אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



שאריות של החיים. טל שנהר  

Back
דף הבית >> מכתבים לניר >> שאריות של החיים. טל שנהר
 

שאריות של החיים

טל שנהר, יום רביעי 26 באוגוסט 2009
 
ניני,
כבר מלא זמן שרציתי לכתוב לך, ולא הצלחתי. אני כל פעם מתחילה ומפסיקה. אני מפחדת שלכתוב לך, יהפוך את כל העניין הזה למציאותי. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לזה, או אם אני אי פעם אהיה מוכנה לזה.
אתה יודע, זה מוזר, מאז כל מה שקרה, ולמרות שהייתי בברנוער והייתי בשבעה והייתי אצלך בדירה, למרות הכל, אני לא מצליחה לקלוט. המוח שלי מסרב להבין איך קורה שיום אחד יש לך אח ויום אחרי זה כבר לא.
אז במה אפשר לעדכן אותך בינתיים...
בקיצור, מאז השיחה האחרונה שלנו על הסכם ה-NDA שביקשת ממני, קרו כמה דברים מוזרים בחיים שלי שרציתי לשתף אותך בהם. באופן חריג, לא הגעתי לארוחת שישי ב-31.7.2009. במקום זה, הייתי בסופ"ש ארוך אצל ההורים של יותם בצפון, לרגל חופשת ט' באב מהעבודה.
חזרנו יחסית מוקדם בשבת. הגענו הביתה בערך ב-22:00. ב-23:30 בערך כבר ישנתי - אבל ישנתי די רע אני חייבת לציין. בשעה מוזרה באמצע הלילה, היה לי טלפון מאבא. עניתי אבל אף אחד לא ענה לי בחזרה. שמעתי ברקע רעשים של אנשים מדברים, אבל משום מה זה לא נשמע לי חריג. ניתקתי, בגלל שחשבתי שהוא חייג אלי בטעות וחזרתי לישון (אחרי הכל, אני לא יכולה להגיע עייפה לעבודה).
אבל הפלאפון שלי החליט שלא לתת לי לישון, והיו לי עוד כמה שיחות שבכלל לא היה לי כוח לבדוק ממי הן. בערך בשעה 1:30 או 2:00, דניאלה העירה אותי וסיפרה לי שמחפשים אותך. התקשרתי לאבא שאמר שלא מוצאים אותך באיכילוב וממשיכים לכיוון אבו כביר. אבא ביקש שניסע לרעות להיות עם רוני, שנשארה לבד עם מירב. נסענו ישר אני, דניאלה ויותם. כשהגענו, מירב היתה ערה. רוני סיפרה לה שלא מוצאים אותך, אבל היא לא סיפרה לה את ההמשך... אפשר להבין, נראה לי. בכל מקרה, ישבנו בשקט בסלון. מדי פעם מישהו קם להביא מים. היו לי מיליון מחשבות בראש באותו שלב... הרגשתי כמו בתוך סרט, כאילו אני מסתכלת על החיים שלי מהצד. למרות שאבא אמר לי שהמצב לא נראה טוב, היה לי עוד שביב של תקווה בלב שאולי זאת טעות, אולי בעצם לא היית שם, אולי ברחת, אולי איבדת את הפלאפון ואתה לא יכול להתקשר. אבל גם ידעתי, שכמו שאני מכירה אותך, הדבר הראשון שהיית עושה אחרי אירוע כזה, ולא משנה באיזה מצב היית, זה להרים טלפונים לכל העולם ואשתו בשביל להרגיע.
קצת אחרי 4:00, אבא התקשר אלי להגיד שזיהו אותך באבו כביר ושהם בדרך הביתה. מירב כבר ישנה ולא היה לה מושג מה קורה... עדיין, כשאני חושבת על זה, אני לא מצליחה לסדר את המחשבות בראש שלי. כשכולם חזרו, התחיל היום הכי מוזר והזוי בחיים שלי. פתאום הסתובבו לנו בין הרגליים כל מיני כתבים ומצלמות. אצלנו, בבית. מוזר, נכון?

רציתי גם לספר לך שהיה לי חלום לפני כמה ימים. היינו כל האחים בטיול איפושהו... היה ממש כיף. באחד הבקרים, יצאת לטיול אופניים וממש לפני שיצאת, שאלתי אותך אם אתה רוצה לנסוע איתי לצפון. אמרת שאתה לא יכול. התחלתי לבכות ולא הצלחתי להגיד כלום, רק לחבק אותך. התעוררתי ורציתי להתקשר לספר לך על זה שחלמתי עליך...
אוף ניני, אני לא יודעת איך ממשיכים את החיים. פתאום נשארתי לבד בקבוצת הגדולים. מי יקדים אותי תמיד בשלושה חודשים ביומולדת? מי ישתה לפני יין בקידוש בארוחת שישי? מי תמיד ידאג לכך שישאר לי אבוקדו?
ובכלל, מאיפה כל הסיפור ההזוי הזה נפל עלינו? אני ממש לא מצליחה להבין. ויותר מזה, אני לא מצליחה לקשר את זה אליך.
כולם שואלים אותי איזה עונש אני רוצה שמי שירה בך יקבל. אני לא יודעת. אני לא מכירה עונש שיגרום לי להרגיש שהוא משלם על מה שהוא עשה. הכי הייתי רוצה, שהתקשורת לא תתן במה לכל השטויות שהוא הולך להגיד ולכל התירוצים שהסניגור שלו הולך להמציא. ממש לא מעניין אותי אם הוא גדל בסביבה קשה או אם הוא היה מכוער וכל החיים צחקו עליו או כל תירוץ מפגר אחר. כי הכל זה תירוצים, ושום דבר לא יכול להסביר את מה שקרה, אז בשביל מה לתת לכך במה? אני רוצה שהעולם יתעלם מקיומו ויזכור רק אותך ואת החיוך הנצחי שלך.
ניני, מקווה שאתה יודע, גם במקום שבו אתה נמצא, שכולנו אוהבים אותך ומתגעגעים המון.
מאחותך הקצת יותר קטנה ממך,
טל

 
 
 
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים