אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



שירים - חני זיו  

Back
דף הבית >> אלמנות כותבות >> שירים - חני זיו

אותות זיכרון

פרץ המוות
פסק:
לנצח החידלון!
אך לב ממאן להכיר
כי תחושות תשוקות תאוות
נגוזו
בגוף שכלי זין שיחת מערכותיו.

פרץ המוות
פסק והכריע: לנצח החידלון!
אך לא יוכל
לאהבות חלומות ולשקיקות
שנותרו חקוקות.

גוף שכלי זין שיחת מערכותיו
ינצח את החידלון
בזיכרון שיותיר.
צפירה

כל שנה בשעה 11 בדיוק היא חותכת את האוויר
כל שנה ים הפרחים מציף את מצבות האבן
כל שנה ההמונים מגיעים
כל שנה קוראים את היזכור
כל שנה המנגינות נוגות מעצב
כל שנה על המרקע יש שיח לוחמים ושכולים
כל שנה קוראים שוב את המשפט כי במותם ציוו לנו חיים
איני שומעת עוד את הצפירה
איני רוצה בים הפרחים
לא יכולה עוד להתחלק עם ההמונים
לא מאמינה לאל המלא רחמים
לא שומעת עוד את תופי הירי
על רקע מילים שאין להם כל משמעות.
כל שנה בשעה 11 בדיוק היא חותכת את האוויר
מביאה את דממת המוות
שמכרסמת בי מאז.


הלם קרב

חזר מן הקרב וזכר:
את אנקת המבט ששקע,
ותחינת רעו בטרם נפח הנשמה.
את המוות שבחר באחר,
והכדור הפוגע שבשבריר שנייה אותו איחר.
את הדם שמילה את תלוליות החול וניגר בין החריצים,
רתש הבשר, תערובת חלקי האדם
וערמת הגוויות בין הגיצים.
את הזעקות והצעקות,
והצווחות האחרונות שקראו בשם אמא.
את שהבטיח לא לשכוח ולא להניח.
את מילות האהבה שנלחשו לאהובה עד שנותרו דוממות,
והמאבק הנורא בין הרצון לחיות ואימת הפקודות.
את מפץ הירי הבילתי פוסק מול המורא,
ואת דממת המוות אחרי שזה קרה.
את גרירת הגופות והגפיים הנפולות, והריח שדבק
ואת לילות הבעטה והמחנק.
את פקודת הקרב של המפקדים
והדרישה להמשיך הלאה למען ולזכר הנופלים.
את המילים שדברו על גבורה תהילה וניצחון,
וחידלון שכל כך רצה למחוק מהזכרון
את כאב האשמה והתהילה,
ואת השכול שמחק את ההילה.
את שברון ייסורי הלב שפרצו מכל נקיק
ולא חדלו אף לרגע להעיק
ולאיים בלילות בלהה מול דחק השכחה
מול הזמן שלא הכהה
מול המראות שהציפו ללא התרעה
והרעידו את קירות התמך של הנשמה
שיסודותיהם נותרו קבורים
בחיזיון האימה
בחולות המדבר של המלחמה.


כסופי זית

אוחז זית בצלע הר
משך רב שם הוא נטוע
כעד חרישי מביט אל הארץ
רושם שברי סיפורה הקטוע

בפי יונה נישא בדו
עת מבול תם וחלף
אור שמנו קידש מקדש
טמאת כובש שטף

מצער גלות ליבו נעכל
כשהעם את הארץ עזב
עלווה עטופת כיסופים נתגלתה
לחלוץ שמארץ מרחק שב

כשחזרו הזיתים למלא את הארץ
שוב ניצת אור התקווה
אך אדמת מריבה צמאת מלחמות
תבעה עוד יגון ודמעות

כשרפים הם אוחזים במנורת הזהב
מגנים ענפיו של הזית על קו
קו השלום לכשיאיר אז נדע
שעלוות הזית לא הכסיפה לשווא.

 




 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים