אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



הראל מבטחת את איגי 1/2/2010  

Back
דף הבית >> אירועים, נאומים וכתבות >> הראל מבטחת את איגי 1/2/2010
 
נתת לבני נוער תקווה, אומץ ואמון בדרכם
חצי שנה לאחר רצח בנה בבר נוער ויום לאחר הפרסום כי חברת "הראל" הסכימה לבטח את ארגון איג"י, אמו של ניר כץ כואבת ומהרהרת  
 אילה כץ| 1/2/2010 20:52
 
היום, ה 1 בפברואר 2010, חצי שנה אחרי הרצח בבר נוער בתל אביב. אתמול פורסם כי חברת "הראל" הסכימה לבטח את איגי, ארגון הנוער הגאה. אנחת רווחה קלה, מעורבת עם קושי לא פשוט לעכל את הסירוב של חברת "הפניקס" עולה בי, יחד עם הכאב והזיכרונות על הילד הפרטי שלי, הילד שלא אחבק יותר ...
 
הרצח זיעזע לא רק אותי ואת משפחתי, לא רק את הקהילה הגאה. רבים בחברה הישראלית תוהים איך יכול היה אדם להיכנס למקום בו נמצאים בני נוער ולירות בדם קר, לרצוח את ניר ואת ליז, לפצוע רבים. ואין תשובה.
 
קצת יותר מחודש אחרי הרצח ביקרתי בבר נוער. מצאתי מקום חביב, מוזיקה, שיחות שקטות, משחקים, הרבה אהבה ותקווה, קבלה פשוטה של איש את רעהו, בלי יותר מדי שאלות, אבל עם כבוד הדדי. בחודשיים האחרונים אני פוגשת רבים במרכז הגאה בתל אביב. מבוגרים ובני נוער, הורי תהל"ה, צעירים שהיו ועודם משתתפים בפעילות הבר נוער, בפעילות של איגי. אני רואה את הנתינה של מתנדבים רבים המעורבים בנתינה בלתי פוסקת. אני רואה גם את הפחדים, את נדודי השינה, את הסיוטים, הטיפולים והמאבקים האמיצים להמשיך ולחיות, של הפצועים, של אלה שהיו שם באותו לילה אכזרי.
 
הנוער זקוק לנוכחות שלנו. אנחנו יכולים פשוט להיות איתם. לא הרבה יותר מזה. הנוכחות שלנו, כהורים, כחברה לצורך העניין, מאפשרת שיח, נותנת תקווה. חברת "הראל" הצטרפה בעיני לאותו חלק מהחברה אשר נותן תקווה, נותן ביטוח במקום כל כך לא בטוח.
 
בביטוח אני לא מבינה, אבל במסר חברתי הוגן והגון אני חושבת שאני מבינה משהו. כאשר החברה מאבדת את החמלה, מאבדת את היכולת להיות עם כל אחד, ולא משנה אם הוא מה שנקרא "נורמטיבי" או לא, יש לנו בעיה כחברה. שלא לדבר על הבעייתיות בהגדרות ובסיווגים בכלל, ובהגדרה של מהו "נורמטיבי" בפרט.
 
הרבה שאלות שאלתי את עצמי מאז הרצח. שאלתי את עצמי למה בחברה הרחבה שלנו אנחנו עוסקים כל כך הרבה בסיווג של אנשים, בהכנסתם לתבניות הנוחות לנו, ואז "מקבלים" או דוחים את כל מי שנמצא באותה משבצת, באותה מגירה.
שאלתי את עצמי למה אנחנו לא יכולים לראות בכל אחד פשוט אדם. כמה זה פשוט. כל אחד מאיתנו הוא אדם. אדם ייחודי, אדם אחד ויחיד, שלא דומה לאף אחד אחר. פשוט אדם. אדם החי את חייו. אדם עם רגשות, תחושות ומחשבות. אדם עם שאיפות וחלומות. אדם בדיוק כמוני, רק עם מאפיינים פנימיים וחיצוניים אחרים. אדם שמגדיר את עצמו בעצם חייו, לא רק בנסיבות חייו.
שאלתי את עצמי למה אנחנו כחברה לא יכולים לכבד את בחירותיו של האחר לחיות את חייו, ללכת עם האמת שלו בעולם, כל עוד הוא לא פוגע באף אחד.
 
שאלתי את עצמי הרבה שאלות ולא ממש מצאתי תשובות.
 
"תשמור על העולם ילד" מתנגן לי עכשיו במחשב. הדמעות מציפות את עיני, הכאב לא נותן מנוח. ילד שלי, לא הצלחתי לשמור עליך, אבל אתה בפעילותך שמרת על אחרים, נתת לאחרים, נתת לבני נוער תקווה, אומץ ואמון בעצמם ובדרכם. אחרי מותך רבים מוצאים משמעות חדשה או מחודשת בנתינה, בעשייה למען אחרים, למען הקהילה, למען הנוער.
אני מוצאת בהסכמת חברת "הראל" לבטח את איגי מסר חשוב לחברה כולה, וחשוב לתת למסר הזה הד, לתת לו מקום.
 
פורסם לראשונה ב NRG חברה http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/048/331.html
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים