אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



המסע של הבת לפולין 2006  

Back
דף הבית >> רגעים בחיים - כתיבה אישית >> המסע של הבת לפולין 2006

נכתב במרץ 2006, בעת מסע של אחת מבנותי לפולין. (פורסם באתר הישן של אלמנות צה"ל, בפורום "למגירה")

אני יושבת ומסתכלת על חבורה של בני 17, ציניים ומרדנים בד"כ, אוכלים "על האש" בחצר ונהנים מהשמש האביבית באמצע החורף. מחר הם יהיו בשלג של פולין. הם יחזרו אחרים. מסתכלת עליהם וחושבת שהם עדיין לא קולטים לקראת מה הם הולכים. אולי קצת.

אני
 נזכרת בחודש מאי האחרון, במצעד החיים. 60 שנה אחרי המלחמה. כבר לא היה שלג. הלכנו במקומות הנוראיים ההם, סופגים את היופי הירוק של פולין, את השקט ביערות, את פריחת עץ התפוח והצפצפות הגבוהות, תוהים איך בתוך כל היופי הזה צמח לו רוע חסר גבולות. בטרבלינקה לא נשאר כלום. רק פסי רכבת עוד מובילים לעיירה הקטנה. נכנסים לתאי הגזים במיידנק. פעם עמדו שם בני המשפחות שלנו, אבל להם לא היה לאן לחזור, לא היה להם לאן ללכת. רק למעלה.

נפגשים עם טייסי חיל האוויר שהביאו לטכס את שרון, מסתכלים עם דמעה בעין על משלחות צה"ל, קצינים וחיילים, מצדיעים לשירה ספונטנית של התקווה על האדמה המקוללת של אושוויץ-בירקנאו. הציניות הופכת לאט לציונות, כן, ההיא מפעם, בלי המרכאות. גאווה גדולה על כל מה שבנינו פה, בארץ ישראל.
הבסנו אותם בכח החיים שלנו.

עשרים אלף יהודים ולא יהודים באו מכל קצוות העולם להשתתף במצעד החיים. הדרך מאושוויץ לבירקנאו עוברת בין בתים קטנים ונעימים, עצי אגס ותפוח פורחים. האם הם לא ידעו? מה הם חשבו? למה הם לא עשו כלום? שאלות פילוסופיות על טבע האדם ועל הפחד מהסמכות, בעיקר אם היא מלווה בנשק. נזכרת בויקטור פרנקל שכתב על חוויותיו במחנה, על רוח האדם שתמיד נשארת לה החירות האחרונה, היכולת "לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות". "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך" ציטט פרנקל את ניצשה.

הילדים יסיירו במחנות, יבקרו בערים ששוקמו אחרי המלחמה ההיא, בכפרים קטנים שכמו נשארו במאה ה 19. יראו את עקבות הבנייה הקומוניסטית בכל מקום, את בנייני המגורים הענקיים, האנדרטאות הגדולות, ייפגשו עם אנשים שהיו שם, אז, במלחמה ההיא ושרדו, ייפגשו גם עם נוער פולני. ישמעו סיפורים על חיי היהודים לפני המלחמה, על זוועות המלחמה ועל מאבק ההישרדות שאחריה. ישמעו על המרד בגטו וורשה וינסו לדמיין איך הכל נראה אז, ולא נשאר זכר.

בתי מנסה לשאוב כל פיסת מידע. על המשפחה שלי, על המשפחה של אבא שלה. היא מרגישה מחוברת למקומות בהם תבקר. שם נולדו וגדלו דורות רבים של אבותיה. היא תבקר בכפר קטן, בו נולדו אבא של סבתה, אביו וסבו. שם נשארה חלק מהמשפחה, ולא שרדה.

היא תלך ברחובות טיקוצ'ין ותנסה לדמיין איך הם חיו, מה עשו שם. מעט מאד מידע שרד לאורך הדורות. תבקר בבית הכנסת ששופץ ע"י צעירי המקום הפולנים, תדמיין איך אבותיה התפללו שם. אני חושבת על אבא שלה, כמה גאה הוא היה בה אילו ראה אותה היום. מתעניינת במשפחתו, מתכננת לאכול את האוכל שסבתא ז"ל (אמא שלו) תמיד דיברה עליו. שניהם לא כאן כדי לתמוך בה ולחזק אותה לקראת המסע הלא קל הזה, אבל בלבה – הם איתה, במיוחד שם.

אני מקווה שהנוער הנפלא הזה יבין למה אנחנו כאן. אני מקווה שהם יבינו למה חשוב לשמור ולהמשיך לבנות את החיים דווקא בישראל.

מי שחוזר ממסע לפולין חוזר קצת אחר, קצת יותר גאה בעם היהודי ובעוצמתו לאורך הדורות. חוזר עם הרבה הרהורים על טבע האדם, על הטוב ועל הרע שבו, על יכולת הבחירה ועל משמעות המתנה הגדולה הזו שניתנה לנו: החיים.
 

פרידה לפני המסע

הבאתי אותה לאוטובוס, שייקח אותם לשדה התעופה. חזרתי הביתה, עם דמעות בעיניים.
היא יוצאת למסע לא קל.

הנוער מלא מרץ, צוחקים, שמחים שכבר הגיע הזמן לנסוע. שמחים למפגש באחת בלילה עם החברים. הורים מודאגים עוזרים להם לסחוב את המזוודות. דאגו שיהיה להם קר מדי, שם רחוק.

לפתע אני נזכרת בלילה אחר, בשדה התעופה, כשבגיל 12 היא נסעה לקנדה. לגמרי אחרת ומאד דומה.היא מתרגשת ומנסה לא להראות, הרי היא כבר מנוסה בנסיעות.

נפרדות בחיבוק, מנופפות לשלום. אני מבקשת ממנה להתקשר לפני הטיסה. היא מחייכת ונבלעת בהמון החברים עם המזוודה.

ערב, היא במלון בוורשה

דיברתי איתה הערב. שלג וקר, אבל כל כך יפה כאן, היא אומרת. זה אולי ממש לא יפה להגיד, אבל ממש יפה.

התרגשו בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, נכנסו לסיור בבית הקברות היהודי בוורשה.

אכלו צהריים בפארק עצום ונפלא בעיר, ונגשו לראות את חומות הגטו היהודי.

אני נזכרת בשלטים קטנים על החומה, גם מטעם מדינת ישראל. חומות שסגרו על חיים שלמים. חומות שהסתירו ילדים קטנים שקפצו מעליהן והבריחו קצת אוכל למשפחתם. חומות שהסתירו עולם תחתון, שוק שחור ודרכי הישרדות יצירתיות ומדהימות.

בתים חדשים מסביב, וכמעט לא נשאר כלום. מחר מצפה להם יום קשה. טיקוצ'ין ובורות הירי ביער לופוחובה, טרבלינקה. רק השמות מעוררים בי חלחלה.

"אני מרגישה כאן בבית" היא אומרת, וכמו בבית, היא פתאום אומרת: "אמא, אני חייבת לסיים, יש לי טלפון ..."

 

עברו כמה ימים של חילופי פקסים, SMS ים, ושיחות קצרות. מה כבר אפשר לשאול?

"כן, קשה" היא אומרת.

היום היו בקרקוב. סיירו ברובע היהודי, במחנה העבודה פלשוב. בצהריים היו בעיר העתיקה של קרקוב.

שלחתי אותה למסעדה עם אוכל פולני "אמיתי".

"אמא" היא אמרה בהתרגשות "רק נכנסתי וכבר הרגשתי את הריח של המטבח של סבתא ז"ל". המרק, הקרפל'ך, הכל כל כך טעים.

ואני נזכרת איך ישבתי שם, באותה מסעדה, נהנית מהאוכל שחמותי כל כך אהבה להכין וכל כך אהבה לספר ש"שם" הוא היה יותר טוב.

יושבת ומתענגת על כל ביס, עם דמעות בעיניים, כי כבר לא יכולתי לספר לה, לחמותי, שהייתי שם, שאכלתי את הקרפל'ך האלה שהיא כל כך אהבה.

ושוב העצב מציף, ושוב דמעות בעיניים. בטח גם הילדה באותו מצב.

אחרי כמה ימים הם חזרו ...

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים