנימית עם הרעיון של דיאלוג עם חתיכת אבן, לא היה קל. התחלתי עם מיקוד בהיר וברור על הקבוצה המקוונת כנושא (subject and object) המחקר. הדוגמאות היו אמורות לבוא מתוך הפורום של אלמנות צה"ל. הקבוצה המקוונת הקסימה וריתקה אותי. אמנות הכתיבה, הדינאמיקה הקבוצתית, והשפעת המילים הכתובות בקבוצה המקוונת הגבירו את הסקרנות. בפגישה השנייה של קבוצת התזה יצרנו קולאז' מעיתונים ישנים. תוך כדי הגזירה וההדבקה הציף את ראשי ואת גופי משפט אחד: "פתחי את הדלת לעולמן הלא מוכר של האלמנות, תני ליופי לצאת, שחררי את כל השדים (demons). השעון מתקתק ...". ראשי וגופי כמו דיברו אלי, כאילו אמרו "תנסי למצוא את ההתמרה (transformation), ההתמרה שתעלה מתוך התהליך, ההתמרה שהקבוצה המקוונת יצרה". המיקוד של התזה השתנה באותו רגע, עבר מהקבוצה המקוונת להוויית האלמנות ארוכת הטווח, כפי שנחשפה ונכחה בקבוצה המקוונת. היה זה הרגע בו פשוט ידעתי שעלי להשתמש במשאבי בדרך שונה, לשמוט את המיקוד מהחשיבה האנליטית, הרציונלית, והלוגית בלבד. ההיתוך עם החקירה האינטואיטיבית העצים את יכולתי לפצוח במסע לתוך עצמי, לתוך המחקר, והחוצה. עכשיו יכולתי לקבל את רעיון הדיאלוג עם הפסל.
שני פסלים היו בחירתי הראשונה. קראתי לאחד "חמלה" ולשני "גברת עצב" (Ms. Sadness). הפסל כאילו שיקף את מחשבותי, את רגשותי, את חשתי באותו זמן. "'חמלה' תחכה" כתבתי ביומני.

 
Figure 2. Ms. Sadness Figure 3. Compassion
 
לקחתי את גב' עצב איתי לטיולים ברחבי הבית. צילמתי אותה, עיבדתי את התמונות במחשב, משהה חשיבה, משהה תיכנון. זכרונות חזרו, כמו נפתחו בתוכי דלתות, בתוך גופי ובתוך ראשי, מאפשרת לכל מה שעולה להגיח מתוך המחבוא, לראות את העולם, לנשום את האוויר, להתבונן במרחב הפתוח סביבי וסביב ביתי.
 
Figure 4. the beginning  
 
בתחילה היו הצבעים אפורים, עגומים, ועצובים. המחשב שיתף פעולה עם מצב הרוח העגמומי שלי במהלך שני השלבים הראשונים של החקירה האינטואיטיבית. "האם המציאות החיצונית שלי תשרוד את צלילתי לתוך האלמנות (widowhood) למשך שנה שלמה?" כתבתי ביומני, חשה בפחד ובחרדה.
התהלכתי בבית עם גב' עצב, מרגישה קצת כמו שוטה. הראש שלח הפרעות (interrupts) כל הזמן, דורש תשומת לב לעצמו. מיקדתי את תשומת הלב בידי, עיני, אוזני, ולבי, מנסה למצוא נקודות יפות לצילומים. ניסיתי לאמן את מוחי, להרגיע אותו מעט. קול קטן מבפנים לא חדל ללחוש ולצחוק. הייתי עצובה, הכאב המשיך ועלה, עד שכל גופי כאב. הלחץ בו חשתי בתוך גופי דמה ללחץ שחשתי אחרי שרמי נהרג. הכאב הלך והעמיק, חדר לכל תא בגופי, הפך לנוכח בכל נשימה שנשמתי. לזמן לא הייתה משמעות. הוא שוב היה מעוות, עקום. השעות חלפו, ואני עוד הסתובבתי בבית, מצלמת את גב' עצב. תחושת הנוכחות בהווה, בכל רגע ורגע, הייתה מאד מוחשית. כוח החיים התערבב בתוכי יחד עם כוחו של המוות. "למה היא כה עצובה? יושבת כאן, לנצח, באבן, דבר לא משתנה בעבורה", אני מוצאת את עצמי כותבת ביומן. "היא קפואה באבן, אבל היא כל כך חיה. הניגוד זעק עלי היום. איך אפשר לחיות כשיש כל כך הרבה כאב? כשיש כל כך הרבה עצב?" . כל שאיפה שאני לוקחת, היא חיים. כל נשיפה היא המוות. עומדת במרפסת, מתבוננת במרחב הפתוח, בעץ הלימון בחצרי. "כל הניגודים מצויים עכשיו באוויר הפתוח" כתבתי. "חיים ומוות, טכנולוגיה ורגש. נחישות, אופטימיות ושנחת החיים עומדים מול הפחד, הכאב והעצב". אני ממשיכה לקרוא ביומן שכתבתי אז, בתחילת הדרך, מופתעת מעצמי. "חשיבה אנליטית עומדת מול תחושות ואינטואיציה, עוצמה מול חולשה, תחושת תלות מול עצמאות. יש כאן גם כמה קונפליקטים: לראות או לא, לבכות או לא, לשחרר או לשמר שליטה, להיות טכנית או יצירתית, רגשות ודרכי הבעתם". הכל הולך לנקודה שבין העבר, ההווה והעתיד. "היכולת לחוש, בכל רגע נתון, את הכאב ואת החמלה" ממלאת את גופי בחמימות, לחוש כאילו כל תא גדול יותר, משמעותי יותר.
 
Figure 5. the beginning, cont.  
 
"האם אשרוד?" כתבתי. דמיינתי את התהליך כמנהרה ארוכה, אפלה. כמו מערה הנמשכת עמוק לתוך כדור הארץ. לא היה לי מושג מה אמצא שם, שום מושג מה אאבד שם. "אני מרגישה שעכשיו נכון לשים את העצב במיקוד. במקביל, עלי לזכור את כל הטוב שיש לי, את כל הטוב שהיה לי. בסופו של דבר, אגיע לאנרגיה העצומה של החמלה, החמלה שהייתה שם, נמצאת שם, ותהיה שם". היה זה הזמן בו התחלתי לשחק עם השתקפויות, חיצוניות ופנימיות. רציתי לראות את ההשתקפויות של גב' עצב בשעות שונות של היום. שמתי אותה בכל מיני מקומות, יוצרת זוויות חדשות במוחי, פותחת מסלול חדש ויצירתי להסתכלות על נתוני המחקר.
 
Figure 6. Reflection Figure 7. A new point of view
 
במהלך שלב איסוף הנתונים, ארגונם וניתוחם, החלו התמונות להיות בהירות יותר. הייתה לי הרגשה טובה רוב הזמן, אפילו בתקופות של היעדר התקדמות, זמני דגירה (incubation), ובזמנים בהם לא יכולתי אפילו להסתכל על התזה. בחנתי דרכים רבות להצגת הנתונים. אף דרך לא נראתה נכונה ומדוייקת מספיק. המילה "משמעות" חזרה וצצה בראשי לאורך התהליך. "פתחי את הדלת על מנת לפגוש עוד דרכים" היה משפט ששב וקרא לי. אחד הקטעים הקשים היה כאשר הפנמתי את הצורך לשלב את דרך החשיבה האנליטית, עם דרך הידיעה האינטואיטיבית. כאשר חדלתי מלאחוז במוכר ובידוע, או במה שחשבתי שידעתי, היה זה צעד חשוב בדרך להיתוך (fusion), לקראת תהליך המיזוג של דרכים שונות כל כך. היה בי פחד אמיתי מלשחרר את הדרכים המוכרות לדעת, בלי שמץ של ידיעה מה מצפה לי בהמשך, מה תהיה הדרך החדשה.
לקליפורניה (אפריל 2007) נסעתי לבד, בלי תכנון. 8 ימים בסונומה (Sonoma County) איפשרו לי לחוש לעומק את הפחד ואת ההתרגשות מהמסע אל הלא נודע. ביליתי את ימי בבית עץ בתוך יער של עצי סקוויה (redwood forest), נהגתי לאורך החופים והצוקים של האוקיינוס, עוצרת לתצפית על לויתנים, בוחנת את השפל והגאות; ביליתי יום בעמק סונומה (Sonoma Valley), ביקרתי ביקבים (עם טעימות, כמובן), בלי לדעת איפה אהיה למחרת. הטבע הפראי חיבר אותי טוב יותר לעצמי. הרגשתי עמוק את הכאב ואת העצב, ובו זמנית חשתי את הוקרת התודה להיותי חיה, ליכולתי להיות בתוך כל היופי הזה, לחוות את היותי אני עצמי, לחוש את הנצחיות של הטבע.
 
Figure 8. California, April 2007
 
השיבה הביתה עימתה אותי עם סוגיות רבות, העיפה עוד כמה פיסות פאזל למקומן. יכולתי להסיר כמה פיסות מהשולחן, ולפתע יכולתי להוסיף כמה פיסות חדשות.
 
Figure 9. Data collection, organization and analysis phase

סיפורים קטנים נכתבו, טבלאות שונות ומשונות נוצרו. שום דבר לא עבד. לא הייתה בנמצא דרך בה אוכל להעביר את החוויה של האלמנות ארוכת הטווח. דרך אחת אחר השניה נכשלה ונפסלה. התסכול היה עצום. סל המיחזור של המחשב הנייד שלי הלך והתמלא. התבוננתי בתמונות, שמתי את הפסל על שולחן הכתיבה שלי, ובהיתי בו. נדמה היה לי שזה מסייע במעט. אולי מה שעזר היה בכלל הרייקי שעשיתי על הכלבה שלי? נוכחותה של סנואי בחדרי בזמן הכתיבה הייתה ברכה.
 
Figure 10. How should chapter 4 look like? Figure 11. Snow

התבוננות במידע שנאסף ונותח, בלי רמז איך אפשר להמשיך, הרגיש כמו עמידה מול דף ריק (blank), מול הריק (void). חסרת אונים ככל שהרגשתי באותו זמן, ידעתי שאמצא את האומץ לעמוד מול הריק, את האומץ לאבד את מה שאני יודעת ואת מה שיש לי. שנה אחרי שכתבתי את המשפט הזה ביומני יכולתי לחוש באמת את האומץ, ולא רק את הפחד. אני יודעת עכשיו שכתיבת התזה הייתה מסע פנימה. אני יודעת עכשיו כי הייתה זו תחילתו של מסע לחיים, לאורך החיים. למסע זה אין מטרות ספציפיות. משאלתי היא להישאר עם ראש פתוח, עם לב פתוח, למצוא את עצמי ולהישאר עם סקרנותי האינסופית, ועם התשוקה לחיים וליצירתיות. אני יודעת שזהו מסע אשר יוליך אותי לכתיבת ספרי, להוראה, לעבודה עם קבוצות. אין לי מושג איך, איפה ומתי. ידיעה ללא ידיעה היא התחושה של להיות בבית.

כאשר פרק 4 היה כמעט גמור, גיליתי שגב' עצב מייצגת לא רק עצב, אלא גם רצון חבוי להתחבא מהעולם. באותו רגע יכולתי לחזור לעולם ... לסיים את התזה. ברור לי שמסעי האישי יימשך.

ביום האחרון באוניברסיטת לסלי (יולי 2008) נדמה לי שגיליתי מהי קבוצה, מהו הקסם ...
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים