אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



דור שני לשכול 2007  

Back
דף הבית >> רגעים בחיים - כתיבה אישית >> דור שני לשכול 2007

נכתב ביולי 2007 כחלק מתהליך העבודה על התיזה בנושא "אלמנות ארוכת טווח כפי שבאה לידי ביטוי בקבוצה מקוונת".
משפטים שנכתבו ע"י נשים בפורום אלמנות צה"ל נשזרו יחד לחוויה לא קלה ...

דור שני לשכול

תינוקת קטנה באה לעולם. כמו כל התינוקות. אמא מאושרת, אבא גאה ביצירה החדשה. כמו כל ההורים. האחים באים לבית החולים לראות את התוספת החדשה למשפחה, מאושרים, מתווכחים למי היא דומה, כמו מי היא תהיה. כמו כל האחים. שעות דנים בשם אותו תזכה לשאת התינוקת החדשה, מעלים רעיונות, קוטלים אחרים, צוחקים על שמות הזויים. כמו כל המשפחות. נקרא לה על שמו, שואל-מבקש אחד הילדים. אולי רק נשתמש באותיות, מציע מישהו. הכאב חותך את הלב. כמו ברק מכה באמצע השמחה, פוגע בדיוק בנקודה הרגישה. דמעות של עצב חסר גבולות מתערבבות בדמעות השמחה, כאב מתערבב באושר. תמהיל בלתי אפשרי של חיים ומוות ברגע מופלא אחד, רגע שבו הכול גם חי וגם מת.

היא מקבלת הרבה אהבה, אבל לאיטה היא מגלה שלאמה יש עוד אהבה גדולה. אהבה שנמצאת בלב, בתמונות, בזיכרונות. אהבה גדולה שכרוכה בהמון עצב. אהבה גדולה שיש לה גינה קטנה, מלבנית, יחד עם עוד הרבה גינות של חיילים מתים אחרים.

איזה מזל שיש לי אותך, אומרת לה אמא בחיוך מואר, אור גדול בחיי את. כמה עצוב שלפעמים האור כבה, ואמא כאילו נעלמת לה, לא קשובה, לא כמו תמיד. אני חושבת שהיא עוד לא ממש מבינה, אבל יום אחד היא מפתיעה: אמא, היא שואלת יום אחד, יכול להיות שאני הגלגול שלו? שחזרתי לכאן בשביל לשמור עליך? נשמתי נעתקה, כל תא בגופי הגיב לשאלה, חיפש תשובה.

כשאנחנו הולכות פעמיים בשנה לבית העלמין, ביום השנה וביום הזיכרון, אני מסתכלת עליה בשמחה מהולה בכאב. אני רואה אותה מתרוצצת שם, מכירה כבר את המקומות שאפשר להתחבא, מכירה את המשפך וברז המים, ולא יכולה שלא לחייך לעצמי עמוק בפנים, לשמוח ולהתעצב, יחד איתה. עבר הווה ועתיד מתערבבים ברגע הזה, של חיים ומוות. זיכרונות ממנו מציפים את כל גופי, ממלאים את ליבי אהבה ללא גבולות. החום בחוץ מתמזג עם החום שבפנים, מציף אותי בשקט עמוק, בתוך כל הקהל שמסביב.
כל שנה עולות הדמעות לעיניים כשאני רואה אותה מנסה לנחש מה קורה שם בבית הספר שלה ביום האחד הזה שהיא תמיד לא מגיעה. הלב נרעד כשאני שומעת אותה שואלת חברה מה קורה שם ביום שהכתה שלה מכינה טכס, והיא, מרגישה הכי מחוברת אבל הכי לא קשורה. היא יודעת שהיא לא תשתתף. היא תהיה עם אמא "שם". בכיתה מדברים של "משפחת השכול". בכתה שלנו, אומרת המורה, אין אף אחד ממשפחה שכולה, והיא באה הביתה עם דמעות בעיניים. "איך היא יכלה לומר דבר כזה? היא הרי יודעת ..."
"הייתי רוצה להכיר אותו, אמא, כי אם את אוהבת אותו כל כך הוא בטח היה אדם מיוחד. עצוב לי שהוא נהרג, אמא, כי את אוהבת אותו כל כך, אבל קשה לי לא לשמוח קצת, כי אם הוא לא היה נהרג אני לא הייתי קיימת, אז אני גם עצובה אבל גם שמחה".

ואני רק רציתי לבכות, שהרי איך זה לגדול בתחושה שחייך תלויים במותו של אהבת חייה של אמך?
 
 
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayalaks@gmail.com   | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים