אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



מפגש מופלא בנופש באולגה, יולי 2008  

Back
דף הבית >> רגעים בחיים - כתיבה אישית >> מפגש מופלא בנופש באולגה, יולי 2008

2008-7-25

מפגש מופלא בנופש בגבעת אולגה - יולי 2008

בערב האחרון, אחרי המופע של שרית חדד, ישבנו כמה נשים סביב שולחן ברחבה ליד הפרגולה, משקיפות מלמעלה על המפרץ הקטן. רוח קרירה מפיגה מעט את החום והלחות של היום שחלף.
 
אוסף מקרי של נשים שהגיעו לכמה ימים לנוח מהחיים. אשה מדהימה בת 88 מרימה את מקל ההליכה שלה, מנופפת בו, כאילו היה חרב, צוחקת ואומרת "זה הנשק שלי ...". משתפת אותנו באפיזודות מחייה, בסיפורים מרתקים על ארץ ישראל כפי שהייתה לפני 60 שנה, לפני 50 ...

היא התאלמנה כשהייתי ילדה בת 6, ובכל זאת חוט דק ונסתר מחבר בינינו, בין כל הנשים שיושבות שם סביב השולחן, שיושבות סביב השולחנות האחרים ברחבה.

מאוחר בערב חשבתי לעצמי ששום דבר חדש כבר לא יקרה יותר. כמעט החלטתי ללכת לישון, לקרוא קצת בספר, לנוח לקראת החזרה הביתה. כמה בנות מצטרפות לשולחן שלנו, מצטרפות לשיחה. על כל שולחן פירות, פיצוחים, שתייה. מביאות בירות מהבר הפתוח, נהנות מהשקט שמסביב, משוחחות בנחת בשקט שהשתרר אחרי ההופעה הסוערת. רק רעש הגלים וזיקוקים מרחוק מפירים את השקט בשעות האלה של הלילה באולגה.
 
אחת הנשים, לבושה יפה, עם צעיף תכלכל שמוסיף לה עדינות, מספרת מתי התאלמנה. שתינו מסתכלות אחת על השנייה במבט לא ממש מזהה, אבל אני מרגישה שאני מכירה אותה, מין הרגשה פנימית כזו. "רגע, מה שם המשפחה שלך?" אני שואלת, והיא עונה. אני לא מאמינה, מרגישה צמרמורת בכל הגוף.

"כשהיית עם שני ילדים קטנים לקחת אותם ונסעת ללמוד בלונדון" אני אומרת לה, מחייכת. "היה לך משרד פרסום" אני ממשיכה בחיוך מסתורי.
 
מבטה מסגיר הפתעה. "איך את יודעת עלי הכול, הרי רק עכשיו נפגשנו?" היא שואלת.

"לפני 16 שנים ישבנו כאן, באולגה, וסיפרת לי על עצמך. הסיפור שלך הולך איתי כל השנים, העניק לי הרבה כוח והשראה ברגעי משבר, בצמתי החלטה בחיים. העוצמה שלך, ההחלטות שקיבלת ללכת עם מה שמתאים לך, היו איתי כל השנים האלו. הייתי ילדה בת 30 וקצת, עם 'וותק' של שנתיים, אבודה ומבולבלת בעולם החדש הזה שהייתי צריכה לגלות לאיטי, מוצפת עם תהליכים שרק החלו, עם מחשבות והחלטות שלא ממש הבנתי את משמעותן".

שתיקה. נדמה שאף אחת מהנשים סביבנו לא שמה לב למה שקורה. הן ממשיכות לפטפט, ללעוס בנחת עוד חתיכת אבטיח, ללגום עוד משהו. אני מרגישה כמו בתוך בועה, כמו לא מחוברת לסביבה, אבל מאד מחוברת לשיחה הזו בין שתינו. כמה מהבנות קמות והולכות. אני אפילו לא שמה לב שחברותי לחדר הולכות לישון.

"הסיפור שלך היה לי כעין מגדלור, משהו שיכולתי להזדהות איתו, להתחבר אליו, להיזכר בו", אני מוסיפה.

היא מסתכלת עלי, המומה. עוברות דקות ארוכות והיא נזכרת. "לא זכרתי את שמך", היא אומרת," אבל אני זוכרת איך היית אז, זוכרת את הסיפור שלך".

"16 שנים", היא אומרת, מהורהרת "הייתי אז בגיל שלך היום ..."
 
ישבנו לדבר עד אחרי שתיים בלילה ...
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים