אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



הפניקס מסרבת לבטח את איגי 11/1/2010  

Back
דף הבית >> אירועים, נאומים וכתבות >> הפניקס מסרבת לבטח את איגי 11/1/2010

המדינה צריכה לקחת אחריות על הקהילה

אמו של הנרצח באירוע הירי בבר-נוער מותחת ביקורת על כוונת חברות הביטוח לא להאריך את הפוליסה לארגון הנוער הגאה בשל סיכון גבוה
אילה כץ| 11/1/2010 18:40
 
"איגי, ארגון הנוער הגאה, נמצא בסכנת השבתה, לאחר שחברת הביטוח הפניקס סירבה לחדש את הביטוח שלו והחברות מגדל ואיילון דחו את פנייתו. הנימוק: לא מקבלים לקוחות בסיכון גבוה". אני קוראת את המילים האלה באתר "כלכליסט", וכל הגוף שלי מגיב בתדהמה ובכעס. קוראת שוב, מנטרלת את הרגש לרגע, ומנסה לתת למוח לקלוט מה הוא קורא ולהגיב בשקט וברוגע. אז הרוגע לא חוזר כל כך מהר, אבל המוח נכנס לפעולה.
 
"סיכון גבוה" הוא מושג עלום מבחינתי בהקשר הכתבה של כלכליסט, בהבנה הביטוחית המצומצמת שלי. כשאני רואה את הנוער בפעילות של איגי, אני אכן רואה לעתים נוער בסיכון גבוה. לרוב סיכון הגבוה בא מכיוון ההורים שלהם, שזורקים אותם מהבית, או מאיימים עליהם שאם לא יחזרו בהם "מדרכם הרעה" לא יהיה להם מה לחפש במשפחה שהביאה אותם לעולם. אני רואה נוער בסיכון של השפלה ע"י חבריהם ללימודים, ע"י אנשים מזדמנים שעולבים או מכים בהם רק כי הם מי שהם, רק כי הם הולכים עם האמת שלהם בעולם, מבלי לפגוע באף אחד. לעתים אני רואה את הסיכון בהתממות של החברה שלנו, בכללה, אשר מסתכלת מהצד, כאילו זו "בעיה של מישהו אחר", כאילו אלה לא הילדים של כולנו. לעתים אני רואה נוער בסיכון כי הוא מיואש מכך שיהיה שם מישהו בשבילו, מישהו שיתן לו יד ויעזור לו להתמודד עם העולם. אני רואה אנשים מבוגרים יותר בקהילה הגאה שוויתרו על ההורים שלהם, והייאוש בהחלט מסוכן. אני רואה אנשים שחשים את הבדידות בהתמודדותם עם העולם. בדידות שנובעת מהתחפרות ההורים והמשפחה עמוק בארון לאחר שהם יצאו ממנו. וגם זה מסוכן.
 
בטח שיש סיכון. יש הרבה סיכונים. אבל לא כאלה שאפשר לקנות עבורם ביטוח מחברה כזו או אחרת.
 
בפעילות השוטפת של הנוער הגאה אין סיכון השונה מהסיכון בכל ארגון נוער או תנועת נוער אחרת. ילד שנופל ושובר רגל יכול להיות בצופים, באיגי, באגודה או בנוער העובד והלומד. ילדה שנפגעת בדרך לפעילות לא נשאלת ע"י המכונית שפגעה בה אם היא הולכת לאיגי, לצופים או לבר נוער. את הפעילות השוטפת הזו על חברת הביטוח לבטח. כאן אין להם תירוצים, ואין הסברים, למעט הומופוביה. או טמטום ציבורי.
 
אירועי שנאה על רקע הומופובי חייבים, בראייתי, להיות מכוסים ע"י מדינת ישראל, לא ע"י חברות ביטוח.
 
אין לי את הכלים להעריך את מידת הסיכון, את האפשרות שאירוע נורא כמו שקרה בבר נוער ב 1 לאוגוסט 2009, יחזור שוב. אני לא חושבת שיש למישהו יכולת להעריך. אילו היו בני הנוער נפצעים או נהרגים באירוע מסוג אחר, לא היה עליהם ועל משפחותיהם להתמודד עם המצוקה הפיזית, הנפשית והכלכלית כמעט לגמרי לבדם. אני מסתכלת על הפצועים, ורואה ששוב הם כמעט לבדם, בדיוק במקום שבו אנחנו כחברה אמורים היינו לחבק אותם, לאמץ אותם אל ליבנו ופשוט להיות איתם. על המדינה לקחת אחריות על הטיפול, השיקום, על המסר שיש שם מישהו גם בשבילם. ומי שצריך להיות שם בשבילם זו המדינה. המדינה היא המוסד הערכי, לא חברת הביטוח.
 
איגי, כמו גם הבר נוער, הוא בדיוק אחד מאותם מקומות שמפחיתים את הסיכון, מפחיתים את הבדידות. אלו בדיוק המקומות בהם יש אוזן קשבת ולב אוהב. התמיכה שמציע איגי, הקבוצות החברתיות, אתר האינטרנט והמלווים ברשת, פרויקט "הורה בקפה" של תהל"ה והמתנדבים הנוספים העומדים לרשות הנוער, מאפשרים לכל אחד להיות מי שהוא, להתלבט בלי חשש, למצוא את דרכו שלו בחיים. בלי לקבל עצות. בלי לקבל תגובות שיפוטיות. פשוט להיות.
אז גם לא מבטחים את הפעילות השוטפת של איגי? ואנחנו כחברה שוב שותקים? שוב מתייחסים אל זה כאל "בעיה של מישהו אחר"?
ואולי הכי חמור: למה יוצאת חברת הביטוח מנקודת הנחה שיהיו עוד אירועים כאלה? למה היא לא רואה שתגובה כמו שלה לחידוש ביטוח מעלה את ההסתברות להומופוביה, מתוך המסר שעובר מעצם ההחלטה האומללה הזו?

פורסם ב NRG חברה  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/038/586.html
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים