אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



תשלחו לי SMS גם ביום הזיכרון 2007  

Back
דף הבית >> רגעים בחיים - כתיבה אישית >> תשלחו לי SMS גם ביום הזיכרון 2007

פורסם גם ב YNET יחסים ב 17 ביולי 2007, לציון יום השנה לנפילתו של רמי כץ ז"ל
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3425806,00.html


תשלחו לי SMS גם ביום הזיכרון
 
"אני חושבת עליך" הגיעה הודעה קצרה מחברה טובה לנייד ביום הזיכרון, ואני כמעט פרצתי בבכי. ציפצוף קטן, ואני קוראת עוד הודעה " החללים שמשאירים החללים ..." ושוב עולות הדמעות לעיניים. לא, אני לא אדם רגשן, אני גם לא בוכה בדרך כלל. אבל ה SMSים האלה הזיזו משהו בתוכי, ריגשו אותי עד דמעות. כן, יש מי שזוכר אותי, זוכר גם אותו, שנפל פעם, לפני הרבה שנים, במדי צבא. יש מי שיודע שאני עוד אוהבת את חייו, עוד כואבת את מותו.
 
מה גרם לי להתרגשות הזו מכל SMS שהגיע ביום הזיכרון? האם זה המקום שרוצה שכולם יידעו שאני עוד כואבת? גם אחרי הרבה שנים, עם בן זוג, עם ילדה שנולדה אחרי, אני עדיין אוהבת אותו, עדיין מתגעגעת אליו, עדיין כואבת את לכתו, עדיין כואבת את החיים האחרים שיכלו להיות לי, שלעולם לא יהיו לי, שלעולם לא יהיו לילדי, לנכדי שעוד לא נולדו. עדיין כואבת את ההחמצה שלו, של הילדים, שלי. ממשיכה בחיים, אבל הכאב עדיין פועם בפנים, עדיין נמצא.
כן, טוב לי עכשיו. טוב מאד. אני בהחלט במקום בו אני רוצה להיות היום. טוב לי וכואב לי גם יחד. איך אפשר להסביר את זה למי שלא נמצא בחוויה הזו, בהוויה הזו שנקראת שכול, שנקראת לאבד בן זוג? איך אפשר להסביר למי שלא היה שם, והלוואי ולעולם לא יהיה שם, איך יכול להיות טוב וכואב בו זמנית? שבן זוג לעולם לא מחליפים? שהחדש הוא לא במקום הישן?
 
פעם אנשים היו באים. בערב יום הזיכרון החברים הטובים שלי, שלו, הגיעו. חברים אחרים היו מתקשרים, לשיחה קצרה, אמרו לי שחשבו עלי, חשבו עליו. אחר כך עברתי דירה, והם הפסיקו להגיע. הפסיקו גם להתקשר.
מנהג משלוח ה SMSים לא פסח גם על פסח. הזדמנות לאנשים שלא דיברו כל השנה לשלוח כמה מילים של איחולים, תזכורת שהם זוכרים, הזדמנות לחדש קשר, אולי לשוחח כמה דקות, אולי לחפש הזדמנויות עסקיות חדשות. גם המייל הפך להיות דרך נחמדה לתקשר עם אנשים, להעביר את הברכות והאיחולים, לפעמים עם תמונה או שיר. אבל ביום הזיכרון היה שקט. כמה SMSים בודדים, כמה מיילים אוהבים, ריגשו אותי עד דמעות, המחישו לי את הפער בין החג ליום המיוחד הזה.
 
הכאב הזה לא נמחק. הכאב לא נעלם גם אם החיים מקבלים תפניות חיוביות. גם אם החברה כולה חושבת שאלמנה צעירה חוזרת לחיים וכאילו כלום לא היה. גם אם החברה הישראלית מצפה מאלמנת צה"ל להיות חזקה, ובכך לכבד את זכרו של בעלה שנפל למען הגנת המדינה, למען הכלל.  כן, אפשר לשחק, אפשר לא להראות אותו כלפי חוץ. אנשים לא אוהבים אנשים עצובים אמרו לי החברים שלי אז, החברים הכי טובים שלי, אלה שבאמת אהבו אותי. אז אם את רוצה חברים, תכניסי את העצב פנימה, אל תפגיני אותו. כמה טיפשה הייתי אז כשהאמנתי להם. כמה מקום נתתי לעולם החיצוני על חשבון האמת הפנימית שלי. היו רגעים שרציתי לזעוק: היי, אתם לא מבינים שעולמי נחרב? אתם לא מבינים שכלום לא יכול להיות כמו שהיה? אתם לא רוצים לעצור רגע כדי להיות איתי? להיות איתי באמת? עם הכאב הזה, עם החרדה שזה מעורר בכם? אולי רק פעם בשנה? רק ביום הזיכרון? לא, אתם לא צריכים לשאת את המשא הזה איתי כל יום. אני נושאת אותו בעצמי, בד"כ מסתדרת איתו לא רע. ביום הזה אני זקוקה לכם, זקוקה לרגע שתקדישו לי, לרגע שתעצרו ותתקתקו שלוש מילים בנייד שלכם: אני חושבת עליך. זה הכל. אני לא צריכה יותר מזה. אני לא רוצה שיחות נפש ביום הזה, אני מודה שאני לא פנוייה לשמוע עליכם ביום הזה. רוצה להיות עם עצמי, עם המשפחה הכי קרובה. אבל אני רוצה את ה SMS שלכם, את המייל שלכם. שלוש מילים. אני באמת לא צריכה יותר. אולי גם ביום השנה ... ואל תשכחו לכתוב ממי ההודעה, לא כולם מצויים בספר הטלפונים הנייד ...

 

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים